ג'ולי הולנד, ניו יורק טיימס, 28/2/2015
תרגמה מאנגלית עבור פוליטיקלי קוראת: רוני הופמן
נשים נתונות למצבי רוח. האבולוציה עיצבה אותנו רגישות לסביבה, אמפטיות לצרכי ילדינו ואינטואיטיביות לגבי כוונותיהם של בני זוגנו. זוהי דרישה בסיסית להישרדותנו ולהישרדות צאצאינו. כמה מחקרים מצביעים על כך שנשים טובות יותר מגברים בהבעת רגשות, משום שבהתפתחות המוח הנקבי מוקדש מקום רב יותר לשפה, לזיכרון, לשמיעה ולהבחנה ברגשות באנשים אחרים.
תצפיות אלה מבוססות ביולוגית, ואין הכוונה לערב אידיאולוגיה פרו/אנטי-פמיניסטית. אולם תצפיות אלה מובילות לבעיות חברתיות. רגשנותן של נשים היא סימן לבריאות, לא למחלה, והיא מקור כוח, אבל אנו נתונות ללחץ מתמיד לרסן את חיינו הרגשיים. חונכנו להתנצל על דמעותינו, לדכא את כעסנו ולפחד שיקראו לנו "היסטריות".
תעשיית התרופות מנצלת את הפחד הזה וממטירה על נשים פרסומות בתוכניות אירוח ובעיתונים. אמריקנים רבים מתמיד נוטלים תרופות פסיכיאטריות, ומניסיוני הם גם מתמידים בנטילתן זמן רב בהרבה מהמתוכנן. תעשיית התרופות נגד דיכאון וחרדה משגשגת בשני העשורים האחרונים, ולאחרונה עקפה אותן התרופה האנטי-פסיכוטית Abilify, שעומדת כעת במקום הראשון ברשימת התרופות הנמכרות ביותר בארה"ב – ולא רק מבין התרופות הפסיכיאטריות.
כפסיכיאטרית מזה עשרים שנה, עליי לומר לכם שזהו טירוף.
לפחות אחת מכל ארבע נשים באמריקה כיום נוטלת תרופה פסיכיאטרית, לעומת אחד מכל שבעה גברים. לנשים יש סיכוי גבוה כמעט פי שניים מגברים לקבל אבחנת דיכאון או הפרעת חרדה. עבור נשים רבות, התרופות הללו באמת משפרות חיים, אך הן אינן נחוצות לנשים אחרות. העלייה בכמות המרשמים לתרופות פסיכיאטריות, הניתנים לעיתים קרובות על ידי רופאים מתחומי התמחות אחרים, יוצרת נורמה חדשה ומעודדת נשים לחפש פתרונות תרופתיים לבעיותיהן. ההחלטה האם אשה זקוקה לתרופות הללו צריכה להיות החלטה רפואית בלבד, ולא תגובה ללחץ חברתי ולתרבות הצריכה.
הנורמה החדשה שנוצרה בהשפעת התרופות אינה תואמת לביולוגיה הנשית הדינמית; הכימיקלים במוח ובגוף אמורים לזרום ולהשתנות כל הזמן. על מנת לפשט את העניין, חשבו על סרוטונין ככימיקל המוחי שאומר "הכל טוב". כשיש יותר מדי סרוטונין לא אכפת לנו משום דבר, וכשיש מעט מדי, כל דבר נראה כמו בעיה שדורשת פתרון.
בימים שלפני הווסת, כשהרגישות התחושתית עולה, נשים נוטות לחוש פחות בודדות, יותר עצבניות ולא מרוצות. אני אומרת למטופלות שלי שהמחשבות והתחושות העולות בתקופה הזו הן אמיתיות, ואולי כדאי לחשוב עם מה הן משלימות בלית ברירה בחלקים האחרים של החודש, כשרמות ההורמונים והנוירוטרנסמיטורים שלהן מתוכנתים לגרום להן להכיל צרכים ודרישות של אחרים.
נוגדי הדיכאון הנפוצים ביותר, המשמשים גם לטיפול בחרדה, הם מעכבים סלקטיביים של ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI), ומגבירים את מעבר הסרוטונין. SSRI שומר על תחושת "הכל טוב". אבל יותר מדי טוב זה כבר לא טוב. עודף סרוטונין יכול לגרום לאורך רוח ולדכא פחדים, אבל גם לגרום לחוסר תחושה פיזית ונפשית. התרופות הללו נוטות לגרום לנשים לרצות פחות מין. SSRI נוטה לעמעם רגשות שליליים יותר מלהעצים רגשות חיוביים. מי שנוטלת SSRI לרוב אינה מסתובבת עם חיוך מאושר; היא פשוט רציונלית יותר ופחות רגשנית. מטופלים שנטלו SSRI דיווחו שחוו גם פחות תופעות אנושיות אחרות: אמפטיה, עצבנות, עצב, חלומות אירוטיים, יצירתיות, כעס, הבעת רגש, אבל ודאגה.
ברור שישנם מקרים הדורשים טיפול פסיכיאטרי תרופתי. הבעיה היא שיותר מדי אנשים חולים באמת נותרים ללא טיפול, לרוב בשל גורמים סוציו-אקונומיים. אנשים שאינם זקוקים באמת לתרופות הללו מנסים לטפל בעזרתן בתגובות טבעיות לחלוטין לשרשרת לחצים לא טבעית: חיים ללא שינה מספקת, ללא אור שמש, ללא נוטריינטים, ללא תנועה וקשר עין, שכולם הכרחיים לנו כפרימטים חברתיים.
אם רמות הסרוטונין של נשים נשארות גבוהות באופן תמידי ומלאכותי, הן עלולות לאבד את רגישותן התחושתית ואת תנודותיה הטבעיות של רגישות זו, ולהגיע לשיווי משקל הורמונלי יציב וגברי יותר. ההקהיה הרגשית הזו גורמת לנשים לאמץ התנהגויות טיפוסיות לגברים: הן נראות בלתי פגיעות, לדוגמא, וזה עשוי לסייע להן להתקדם במקומות עבודה הנשלטים על ידי גברים. מחקרים בפרימטים הראו כי מתן SSRI יכול להגביר התנהגות דומיננטיות חברתית, ובכך להעלות את מעמד הפרימט בהיררכיה.
אך באיזה מחיר? היתה לי מטופלת שהתקשרה אליי מהמשרד בדמעות, ואמרה שעליה להעלות את מינון נוגדי הדיכאון כי אסור שיראו אותה בוכה בעבודה. לאחר שביררנו יחד מדוע היא בוכה – הבוס שלה השפיל והעליב אותה בפני הצוות – החלטנו שהיא זקוקה לעימות רגוע מולו, ולא לתרופות נוספות.
מסקירת טבלאות רפואיות עולה שוב ושוב כי רופאים נותנים לנשים יותר תרופות פסיכיאטריות מאשר לגברים, במיוחד לנשים בגילאים 35-64. אצל נשים מסוימות בקבוצת הגיל הזו, התסמינים של פרה-מנופאוזה עלולים להישמע כמו דיכאון, ובכי הוא תופעה נפוצה. בכי אינו מבטא רק עצב. כשאנו מפחדים, מתוסכלים, עדים לאי-צדק או מתרגשים מאוד מתופעות אנושיות, אנו בוכים. נשים מסוימות בוכות בקלות רבה יותר מאחרות. אין פירושו של דבר שאנו חלשות או חסרות שליטה. במינונים גבוהים, SSRI מקשה על המטופלים בו לבכות. הוא עלול גם לגרום לאפאטיה ולאדישות. רק אי נוחות ומודעות לכך שמשהו לא בסדר יכולים להביא לשינוי; אנו יודעים מה נכון רק כשאנו מרגישים זאת. אם תרופה פירושה שאננות, היא לא עוזרת לאף אחד.
כשאנו נוטלים יותר מדי תרופות, הרגשות שלנו הופכים לסינתטיים. עבור צמיחה אישית, נישואים מאושרים ועולם שלו יותר, אנו זקוקים ליותר אמפטיה, חמלה, קבלה, רגשנות ופגיעות – לא לפחות.
יש להפסיק להדביק על עצב וחרדה תווית של תסמיני מחלה לא נעימים, ולהתייחס אליהם כחלק בריא וסתגלני מהביולוגיה שלנו.
