תמונה: ממצעד הגאווה בפראג (לצערי אין לי תמונות מתל אביב, טלפון לא הולך עם בגד ים)
אני זוכרת את המצעד הראשון שצעדתי בו, זה לא היה לפני הרבה זמן, בערך שמונה שנים. מאד התרגשתי וחשבתי שזה חשוב והכרחי וסימל עבורי המון דברים שבעבר האמנתי בהם בכל ליבי, ובחלקם אני מאמינה עד היום. עם השנים, בעיקר עם העשייה של "לסבית קטלנית" (פסטיבל קולנוע לסבי ישראלי שאני המנהלת האומנותית שלו), ראיתי איך העירייה והארגונים השונים מתעלמים מהנשים, ראיתי את הלסביות, ביסקסואליות, קוויריות, טרנס* מודרות מהתקציבים, מודרות מהאירועים הגדולים, מודרות מהמצעד. ראיתי את המצעד שאהבתי לרגע הופך לחבית צבע ורוד, שפעם בשנה עיריית תל אביב – וישראל בכלל – טובלת בה מברשת וצובעת איתה את כל האפליות, החקיקה, התקציבים, הפרות זכויות האדם – לטובת התיירות ויחסי הציבור הגרועים של ישראל. אפילו ראיתי כתבות בעיתון שאומרות – הפרות זכויות אדם? ישראל אחת המדינות המתקדמות ביותר ביחס לזכויות הקהילה הגאה.
בעוד הנשים נדחקות הצידה לטובת הגברים בכל שנה, השנה החליטו על נושא חדש למצעד, "נשים". לשבועיים בערך היתה שמחה וצהלה, אבל מהר מאד זה נגמר, יחד עם השקיפות. אנחנו קרובות מאד לחודש הגאווה, ועדיין לא ברור מה עומד לקרות, מי בדיוק הולך להיות באירועי הגאווה, מי יהיה על הבמה, מי יפעיל את הבמה, מי יקבל את הכסף, מי לא תקבל אותו. נכון לעכשיו נראה שכנראה שוב גברים הם אלו שינהלו את העניניים, רק הפעם בשם נשים. מה שכן ברור זה שמדינת ישראל צבעה מטוס בצבעי דגל הגאווה, והחליטה להקצות 11 מיליון שקל לתיירות גאה.
בזמן שמדינת ישראל מתקצבת את התיירות, הארגונים הגאים שעושים ימים כלילות בעזרה אמיתית לקהילה שמכילה יותר מגברים לבנים ומלונות חמישה כוכבים, סובלים מתת תקציב, והתעלמות. בנוסף, בזמן האחרון הפילה הממשלה חוקים הנוגעים בקהילה, וכמו תמיד – לא נראה שיפור בזכויות. תקציבי התיירות גדלים לקראת חודש הגאווה, וזהו בעצם, שום דבר אמיתי לא קורה בשטח, ולאנשים ונשים מסוימים בקהילה נמאס. כל כך נמאס, שליינים כמו "זותי", "קאלט", "סבנאילבן", "דרעק" ואחרים החליטו שהן לא צועדות וצועדים השנה.
בשנה הראשונה והיחידה שהנושא הנבחר הוא נשים, החליטו ארגונים שהגיעו מים עד נפש. הכיבוש, הפרות זכויות האדם בישראל ובשטחים, הדרת נשים, ביסקסואליות, טרנס*, קוויריות ואחרות, שקורים בכל שנה בישראל, במהלך המצעד ולפני, לא הביאו מעולם לכזו מחאה מצד אף אחד מהארגונים, לא של הנשים ולא של הגברים. הרצח של ניר כץ וליז טרובישי בבר נוער באוגוסט 2009, והרצח של שירה בנקי ביולי 2015, כמו גם אלימות כלפי טרנס*, התאבדויות, אפלייה בעבודה, ועוד עוד, לא הובילו למחאות דומות. פתאום – בשנה היחידה שישנה אפשרות מסוימת לנראות של נשים – מגיעים ארגונים ואומרים לבטל. כמו זכויות של נשים שנרמסות בשם מאבקים אחרים (כמו מאבק בכיבוש, בגזענות וברעות חולות אחרות), כך גם כאן. לא תגידו שזה בגלל הכיבוש, זה בגלל תקציבים וזכויות הקהילה הגאה, ובינהן הזכות לפונדקאות. זאת אומרת, שעבור הזכות לסחור ברחם של נשים, אנחנו מוכנים ומוכנות לבטל מצעד וחודש גאווה העוסק בנשים.
מדינת ישראל ותל אביב בתוכה משתמשים כבר שנים במצעד ובחודש הגאווה כדי לכסות על העוולות שקורות כאן, על הפרות זכויות האדם ועל האלימות, לא רק נגד הקהילה, אלא נגד המיעוטים כולם, ובוודאי שנגד הפלסטינים והפלסטיניות. לקרוא לביטול המצעד בעקבות סיבות הנוגעות לשוויון זכויות הקהילה הגאה היהודית ובעיקר לזכויות הגברים במעמד כלכלי מסוים בה, זה למחות נגד פינקוושינג בעזרת צבע ורוד מגוון טיפה אחר. לעשות את זה בשנה היחידה שהנושא המרכזי הוא נשים, זה כבר לעג לרש.
ייתכן שייקח עוד המון זמן עד שהקהילה תלמד לאחד מאבקים. אבל בינתיים, למה לעשות את הסטאז' על חשבון נראות של נשים? חכו עוד שנה, אני מבטיחה שהכיבוש עוד יהיה פה, וגם האפליה בתקציב.
