מאת: שירה סיטון – פרידפרטיג
כשהייתי חיילת לקראת שחרור התחלתי לצאת עם ליאור. הוא שירת איתי יחד בבסיס והיה קצין מוערך, גברי וחתיך. הרגשתי מחוזרת ומוחמאת מעצם העובדה שהוא מעוניין דווקא בי. טיילנו, בילינו והכל היה טוב ושמח בינינו. כשהשתחררתי והתחלתי לעבוד באיזו חנות, משהו התחיל להרגיש לי לא נכון בקשר איתו. הוא היה מגיע פתאום ומפתיע אותי, עם סל של פיקניק למשל, קובע עובדה ומתייצב, כאילו ברור מאליו שאני פנויה ומעוניינת להיפגש איתו. הרגשתי לא בנוח להגיד משהו, כי הרי הוא כל כך טרח והתאמץ, איך אני יכולה לסרב? וזה המשיך להפתעות רציניות יותר, כמו סופשבוע במלון. מחוות קטנות שהלכו וגדלו עוררו בי תחושה של מעטפת חונקת, שתלטנות, והיעדר של התעניינות והתחשבות ברצוני ובדעתי. כשהעזתי להעיר בעדינות, שאולי כדאי שישאל אותי קודם, הוא לא הבין ונעלב מאוד.
השיא היה מבחינתי כשיום אחד הוא הגיע אלי לעבודה בסיום משמרת, שוב בלי להודיע. ישבנו על ספסל ציבורי ואז הוא שלף מכתב בו תיאר את סיפור אהבתנו וכתב שהוא רוצה לכרות ברית בינינו ושלכן הוא חתך את עצמו בכף היד ומרח את המכתב בדם. הייתי מזועזעת ומבוהלת. בבת אחת הבנתי שאין לי רצון להישאר עם גבר שבוחר בהתנהגות קיצונית כזו. בהזדמנות הראשונה נפרדתי ממנו. התגובה שלו לפרידה הייתה בכי ואמירה נאחזת של "מה יהיה איתי בלעדייך", שרק חיזקה את ההחלטה שלי ועודדה אותי להתרחק ממנו כמה שיותר מהר. באינטואיציה הבנתי, שגבר שחותך את עצמו בכזו קלות, עלול יום אחד גם לחתוך אותי.
נזכרתי בסיפור הזה כשצפיתי בהצגה "שני זוגות נעליים", הצגת יחיד מקורית מאת מיכל צוקרמן, אשר גם משחקת בה, ובבימויה של אסתי זקהיים. המונודרמה מספרת על שירה דותן, סמנכ"לית שיווק מצליחה, המתעוררת בוקר אחד בבית חולים ולא מבינה איך הגיעה לשם. היא מגלה שהתמוטטה ברחוב ואיבדה את הכרתה. שירה מנסה בכל כוחה להשתחרר מבית החולים ולחזור לשגרת חייה, אך הרופא המטפל בה מעכב אותה ומעמת אותה עם חשדותיו לגבי מצב בריאותה והסימנים שעל גופה.
צוקרמן משחקת על הבמה את סיפור חייה
ההצגה מבוססת על חייה האישיים של צוקרמן ועל חוויות קשות אותן עברה במסגרת זוגיות מתעללת. אולם התיאטרון קטן מאוד ומשום כך מעורר תחושת אינטימיות ומעורבות בהצגה. על הבמה מוצבת מיטת בית חולים עם שידה קטנה וכיסא. השחקנית כבר שוכבת על המיטה, כביכול ישנה, כאשר הקהל נכנס לאולם. ההצגה מתחילה כאשר הדמות מתעוררת ומתחילה לנסות להבין איפה היא נמצאת, מה קרה לה ומי הוא הרופא שעומד מולה.
תוך כדי השיחה בין האישה לרופא מתגלים פרטים על חייה של "שירה". למשל על התפקיד שלה בעבודה, שאותו היא מאוד אוהבת אך בו בזמן מקפידה על פרטיותה ולא משתפת את הקולגות שלה בחייה האישיים. במקביל, היא מספרת גם עד כמה "תומר", בן הזוג שלה, אוהב אותה וקשור אליה. משפטים כמו "הוא דואג לי יותר מאמא שלי", "הוא בודד, הוא סומך רק עלי", "ככה זה כשהקשר טוב, מתחשבים אחד בשני" או "אם אין קנאה, אין אהבה", הם רמז לתהליך שעוברת הדמות.
כמו בסרט מפחיד, בפעמים הרבות שתומר מתקשר לשירה במהלך "שני זוגות נעליים" השיר המתנגן הוא "לא יכול להוריד ממך את העיניים" של מאיר אריאל. שיר אהבה נוגע ללב, שמקבל בהצגה משמעות מאיימת ומכווצת. בכל שיחה כזו, שירה מכנה את בן-זוגה בשמות חיבה, מדברת איתו בעדינות כמו נזהרת שלא להרגיז, כל שפת הגוף שלה מתרפסת ומתקפלת לתוך עצמה. על המסך מאחוריה מוקרן סרט. רואים בו דמות של גבר עצבני, זורק חפצים ואישה קטנה על הרצפה, מחבקת את ברכיה ונדחקת לפינה, כפות ידיה מכסות את פניה.
מוטיב חוזר בהצגה הוא של הכפית המשמשת להכנת המשקה החם. שירה מכינה לעצמה כוס תה, בעודה יושבת על מיטת בית החולים ומשוחחת עם הרופא. היא מוטרדת מאוד מהתהייה היכן היא צריכה להניח את הכפית המלוכלכת. "צריך להניח את הכפית במקום", היא אומרת לרופא, חסרת שקט. בסרט על המסך אנחנו רואים כפית משומשת מונחת על השיש הלבן וסביבה כתם קפה, מוטחת בזעם ביד של גבר אל תוך כיור ריק ונקי, שוב ושוב.
למראית עין, שירה משתפת פעולה ומפנימה את ההנחיות הכפייתיות של תומר. עם זאת, אמירות אחדות שלה מראות שיש בה עדיין מודעות עצמית ואובייקטיביות. היא מבינה שהוא יוצר אצלה התניות פאבלוביות, בדרך של "חינוך לטובתה".
אקט "חינוכי" אלים מונף בידי צוקרמן להצגת חובה
אורח החיים הזוגי ומערכת היחסים שמתוארת בהצגה, מביאים לידי ביטוי אלמנטים מוכרים של אלימות בתוך המשפחה בכלל, ואלימות של גברים נגד בת-הזוג שלהם בפרט. ניכר כי בכתיבת המחזה נלקחו בחשבון "חמשת תמרורי האזהרה" של "פורום מיכל סלה": אובססיביות (מצד בן הזוג), זוגיות דו פרצופית (כלפי חוץ, בן הזוג מציג עצמו שונה), הקטנה (האשמת האישה בכל מה שקורה לגבר), רגישות קיצונית (לכל הצעה או רעיון של האישה, ובוודאי על רצונה לעזוב, יגיב בצורה מאיימת), הקדוש המעונה (מצד אחד נוהג באלימות, מצד שני הוא הקורבן מצד האישה).
אני רק יכולה לדמיין עד כמה זה קשה לחוות שוב ושוב, אפילו אם רק בתפקיד דרמתי על הבמה, חיים שחיית באמת. הרגשות שעוררה בי ההצגה הם מעורבים: מצד אחד, אותו הצורך להגיד לאישה שעל הבמה- התעוררי, קומי ולכי, איך את לא רואה מה קורה?! מה מחזיק אותך איתו?! מצד שני, הבנה של האימה, הפחד, חוסר הבטחון המוחלט, כפי שאומרת דמותה של שירה בהצגה – "מרוב דריכות ופחד אני כבר לא מרגישה כלום. את מתחילה להאמין שאת אפס וכלום. את נהיית כלום". ואם את מרגישה כלום, איך תקומי ותלכי, כשאת בשבי פסיכולוגי?
הרגע המרגש ביותר עבורי היה דווקא בסיום ההצגה, כאשר צוקרמן יצאה לברך את הבאים. הצגתי את עצמי בפניה והודיתי לה על הזכות לצפות בה משחקת בעצם את עצמה. כשהתחבקנו, הופתעתי לגלות כמה קטנה ועדינה היא. אישה מיניאטורית, אך אדירה בתעצומות נפש ותעוזה. היוזמה שנקטה על מנת לספר את הסיפור האישי שלה, סיפור של זוגיות אלימה מילולית ופיזית כלפיה מצד בן-זוגה במשך שנים של הכחשה והסתרה על ידה, היא לא פחות ממעוררת השראה והנעה לפעולה. מצד אחד, החיבוק האותנטי עורר בי רגשות של עצב וכאב, על צוקרמן עצמה ועל אותן הנשים שחוו וודאי יש כאלה שעדיין עוברות אלימות מילולית ופיזית. מצד שני, בחיבוק הייתה גם תקווה ודוגמה חיה להזדמנות לחיים חדשים- עבור הדמות בהצגה, עבור השחקנית עצמה ועבור כל אחת מאיתנו, כאשר עוברות עליה חוויות קשות מנשוא.
זו הצגת חובה בכלל, ולקהל של נערות ונשים צעירות בפרט. את האקט ה"חינוכי" האלים של בן זוגה, הצליחה צוקרמן לשנות ולמנף להצגה דרמתית מציאותית, מעוררת מחשבה, פוקחת עיניים ומעוררת כבוד.
לפרטים על ההצגה "שני זוגות נעליים", באתר צוותא: https://www.tzavta.co.il/event/125. ההצגה הבאה: יום ראשון, 29.5.22.
לקריאת כתבות נוספות על תיאטרון לחצו כאן
תמונות מההצגה "שני זוגות נעליים" באדיבות ההפקה
