בְּפָנַיִךְ: רעות נגר

מאת: מורן דרסלר

רעות חנה נגר, בת 41. גדלה באשדוד ומתגוררת ביפו. רעות עשתה תואר בכימיה, אבל מצאה את עצמה במשך כל השנים יוזמת ולוקחת חלק בפעולות ובארגונים אקטיביסטיים שונים למען קידום נשים והקהילה הגאה. כיום, רעות היא חברת מועצה בעיריית תל אביב יפו, מחזיקת תיק החדשנות והטכנולוגיה ושותפה לתיק הגאווה.

איך את מגדירה את האקטיביזם שלך?

אקטיביזם של אסטרטגיה. אקטיביזם פרקטי, פרגמטי, פחות תיאורטי. אני מבינה שצריך לעשות פשרות, שלפעמים צריך לוותר ושניצחון הוא אף פעם לא מוחלט. לפעמים הוא פשוט פשרה מוצלחת בין הצדדים. 

אני מאמינה ששינוי חברתי מתחיל בשינוי תודעתי. אני מאמינה שתרבות, קולנוע ותקשורת עוזרים לשנות תודעה, להשפיע עליה, לחזק ערכים של ליברליות, פמיניזם, חופש. לכן, אני תופסת קולנוע כאקטיביזם – אחד הדברים שעשינו בעירייה זה לגייס כסף ל'חממת נרטיב' – חממת תסריטאות שעובדת עם תסריטאים להט"בים. המטרה היא לשפר את התוכן הלהט"בי בקולנוע. לא לקבל את זה שהקולנוע הלהט"בי לא מספיק טוב, לא מספיק מתוקצב, אלא "לתת חכות". לחשוב אסטרטגי.  

איך התחלת לעסוק באקטיביזם?

בילדות, הפריע לי תמיד שאמא שלי עושה הכל בבית, בנוסף לזה שהיא עובדת ומגדלת אותנו. ולא שמרתי את האי נוחות הזו לעצמי. אני זוכרת גם בהדלקת נרות, כשהיו אומרים "לכבוד אליהו הנביא", "לכבוד רבי שמעון" וכו', אז אמרתי לאמא שלי – "מה, אין נשים? אי אפשר להדליק גם לכבוד נשים?" והיא ענתה לי "תבחרי אישה ובואי תדליקי לכבודה". 

רשמית, התחלתי להיות אקטיביסטית בגיל 22. בגיל 22 יצאתי מהארון, בגיל 19 נפל לי האסימון שאני אוהבת נשים. התחלתי להתקרב לתל אביב, להתנדב באיגי, הדרכתי קבוצה, הייתי בצוות שהקים את המטבחון ואחרי שנתיים עברתי לחוש"ן. בהמשך, הפקתי את פסטיבל הקולנוע הגאה, התחלתי לעבוד בישראל חופשית והשאר היסטוריה… מצאתי את עצמי מתעסקת בעולמות הללו. במקביל, תמיד יצאתי למסיבות גאות. חייתי בתוך העולמות האלה. הרגשתי שגם חיי לילה הם אקטיביזם. תחשבי על מהומות סטונוול, הן לא קרו באקדמיה או בארגונים, אלא בבר מחתרתי עם טרנסיות על עקבים, זה הסיפור. חיי הלילה זה מקום המפגש שלנו כלהט"בים מדורי דורות. 

חווית חיים מכוננת פוליטית:

גדלתי בבית ימני באשדוד, עיר שמרנית מאוד. תמיד הרגשתי עוף מוזר, לא הכי שייכת. לא הייתה לי האופציה להיות קווירית, לסבית… לא הכרתי את הדברים האלה. אני חושבת שהמעבר לעיר הגדולה, המפגש עם הארגונים, היה מכונן. אני זוכרת שפעם ישבתי באמזונה בר, שהייתי אחת מהבעלים שלו, ונכנס בחור חמוד שאמר שעושים מפה גאה של העיר למצעד הגאווה – ואם בא לנו לממן חלק מהמפה ולקבל פרסומת לבר. הוא הראה לי מצגת עם מלא גברים הומואים. אמרתי לו "אתה מבין שזה בר של נשים?" והוא אמר שכן. אמרתי לו "תקשיב אתה בא לגייס ממני כסף, לפחות היית שם תמונה אחת של אישה במצגת. איזה סיבה יש לי להשתתף בדבר הזה אם זה בכלל לא פונה לקהל שלי?". החוויה הזו הפילה לי אסימון. 

משם חלחלה ההבנה שנשים לא באות לידי ביטוי, שגם בקהילה הלהט"בית, שמורדת בגבולות המגדר, שוררת פטריארכיה. אחד האינדיקטורים הכי גדולים לזה, זה שעד היום היו לנו שמונה חברי כנסת להט"בים – כולם גברים. זה מספר את כל הסיפור על יחסי הכוח בתוך הקהילה. 

כנשים, אנחנו נאבקות כל הזמן עם תת תקצוב, עם מחסור במשאבים ובזמן, והרבה פעמים גם האחריות נופלת עלינו. בגלל זה הקמתי עמותה יחד עם נועה גולני שנקראת "חדר משלנו" לקידום פמיניזם בקהילה הגאה, הצלחנו לגייס קצת כסף מהמשרד לשוויון חברתי כדי להקים תוכנית מנהיגות לנשים מהקהילה. 

מה המסר שלך:

אני מאמינה גדולה בגיוון. יש את הסיסמא של איגי שאומרת "אנחנו כאן ובכל מקום" – בכל הצבעים, כמו בדגל הגאווה. בכל ציבור באוכלוסייה. אנחנו נמצאים בכל שכבת גיל, בכל מצב סוציו אקונומי. ברגע שאפשר יהיה לצאת מהארון בכל מגזר ומגזר, נדע שהחברה שלנו במקום בריא. להט"בים יש בכל מקום. ואנחנו המכנה המשותף. זו התפיסה שלי – לעזור לכמה שיותר קהילות להושיט יד ולהיות חלק מהקהילה ולא להשאיר אף אחד.ת מחוץ לדלת. 

הטוב: 

תחושת שליחות, סיפוק, אדרנלין, תקווה ואופטימיות. האמונה שיש דרך לשנות. החיבוק מהקהילה. 

הרע: 

שינוי תודעתי היא עבודה אפורה, סיזיפית, קשה. לפעמים את גם חוטפת ומסכנת את עצמך, לפעמים אומרת דברים שנויים במחלוקת וחוטפת ביקורת. אני ישנה טובה בלילה כי אני יודעת שאני את שלי עושה – גם כשאני משלמת על זה מחיר. אני לא סותמת את הפה, לא עוצמת עין, לא מוותרת על הקול שלי – וגם מצליחה לשנות. זו הרגשה שאין שום דבר שדומה לה. 

השכר: 

האהבה, הקשרים, החיבור. הזכות להנגיש מידע ופעילויות לציבור שלך. עבדתי בהייטק לא מזמן, בשני תפקידים. את האחרון עזבתי כי פשוט נמאס לי מהמירוץ הזה. מה גם שתמיד היה לי את החיידק היזמי, ליזום ולעשות בעצמי. ואת זה אני עושה באקטיביזם.

מה מניע אותך להמשיך?

זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כמעט כל בוקר. הרבה אנשים מדברים איתי על לעזוב את הארץ, אבל אני מרגישה שזה המקום שאני צריכה להיות בו. אני מאמינה שיש יותר טוב מרע במקום הזה. אני מאמינה שהאנשים פה טובים ואכפת להם. אני מאמינה שיש פה סולידריות בסיסית שאני מאוד אוהבת. 

האמנות שמתרחשת כאן, התרבות, השיח שנוצר רק פה… איך אנשים מתחרפנים אחד מהשני אבל רוצים להבין אחד את השני. אני מקווה שנצליח להתמקד במה שמחבר בינינו, ולנסות ולשפר את הדברים שאנחנו לא מסכימים עליהם. 

מה החלום שלך?

שנהיה מדינה שהיא גן עדן לכל מי שחי בה. שתהיה פה מידה של סולידריות, שנקשיב אחד לשני, שנצליח לחיות פה ביחד בלי כל החרדה הזאת שמעמיסים עלינו, שמפעילה אותנו וגורמת לנו לחיות בתחושת הישרדות. שנחיה פה בתחושת הגשמה, אומת הסטארט אפ, התקווה הזאת, כאילו הפאקינג המנון שלנו. שנחזור למקומות האלה, לערכים האלה, שבסוף הביאו אותנו לכאן. שלא נשכח מי שאנחנו. 

ברמה הפמיניסטית, אני חושבת תמיד על זה שיש אנשים שמרגישים פה בעלי הבית ויש אנשים שמרגישים פה אורחיםות. ואני לפעמים מרגישה ככה ולפעמים ככה. אז אולי הגיע הזמן שנבין שאנחנו גם וגם. אנחנו כולנו אורחים של כדור הארץ והטבע וצריכיםות לכבד אותו. אבל אנחנו גם בעלות הבית ולא צריכות לקבל אישור על כל דבר. אנחנו יכולות לקחת אחריות על החיים שלנו. 

עמוד האינסטגרם של רעות I פרופיל הפייסבוק של רעות I עמוד האינסטגרם "חדר משלנו"

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו סיף