יעניין
אותך
כתבת אורחת
9 פברואר 2024 | משך הקריאה: 8 דקות
הטקסט שכל אישה לקראת גירושים צריכה לקרוא

מאת: רותי שטרן

קודם כל תנחומי.

לא על סיום הנישואים, אולי זה הדבר שאת מחכה לו כבר שנים, וסביר להניח שזה הדבר הכי טוב בשבילך. תנחומי כי להתגרש זה ממש קשה, זה לראות את הכיעור של העולם בעין חשופה ולחוות שוביניזם בצורה הכי טהורה שלו.

אז עצה מספר אחת – אל תעברי את זה לבד, הגירושים האלה הם לא רק שלך. כמו שנישואים הם אקט משפחתי חברתי, כך גם הגירושים. לא סתם בטקס הנישואים היהודי חברים מחזיקים את החופה והחתן מקריא בקול רם את המחויבות שלו לזמן של פרידה. יש נטייה בחברה הליברלית להסתכל על משפחה כתא פרטי אישי של שני אנשים, אבל משפחה היא דבר רחב ויש אחריות למשפחה המורחבת ולחברים להיות שם בשבילך. ולא, הכוונה היא לא רק להיות אוזן קשבת.

אני לא יודעת למה, אבל גירושים מוציאים מהגבר את הילד הקטן האבוד ונראה שכדי להיאחז במשהו וכדי לא ללכת לאיבוד הוא עושה את מה שהוא יכול לעשות, שזה בד"כ אלימות כלכלית (מאבקי מזונות, התעלמות מזה שאולי בתור אימא ויתרת על התקדמות כלכלית ושעכשיו יכולת ההתפרנסות שלך לא גבוהה).

הגירושים ניפצו אצל בעלי לשעבר את פנטזיית המשפחה השלמה והמאושרת, אצלי הגירושים ניפצו את הידיעה הברורה שאפשר להתגרש ולהישאר חברים ואפילו משפחה. הדרך הארוכה שעברנו כזוג, עם עליות ומורדות, עם ריבים וסליחות ומאמצים להתפשר כדי שלבן אדם השני יהיה טוב, כל זה נעלם בשנייה אחת. פתאום לא היינו שני בני אדם שחיים ביחד, אלא שני אויבים שנלחמים על טריטוריה, על רכוש, על כבוד. אני לא הסכמתי לסטטוס החדש הזה. המלחמה שלי הייתה לא להיכנס למלחמה. לא ללכת לבית משפט, לא להילחם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה, איך הפרטנר שלי הופך להיות האויב. הייתי תמימה לחשוב שזאת תקופה חולפת, שזה יעבור ושנחזור להיות משפחה רק מסוג אחר.

אני לא מצטערת על זה. בעיקר כי לא יכולתי אחרת. בית משפט היה מפרק אותי לגמרי, לא היו לי הכוחות להיכנע לנורמה הזאת, אבל הייתי תמימה כשחשבתי שאני יכולה להסתדר בלי כסף. לחברים ולמשפחה המורחבת יש תפקיד להעמיד אותו במקום, להזכיר לו שיש לו מחויבות לנהוג כלפיך באחריות ובחמלה, להזכיר לו שעד לא מזמן הייתם משפחה. הרבה פעמים המשפחה המורחבת עושה את ההיפך, והחברים מתרחקים כדי לא להתערב. זה הזמן שלך לדרוש מהם להתערב, כי יכול להיות שזה יצליח לאפס אותו ואין דבר שיכול להיות יותר טוב מזה. יכול להיות שזה לא יצליח, אבל לנסות זה חשוב ממש. זה גם יזכיר לך אחר כך לאורך כל הדרך שאת באמת לא לבד, ושיש שם אנשים שמוכנים להתערב לטובתך.

השלב החדש בחיים של רותי, חיי נדודים. צילום: שירן כרמל
כסף, עכשיו

עצה מספר שתיים – את צריכה כסף עכשיו. את צריכה בשנה שנתיים הראשונות מיד אחרי הגירושים להיות ברווחה כלכלית. מצוקה כלכלית בשלב הזה מביאה נשים לוותר על זכויותיהן, להיכנס ללחץ, לפעול מתוך יאוש ולא מתוך חשיבה. אם יש לכם דירה משותפת – תתעקשי למכור, גם אם זה לא נראה הדבר הכלכלי הנכון. אם יש לך חסכונות זה הזמן להוציא אותם (לא, את האוטו אל תמכרי, את צריכה את הרווחה הזאת של ניידות וחופש). ואם אין לך – זה הזמן לבקש. מההורים, מהאחים, מחברים קרובים. נכון תמיד שומרים לעת צרה? אז עכשיו הגיעה העת צרה שלך. ובמקום לבקש כל חודש אלפיים או שלושה (כי אחרת אולי לא יהיה לך מה לאכול), תבקשי 100 אלף מראש. עוני, אפילו אם הוא קצר, עושה צלקות שלוקח המון זמן לרפא (אם בכלל אפשר). תעשי מה שאת יכולה כדי לא להגיע לשם.

עצה מספר שלוש – אל תקחי הלוואות. מה שלא יהיה, אל תקחי הלוואות. הלוואות זה הצעד הראשון למטה. אף פעם אל תוציאי מה שאין לך. תדאגי שלא תהיה לך אפשרות למינוס. כשאין אפשרות למינוס ויש לך אפילו מאה שקל בבנק, את יודעת שיש לך את המאה האלה. לחיות עם מינוס זה כמו ללכת בלי קרקע מתחת לרגליים. הרבה נשים עושות את הטעות (בעיני) ויעשו הכל כדי שהמציאות של הילדים לא תשתנה. בתירוץ הזה הן לא יעברו לדירה יותר זולה או לשכונה אחרת, הן לא יוציאו אותם מחוגים וכדומה. אבל האמת היא שהמציאות שלהם השתנתה וזה לא יעזור שתנסי להמשיך לחיות באותה רמת חיים, זה לא עובד וזה לא מועיל.

והעצה אולי הכי חשובה שלי – לא לחשוב קדימה. היו תקופות שיכולתי לחשוב רק שעה קדימה, יותר רחוק מזה היה מכניס אותי לפניקה ולהתקף חרדה. אז אל. לא לחשוב מה יהיה כשאהיה זקנה ולא מה יהיה עוד שנה וגם לא עוד שבוע. לחיות את הרגע. לאט לאט הרגע הזה התרחב אצלי אבל בהתחלה זה היה ממש קריטי.

"שני זוגות נעליים": הצצה אינטימית לדינאמיקה של זוגיות מתעללת

התדרדרות לעוני

תפנקי את עצמך. ברגע הזה שנכנסת המשכורת ויש רגע של כסף, אל תחסכי להמשך החודש. אם תבזבזי על משהו שאת אוהבת ממש (לא משנה אם זה קפה, או ספר) בהמשך החודש יהיה לך יותר קל להתמודד עם זה שנגמר הכסף. זה כמו מאבק מול עצמך, מה את יכולה לעשות כדי לא להרגיש אומללה, וכשיש לך ספר חדש ליד המיטה את לא יכולה להיות אומללה או להרגיש ענייה. אנשים חושבים שעניים הם עניים כי הם מבזבזים על הדברים הלא נכונים. אבל ההפוך הוא הנכון, הדרך היחידה להתמודד עם עוני היא להוציא על מותרות, כי אחרת ממש קשה לשרוד את זה.

זה נכון גם לגבי הילדים. לא מזמן אחת הבנות שלי אמרה שהיא לא הבינה שהיינו במצב כלכלי קשה. זה למרות שאנחנו חמש שגרות בדירה שני חדרים (זה לא רק שהן שלושתן בחדר אחד למרות שהן בגיל תיכון, החדר שלהן הוא גם הסלון), בשכונה שנחשבת גרועה (אנחנו מתות עליה), שרוב הזמן אין כסף לדברים חדשים (אז מה, יש שוק החלפות).

הסכם הגירושים שלי, שקשה לי להמליץ לחקותו אבל באותו הזמן לא יכולתי אחרת, שם אותי בעוני אבל את הילדות שלי לא. המזונות מאד נמוכים, אבל לפי ההסכם כל ההוצאות על הגרוש. אז זה לא שבפועל זה מתקיים, הרבה פעמים הן מעדיפות שאני אקנה להן וגם אני עושה את זה ככל שאני יכולה, אבל הוא משלם על בית הספר ועל החוגים ועל בגדים לפעמים ונעליים. אבל העיקר (כי אפשר היה להסתדר גם בלי כל הדברים האלה) הוא שאני יודעת שאם יקרה משהו והן יצטרכו טיפול רפואי שעולה כסף, יהיה מי שישלם את זה. באמת, כל השאר בעיני הוא מותרות ולא היה קורה כלום אם לא היה, אבל אני חושבת שאם הייתי צריכה לדאוג לבריאות שלהן מבחינה כלכלית זה היה שובר אותי מבחינת לחץ. חוץ מזה ההסכם הזה חסך מאיתנו את הטירוף הזה של לאסוף קבלות ולהיות קשורים אחד לשני לנצח בהתעסקות הזאת. אני שמחה על זה שרוב הזמן אין לי שום תקשורת איתו, וגם לא צריכה להיות.

למצוא משהו להאמין בו. אם יש לך אלוהים אז מדהים, אבל גם אם לא. אני כתבתי טקסט ותליתי אותו מעל המיטה, להזכיר לעצמי שאני במצב הזה כי לא התפשרתי, כי לא הסכמתי שיחליטו בשבילי. להזכיר לי שאני חזקה ושיש לזה מחירים וזה עזר לי לפעמים לא ליפול.

קישוט הבית בפתקים וציורים מעוררי השראה
לחשוב כלכלית, לחשוב רגשית

על מה להוציא ועל מה לא להוציא, זה כל כך אינדיבידואלי, אבל אני אנסה לענות על השאלה החשובה הזאת בכל מקרה. אני חושבת שהקו המנחה קודם כל צריך להיות מה מותרות ומה לא מותרות, ודווקא ההיפך ממה שאנשים חושבים, צריך לצמצם בהוצאות במה שהוא לא מותרות ולהגדיל את סעיף המותרות. קמצנות או חסכנות זאת פריבילגיה של אנשים שיש להם. דברים שנחשבים הכרחיים עולים הרבה כסף. בגדים חדשים (ולא יד שנייה), רהיטים, חדר לכל ילד, בית או דירה בשכונה "טובה". כשאת מוותרת על אלה (ולי זה היה קל, אולי בשבילך, אם זה יגרום לך להרגיש אומללה, אלה לא הדברים הנכונים לוותר עליהם ותצטרכי למצוא אחרים, אני למשל ניסיתי להסתדר בלי מכונית וזה היה קשה מדי) תגלי שמותרות כמו לשבת בבית קפה או אפילו לאכול במסעדה הם אפשריים.

אני חושבת שהמבחן הוא האם את מרגישה ברת מזל בזכות בזבוז הכסף הזה או שלא. יכול להיות שאם תקני ספה יפה שהיא בדיוק מה שחלמת עליו, כל יום שתשבי עליה תרגישי נסיכה. זה שווה. אבל אם קנית ספה כי צריך ספה בכל בית ואי אפשר בלי, אז קשה לי להאמין שהיא תגרום לך תחושת שפע. כשעברתי לדירה אחרי הגירושים הארונות היו מקופסאות קרטון ואח"כ אספתי רהיטים ברחוב לאט לאט, עד שחברים טובים נסעו לחו"ל וירשתי את תכולת דירתם. כשהתייצבתי כלכלית קניתי שידת מדפים, דווקא לא מהזולות, אבל כזאת שאני אוהבת ממש.

בכלל, אני חושבת שלקנות בזול זה לא הפתרון, לפחות לא תמיד. אני מעדיפה לקנות יקר ומעט מאשר הרבה ובזול. ולא, לא בגלל שזה מחזיק יותר זמן, זה גם נכון, אבל העיקר הוא שאני מעדיפה לקנות דברים שיגרמו לי להרגיש שיש לי.

אולי המעשה הכי קיצוני שלי היה לקנות חבילת טושים ב 1000 ₪ (100 טושים איכותיים במיוחד) שהזמנתי מחו"ל. לא עשיתי את זה עם הרבה מחשבה, ראיתי אותם באיזה בלוג ונורא התלהבתי ובמקרה גם היו לי באותו רגע אלף שקל, אז קניתי. בדיעבד זה היה דבר כל כך חכם לעשות. קודם כל כבר עברו לדעתי יותר משנתיים והם עדיין עובדים, אני אפילו יכולה להמר שלא נאבד אפילו אחד. השמחה שהם הביאו לילדות, תחושת השפע המטורפת, השוויץ מול החברות.. ואני מדברת על חברות שיכולות לגור בבית פרטי בלב תל אביב ושיהיה לא יהיה חסר להן כלום, אז הצורך הזה להרגיש שיש להן משהו שאין לחברות שלהן הוא לא שולי. ההוכחה שלי שזה אפילו היה משתלם הייתה במסיבת יום הולדת של הבת הקטנה, כשהפעילות המרכזית הייתה ציור בטושים. מפעיל (לא שאי פעם הזמנתי) עולה אלף שקל, לא?

 

פרויקט הלבשת הבית בדירת 2.5 חדרים בשכונת התקווה לאחר הגירושין. צילום שירן כרמל
הזנה כגורם חרדה

מה לגבי אוכל?

התקפי החרדה הגדולים שלי קרו בסופרים. התקפי חרדה אמיתיים, עם דפיקות לב והכל. יש ספר ילדים בשם קלמנטיין, שבו היא אומרת שהבעיה היא לא לבחור מה כן, הבעיה היא לבחור מה לא. בסופר יש מלא מלא דברים שאת לא קונה. את עוברת במסדרונות השפע הזה, ואת לא קונה את זה ולא קונה את זה. ובכל זאת בקופה אין מצב שאת יוצאת עם פחות מ 500 ₪. לעומת זאת במכולת השכונתית (אפילו מה שנקרא סופר, אבל הוא בתוך השכונה שלך, ליד הבית, כזה שאי אפשר ללכת לאיבוד בתוכו), את יכולה לקנות את כל מה שבא לך ולא להגיע ל 200. אז נכון, המחיר לפריט יהיה יותר יקר, וגם אולי יהיו לך פחות מוצרים, אבל לבריאות נפשית אין מחיר. בכלל זה משפט חשוב, וחשוב שתזכרי אותו. בעיות נפשיות אולי זה משהו שרחוק מהחיים שלך, אבל בריאות נפשית היא לא מצב נתון שקיים לנצח, וכל דבר שווה את זה שלא תמצאי את עצמך מאושפזת או על כדורים.

ואם נחזור רגע לעניין המכולת, פעם באיזה תקופה אני הולכת לחנות טבע. כן, כזאת עצמאית וכיפית כזאת שנותנת לך הרגשה של מיליון דולר. ואני קונה את הטופו היקר שאני אוהבת ומיץ תפוחים אורגני ויוצאת בהרגשה של בחורה עשירה ממש. לפעמים זה נראה כמו משחק רמאות למוח שלי, כשאני מרגישה חלשה ושאין לי ומרגישה את הרחמים העצמיים מתקרבים ומאיימים להטביע, אני נוסעת למאפייה האהובה עלי, קונה לחם מעולה ומאפים מתוקים ולא מסתכלת על המחיר. בסופו של דבר זה אף פעם לא כזה יקר. המאה שקל האלה הרי הולכים על ארנונה בכל מקרה, אז לא שווה להוציא אותם על תחושת שפע רגעית? גיליתי שככל שאני מתייצבת כלכלית כך אני פחות צריכה את הפינוקים האלה. אני כבר לא צריכה את ההרגעה הזאת שהכל בסדר.

לגבי מגורים, דיברתי על זה שהרבה לא עוברות דירה כדי לא להעמיס עוד על הילדים, אבל יש גם את העניין של מה נחשבת שכונה (או ישוב) טובה למגורים. לפעמים זה הדבר האחרון שנאחזים בו, להמשיך לחיות בשכונה יקרה ועשירה, למרות שאת כבר לגמרי לא שם. אם תעברי לשכונה "ענייה" תגלי קודם כל שלא כולם עניים בה (ואני לא מדברת על ג'נטריפיקציה) אבל גם תגלי שהרבה יותר קל לחיות בלי כסף כשלאחרים סביבך גם אין. קודם כל זה נותן לך פרופורציה וחוץ מזה את רואה ולומדת את ההתנהלות, למשל שתמיד אפשר לקנות מלבי, לא משנה כמה כסף יש. את צריכה להבין שאת נכנסת לעולם חדש שאולי את לא מכירה, ושיש לך ממי ללמוד איך מתנהלים באי יציבות כלכלית. כאן בשכונה הענייה אם הויזה לא תעבור לך, אף אחד לא יתרגש וגם לא יתרגשו אם תאבדי עשתונות ותצעקי על מנהל הבנק. הרבה כאן מגיעים למצבים האלה, אז הם לא ישפטו אותך. ובעיקר את לא צריכה להמשיך עם מראית עין, לחיות כאילו יש לך למרות שכבר אין. זה מוריד מעמסה גדולה מהגב.

גירושים טובים?

אני לא מכירה גירושים טובים אבל אני עדיין מאמינה שזה יכול לקרות. אני חושבת שחברה חזקה יכולה ליצור כללי התנהגות של גירושים שפויים. המסע הזה מרגיש מאד בודד. גם האנשים הכי תומכים בסביבה שלנו עשויים לחשוב על זה במונחים של פירוק משפחה, ולכן זה סביר שיהיו לזה עונשים או לפחות תוצאות קשות. יש אנשים שחושבים שאם הגרוש נעלב מהפרידה, זה לגיטימי שהוא יפעל בדרכים שקשה להבין איך הן לגיטימיות. זה התפקיד שלנו ביחד לשנות את הגישה הזאת.

כל כך קל לאנשים להסתכל על נישואים כאיזה מוסד קדוש ועל שלמות המשפחה בתור מטרת על, אבל נראה לי שהגיע הזמן להתקדם ולראות נישואים כקשר בין אנשים, ושמספיק שאחד מבני הזוג לא ירצה בקשר הזה יותר כקשר זוגי, הנורמה תהיה שנפרדים כידידים. בלי עונשים ובלי מלחמות ובלי נקמות. לי זה נראה כמו חלום אפשרי.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *