מאת: אריאל לורברבוים
בגיל 33, כשנתיים לאחר שילדתי את בתי בניתוח קיסרי התחילו להופיע אצלי כאבי בטן. בהתחלה הם היו חלשים וייחסתי אותם לקלקול קיבה. הדבר המפתיע ביותר בהם היה שהם הופיעו למספר שעות ולאחר מכן כבר נעלמו כלא היו. וכך קרה כמה ימים בכל חודש. לא הבנתי את מהות התופעה המוזרה, אבל מכיוון שזה הרגיש כמו עניין של בטן שחוזר על עצמו חשבתי שאני אולי אלרגית ללקטוז והפסקתי עם מוצרי חלב. זה לא היה זה. מאוחר יותר חשבתי על צליאק והפסקתי עם גלוטן, וזה גם לא היה זה. לאחר מכן בדקתי אופציות של מעי רגיז, סרטן המעי הגס (יש היסטוריה משפחתית) חיידקי בטן שונים ועוד, ולאחרי כמה חודשים במהלכם הכאבים רק התגברו נשלחתי לשלל בדיקות. באולטראסאונד גילו ממצא בשחלתי השמאלית ורופא נשים אמר ש"איזה יופי אין לך סרטן, זה כנראה אנדומטריוזיס".זו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי את המילה הזו ונאמר לי שיש לזה טיפול די פשוט: ניתוח הסרה או גלולות. כרגע האנדומטריומה שלי קטנה מ-4 ס"מ, גודל שלא מצריך ניתוח, אז גלולות. אני שנמנעתי מגיל 24 מגלולות קפצתי על המציאה – בשלב הזה הייתי עושה כל דבר כדי להפסיק את הכאבים שהיו כעת חזקים מאד. מאז חקרתי ולמדתי על המחלה. אני במעקב במרפאת אנדומטריוזיס כל 3-4 חודשים. ועברתי תובנות ותהפוכות עם המחלה.
אם כך, מהי אנדומטריוזיס?
אנדומטריוזיס היא מחלה כרונית בה תאים של רירית הרחם (האנדומטריום) נמצאים מחוץ לרחם. הם נצמדים לאיברים סמוכים לרוב (כמו שחלות, שלפוחית השתן, מעיים ועוד) ויוצרים נגעים שגורמים תהליך דלקתי באגן. דבר זה עלול ליצור הדבקויות בין איברי הבטן השונים, להפריע לתפקוד שלהם (בין היתר לפגוע בפוריות) ולגרום כאבים. כאשר תאי הרירית חודרים לעומק רקמה כלשהי הם יוצרים צלקת הגורמת לכאבים. אם הם נכנסים לשחלות הם יוצרים אנדומטריומה, שגם גורמת כאבים וגם עלולה אף היא לפגוע בפוריות. מכיוון שאלו תאי רירית רחם הם מושפעים בדיוק כמו הרחם מהורמונים של המחזור החודשי ומדממים בזמן הווסת. דבר זה יוצר כאבים עזים בזמן המחזור, דימומים לחלל הבטן, דימום רקטאלי. הכאבים יכולים להיות בזמן הביוץ ובזמן הווסת וגם במשך כל החודש.
שכיחות המחלה: כ10% מהנשים בגיל הפוריות סובלות מאנדומטריוזיס.
סימפטומים לאנדומטריוזיס: כאבי מחזור קשים מאד, דימום חזק בזמן מחזור, שלשול בזמן הווסת, כאבים בזמן קיום יחסי מין בעיקר בעומק הנרתיק, כאבים בזמן ביוץ. אנדומטריוזיס גם פוגע בפוריות.
לא ידועה לחלוטין הסיבה למחלה. דרכי הטיפול בה הן או הסרה של הנגעים או אנדומטריומה/ות (מתוך מודעות שהיא עלולה לחזור כיוון שזוהי מחלה כרונית), או גלולות שלמעשה מדכאות את המחזור כולו ועל כן גם את התפתחות רירית הרחם והאנדומטריומות. בגיל המעבר המחלה נפסקת כיוון שנפסק גם המחזור.
אבחון המחלה: יש היום מרפאות מומחיות לאנדומטריוזיס. רופא מומחה יידע לאבחן על פי אולטראסאונד בטן ואולטראסאונד וגינלי, אבחון הסימפטומים (הכאבים השונים, בעיות בפוריות, בעיות במערכת העיכול ועוד) ועל פי בדיקה גניקולוגית (לעיתים גם רקטאלית) ומישוש. עוד דרך לאבחן היא באמצעות לפרוסקופיה וביופסיה של הנגעים.
כיום (2016) המודעות לאנדומטריוזיס הרבה יותר גדולה: בעבר החולות בה נחשבו למפונקות המתלוננות על כאבי מחזור אותם חוות כל הנשים. היום גדול יותר הסיכוי שרופא/ת נשים תדע על המחלה הזו ותבדוק אותה, אבל עדיין תמיד טוב להעלות מודעות בקרב נשים. יש את דף הפייסבוק והאתר של אנד"י – אנדומטריוזיס בישראל, עמותה שלמרות שנסגרה לאחרונה עדיין מחזיקה אתר בו אפשר לקרוא מידע וסיפורים של נשים החולות במחלה. העמותה בין היתר יצרה סרטונים ביוטיוב של רופאים מומחים (כדוגמת ד"ר יובל קאופמן מחיפה – מעלה מודעות למחלה בפלטפורמות שונות מזה שנים) המסבירים על המחלה ועל אספקטים שונים ועל הטיפול בה. כך שהיום המידע הרבה יותר נגיש.
בחזרה לסיפור שלי:
לקחתי את הגלולות וחוויתי הקלה גדולה תוך כחודש. הכאבים בזמן ביוץ פסקו כמו גם המחזור והכאבים הנלווים אליו. כך הייתי כשנה. במהלך השנה הזו חשבתי הרבה על המחלה. בהכשרתי אני מטפלת באיזון גוף נפש – הקשרים בין הנפש לגוף וההשפעה ההדדית זה על זו. שנה לפני כן ריפאתי את עצמי בהצלחה בעזרת גישה זו מסינוסיטיס כרוני שחזר כל חורף והשפיע עליי באופן קשה. הרגשתי שאני מוכנה ויכולה לרפא את עצמי ממחלה כביכול "קשה" יותר – האנדומטריוזיס. הפסקתי לפיכך עם הגלולות והתחלתי עם עבודה פנימית בליווי של טיפול ברפואה סינית.
כשהודעתי לרופא האנדומטריוזיס שלי במרפאת המעקב הוא הביע ספקנותו: הוא חזה שבהתחלה יהיה קל כי אהיה עדיין תחת השפעת הגלולות אך הכאבים יתגברו בהמשך ואז ארצה לחזור לגלולות. סיכמנו להמשיך במעקב.
במהלך הזמן בלי הגלולות אכן היה קשה. העבודה הפנימית/רוחנית שעשיתי הייתה מאתגרת והרגשתי לפעמים שאני נכשלת. היו לי מחזורים שהיו סיוט והיו חודשים טובים עם ווסת קלה ולא מורגשת. באולטראסאונד של המעקב היה נראה שהאנדומטריומה שלי הולכת וקטנה. ליווי של הרפואה הסינית עזר אף הוא. להרגשתי בעיקר צמחי המרפא – הקלו מאד על כאבים, השתמשתי רק בצמחי מרפא וללא משככי כאבים. גם חימום מקומי עזר מאד. עדיין הייתי תלויה כל הזמן בצמחי המרפא שהם גם עניין יקר וראיתי שעל מנת להתגבר על כאבים אני נאלצת להגדיל כל הזמן מינונים. דיקור סיני היה אפקטיבי פעמיים בשבוע ואת זה לא יכולתי לעשות.
לאחר כשנה כמעט בלי גלולות הבנתי שאיני מסוגלת להמשיך כך: שהמאבק היומיומי כמעט בכאב שלעיתים מגיע ללא שום התראה וללא דרך לחזות אותו מתיש אותי כמו גם העבודה וההתבוננות הפנימית האינטנסיבית שעליי לעשות, והחלטתי לחזור לגלולות. כיום אני על גלולות שוב כבר כמעט 5 חודשים (נלקחות ברצף ללא הפסקה) ועדיין כואב לי לפעמים, כאב נושך ומציק שכזה באזור השחלה השמאלית ולעיתים מקרין לגב. לעיתים מספיק כואב בשביל משכך כאבים, לפעמים מסתפקת בבקבוק חם ומנוחה בשעות הקרובות.
מה התובנות שלי מהסיפור?
התובנה הכי חשובה נוגעת כמובן לממסד הרפואי ולחשיבות של לקיחת אחריות אישית. בנוסף לחשיבות של קשר והעברת מידע בין נשים. אני מגיעה למרפאת המעקב של האנדומטריוזיס כבר כשלוש שנים ויש לי מה להגיד על ההתייחסות בעיקר לאור האפיזודה שלי של הפסקת טיפול קונבנציונלי וניסיון בטיפול הוליסטי. כאשר באתי למעקב במרפאה בזמן שהייתי בטיפול הוליסטי והרגשתי טוב, הייתה בי ציפייה להתעניינות מצד הרופא על מהות הטיפול ומה אני עושה. להפתעתי לא הייתה שום התעניינות בנושא. וזה דבר שמפתיע אותי ואף חורה לי: הרי כרופא במרפאת אנדומטריוזיס אני בטוחה שיש לך מטופלות ללא גלולות. למשל כאלו המנסות להיכנס להריון, או נשים כמוני שפשוט לא רוצות לקחת גלולות. האם הן לא תצאנה נשכרות אם תדענה על כל טיפול שיכול לעזור, שיכול להפחית כאבים? אני רואה את זה כחובתו המקצועית של רופא, לעזור למטופלות שלו בכל דרך אפשרית, אפילו אם לא קונבנציונלית. אני עצמי הייתי נשכרת אם הייתי יודעת אולי על עוד דרכים הוליסטיות לטפל במחלה, ואולי אחריי הייתה מגיעה אליו מטופלת שמנסה להיכנס להריון והייתה נשכרת מהידיעה שדיקור סיני וצמחי מרפא יכולים לעזור לה מאד ולהקל על כאביה?
בביקורי האחרון במרפאה השתתפה בפגישה רופאת נשים עמיתה או אולי מתמחה שאותה הדריך הרופא שלי והסביר לה את מעשיו. לא יכולתי שלא לשים לב להבדלים בין התייחסותו לרופאה עמיתה ובין התייחסותו אליי, המטופלת שלו: שתינו נשים בערך באותו הגיל ובכל זאת בניגוד אליי היא זכתה להסברים על המחלה שלי(!) ועל מה שהוא רואה בבדיקה, בטון סבלני ובפירוט רב. מסך האולטראסאונד היה מופנה רק כלפי שניהם וכאשר ביקשתי לצפות גם במסך המציג את נבכי בטני זכיתי להתעלמות. שאלות ששאלתי אני נענו בקוצר רוח ובקצרה. נותרתי תוהה – על ההבדל הזה ביחס אל שתי בנות אדם, כאשר ההבדל הוא כי אחת מטופלת ואחת רופאה. ההרגשה היא כאילו הידע נועד אך בשביל הרופאים בינם לבין עצמם ואינו נועד עבור הנשים הסובלות מהמחלה. אותן אין צורך לשתף. ובכלל אני תוהה על הגישה שמצמצמת למינימום את התקשורת בין הרופא למטופלת – מינימום זמן, מינימום הסברים, מינימום דרכים ואמצעים לטיפול. למה לא להרחיב? להרחיב דרך התקשורת עם המטופלת את מאגר אמצעי הטיפול העומד לרשותנו במחלה – גם אם מדובר באמצעים הוליסטיים (או אלטרנטיביים כפי שהתעקש לקרוא להם הרופא), להרחיב את הידיעה שיש לה על מהות המחלה שלה ולענות על השאלות שלה ועל החששות והפחדים. האם לא כולן תצאנה נשכרות מכך? גם הרופא וגם כל מטופלת ומטופלת שלו? שהוא יוכל להשתמש במידע שלהן על עצמן ועל גופן ומה שעוזר להן, כדי להעשיר את הידע שלו ועל ידי כך גם לעזור לאחרות?
לכן אני רואה חשיבות מאד גדולה למידע שנשים חולקות עם נשים (ואנשים בכלל). כמו האתר של קבוצת אנד"י, כמו קבוצת הפייסבוק רפואה לנשים וכו' (למרות שחוויתי את הגישה בקבוצה מאד קונבנציונלית עם פחות מקום לנשים עם תפיסה הוליסטית יותר).
כדאי להעלות את המודעות למחלה הזו ולנושאים קרובים בכלל ושנשים (ובכלל אנשים) יחלקו את המידע ביניהן כמה שיותר. ושתהיינה כמה שיותר פלטפורמות לקבל ולחלוק מידע קונבנציונלי ובכלל. אני כן רואה חשיבות רבה בדרכי טיפול הוליסטיות שאליהן הרפואה הקונבנציונליות לא מודעת ואף מתייחסת בספקנות ובכל זאת הן עוזרות, תומכות ואף מרפאות.