נכתב ביום פטירתה של אהובה עוזרי, ה-13.12.2016:
אהובה עוזרי, המלכה האם, הלכה לעולמה היום.
אהובה עוזרי נולדה בשנת 1948 בשכונת כרם התימנים בתל אביב. ב-1975 יצא אלבומה הראשון "היכן החייל", ומאז וב-40 שנה האחרונות, היא היתה זמרת, מוזיקאית, מלחינה, מעבדת, ומורה לפיתוח קול. בשנת 2000 חלתה בסרטן במיתרי הקול ועברה ניתוח לכריתת מיתרי הקול. למרות זאת, המשיכה ליצור מוזיקה ולהופיע, עד לימיה האחרונים ממש. היא עבדה השנה על פס הקול לסרט המצליח "ישמח חתני".
אהובה עוזרי היתה מוזיקאית ייחודית ופורצת דרך, מהבולטות בז'אנר המוזיקה המזרחית ויוצרת של צליל ייחודי מזרחי-ישראלי שמשלב השפעות תימניות, הודיות וטורקיות. היא נודעה בנגינה שלה בבולבול טרנג, אותה למדה מענק המוזיקה ההודי ראווי שנקר. עוזרי גם קידמה אמנים/ות צעירים/ות, ושיתפה פעולה עם אמנים ויוצרים/ות רבים/ות, ביניהם/ן: רון שובל, דקלון, יואב יצחק, שרית חדד, יהודית רביץ, הדג נחש, ועוד. באלבום המופת האחרון שהוציאה, "מעליי דממה" מ-2013 השתתפו בין היתר חוה אלברשטיין, ברי סחרוף, רונה קינן, אהוד בנאי, קובי אפללו, דנה ברגר, ועוד, שביצעו שירים שנכתבו למוזיקה שהלחינה.
בשנת 2016 זכתה בפרס למפעל חיים מאקו"ם.
מהראיון איתה מצטיירת דמות של אישה חריפה, אינטיליגנטית, וגם מקסימה במיוחד. הרבה כבר נאמר, ובוודאי עוד ייאמר, על היותה פורצת דרך, על חשיבותה ותרומתה למוזיקה המזרחית בפרט ולתרבות הישראלית בכלל. אבל מה שתפס אותי במיוחד בסיפור שלה, כבר די מזמן למען האמת, זה דווקא הסיפור של אובדן מיתרי הקול. כחובבת מוזיקה מצד אחד, ופסיכולוגית שעוסקת בין היתר גם בייעוץ והכוונה לקריירה, מצד שני- זה תמיד ריתק אותי. איך זמרת ומורה לפיתוח קול יכולה להתמודד עם אובדן הקול שלה? זה הרי יכול היה להיות סוף העולם, וסוף הקריירה. איך קמים מזה בכלל…?
נזכרתי בסיפור של בת הים הקטנה, שמוכרת את נשמתה לשטן, ונותנת לה את קולה הצלול והיפה, עבור זוג רגליים כדי שתוכל להיות עם הנסיך הדושבג שבסוף לא החזיר לה אהבה. ובסוף הסיפור, במקום להרוג את הנסיך כפוי הטובה כדי להציל את עצמה, היא בחרה במוות והשליכה עצמה אל גלי הים (בסיפור המקורי של הנס כריסטיאן הנדרסן, לא זה של דיסני כמובן). בת הים הקטנה נותרה אילמת, אבודה, ובסופו של דבר גם ללא תכלית לקיומה או סיבה לחיות (בגלל גבר?! נו, תנוחו, אתם לא עד כדי כך חשובים).אהובה עוזרי אמנם איבדה את היכולת לשיר, וכמעט ואיבדה את היכולת לדבר- אבל היא לא מתה מזה. היא לא ויתרה על חייה, ואפילו לא על העיסוק במוזיקה. היא נלחמה בסרטן, ונלחמה להמשיך את חייה למרות האובדן הנורא הזה של היכולת לבטא את קולה בשיר. אני לא יכולה לדמיין לעצמי מה היה קורה לי אם מסיבות כאלו ואחרות הייתי נאלצת לוותר על המקצוע שלי, שלא מבחירה. הרי הזהות המקצועית היא כבר חלק משמעותי מהזהות שלי, זה דבר שאני גאה בו ואוהבת לעשות אותו. אם ביום אחד כל זה היה נלקח ממני, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת. זה דבר שיכול כל כך בקלות לשבור ולרסק אותך. אהובה עוזרי היתה זמרת; מאז שהיתה ילדה קטנה היתה שרה בשכונת כרם התימנים, ולאחר מכן התפרסמה כזמרת שהוציאה לא מעט אלבומים וכמורה לפיתוח קול שלימדה זמרים אחרים איך להשתמש בקולם ולבטא את עצמם. ואז היכולת הזאת נלקחה ממנה. אבל היא לא מתה מזה. ויותר מזה- היא המשיכה לעשות מוזיקה. בלי לוותר ובלי לעצור; מוזיקה היתה החיים שלה, היא בחרה במוזיקה גם על פני האפשרות להקים משפחה ולגדל ילדים: "אז גם הבנתי שמוזיקה תישאר תמיד מרכז החיים שלי, וכמו שאני רוצה לחיות ויכולה, אי אפשר גם להיות נשואה עם ילדים" (מעניין שהמוזיקאים הגברים בני דורה דווקא לא נאלצו לבחור). אובדן מיתרי הקול היה אמנם אבן גדולה בדרך, אבל זה לא היה סוף הדרך. ואיזה דברים נפלאים היא עשתה למרות זאת. האלבום שיצרה והלחינה בשיתוף עם אמנים רבים ב-2013, "מעליי דממה", הוא לא פחות מאלבומופת. היא המשיכה ליצור ולהופיע עד ימיה האחרונים ממש. אז אולי בכלל לא נכון לומר שהיא איבדה את קולה; היא איבדה "רק" את היכולת לשיר. הקול שלה המשיך (וימשיך) להישמע במוזיקה עוד שנים רבות. כמה כוחות היו לה, איזו אישה מלאת השראה היא היתה.
"מעליי דממה כחולה מוארת
אור כוכב מזהיר לבן
פשר סוד לא נגע בו נצח
אל חלונות ביתי הרוח סערה
תן לי לבוא וללכת
רק לנגן אהבה"
(התמונה בכתבה צולמה ע"י אילן בשור).