בבוקר ה-7 באוקטובר לאחר שהבינה את גודל האירוע, מירב גילי הירש חשבה מיד על משתתפי המסיבה ובמיוחד על מצב התודעה שלהם "התחלתי לשאול את עצמי, מה קורה לאנשים שהיו על אסיד במסיבה הזו? מה עבר עליהם? ואיך מטפלים בזה עכשיו?" היא אומרת.
הירש הקימה את "טרייב" ו"סלונס טרייב", תכניות הפוגה, תעסוקה, שיקום וצמיחה מפוסט טראומה וכן מימוש ומיצוי זכויות, שפועלות תחת עמותת "מגרש ביתי". ומאז, עוסקת בתמיכה בצעירים וצעירות מתוך הקהילה הפסיכדלית אשר נפגעו ב-7 באוקטובר. אותם ״פסיכונאוטים״, אנשים אשר רואים את עצמם כחלק מהתרבות הפסיכדלית, ועוסקים ומשתמשים בחומרים משני תודעה באופן קבוע, במסיבות, באופן פרטי ולמטרות טיפוליות. זוהי קהילה מחוברת ומגוונת אשר כוללת ארגונים כמו ״חוף מבטחים״ ו״אנשים טובים״ – פרויקט של עמותת עלם אשר מציב מרחבים בטוחים במסיבות לאנשים אשר חווים טריפ וזקוקים לעזרה, אשר שלושה מתוך תשעת המתנדבים שלה נרצחו בפסטיבל הנובה. אחרי ה-7 באוקטובר, התארגנויות נוספות הוקמו במטרה לתת מענה לצורך הטיפולי האדיר של השורדים – אחת מהן – ״לב בטוח״, חרטה על דגלה את הצורך במטפלים מיודעי טראומה ופסיכדליים, כדי לתת מענה על הצורך הספציפי של שורדי המסיבות.
ממש בימים שאחרי, ראיתי המוני מטפלים שקופצים לעזור, גם אלו שהגיעו עם הכרה של התרבות הפסיכדלית, לא יכלו לדמיין מה זה אומר להיות בתוך אירוע טרור שנחווה למשתמשים במשני תודעה. מה היה שם באותה תקופה כשכל המטפלים קפצו לתוך זה?
הירש: ״לב בטוח״ עשו מעשה חלוצי וראשוני. הם היו הראשונים שהבינו את האירוע. הם החזיקו לא מעט מ-2700 שורדים בהתחלה. לאט לאט, הם התמסדו והפכו להיות ארגון מוכר על ידי דרך מרכזי חוסן והקואליציה לטראומה ולטפל במסגרת נוהל חרדה. כרגע יש להם סביב 1000 מטופלים. אלה חבר'ה שבאים עם ניסיון של שנים בעבודה במרחבים בטוחים, במזעור נזקים. ״לב בטוח״ עשו עבודה מדהימה בלסנן ולוודא שהמטפלים יהיו בעלי הכשרה – לא כל מטפל מתקבל. אבל צריך לומר שלהרבה מהשורדים והשורדות יש כמיהה להגיע לכל מיני מטפלים אלטרנטיביים לא מהמיינסטרים, כי הם תופסים את המטפלים שמסופקים להם דרך הביטוח הלאומי כאנשים שבאים מהממסד בסופו של דבר״.
זה נשמע שכבר כקהילה קיימת אצלם כבר חשדנות מובנית כלפי עולם הטיפול הממסדי. איך הם ידעו להבדיל מה ממסדי ומה לא ממסדי?
״לדוגמא היה עניין עם העובדה ש״לב בטוח״ היו צריכים להחתים את השורדים והשורדות על ויתור סודיות כדי שיוכלו לקבל מימון מהמדינה לטובת הטיפולים. אבל זה העלה חשד בקרב השורדים שלא הבינו למה צריך לחתום על זה ולמי מועבר המידע. כשהשורדים הם צעירים וצעירות שעברו הרגע טראומה מאוד משמעותית, על משני תודעה, קשה לסמוך על הדבר הזה.
דרך החריצים האלו נכנסים מטפלים אלטרנטיביים. ואת רואה את התופעה הזו לאורך כל התקופה, מה-7 באוקטובר. יש כאלו שמתמודדים עם תופעות קשות של משני תודעה, כמו אקסטה שלא ירדה, או לסת שנתפסה, והם מחפשים פתרונות ברשתות ובקבוצות פייסבוק. הם מחפשים מישהו שיגיד להם ׳אני יודע לטפל על קטמין. אני יודע לטפל על MDMA׳. ואנשים מחפשים את זה. מטפלים שממליצים על עצמם, שמגיבים לשאלות בקבוצות של טיפול. שאומרים אני יכול לעזור ונפתח איזה חלון שאת לא יודעת מה קורה בו.
היו עדויות ברשתות וסיפורים של אנשים שדיברו. ׳אני ניצול מסיבת נובה, מישהו מכיר פסיכיאטר שיודע לעבוד עם נפגעי פסיכדליה? אני עם תופעות כך וכך…׳ אלה אנשים שנמצאים בפחדים, בחוסר מענה. מעבר לזה, שמענו על אנשים שיותר מהכול מפחדים לפתח פוסט טראומה. בשנים האחרונות מדברים על טיפול ומניעה של פוסט טראומה באמצעות משני תודעה, MDMA. וזה קהל שמלכתחילה הוא צרכן של החומרים האלה ועכשיו הוא עבר פגיעה ואומרים לו שיש פוטנציאל ריפוי באמצעות החומרים. אז טבעי שקיימת כמיהה״.
צילומי מסך של תגובות מתוך הקבוצה ״סיפורי נובה״
מידע חלקי, תוצאות משתנות
״אנחנו לומדים על הקשר בין חומרים פסיכדליים לטיפול בטראומה כבר כמעט 20 שנה, מאז תחילת הרנסנס הפסיכדלי המדעי בשנות ה-2000 המוקדמות,״
אומר גיא סימון, יו״ר הועדה הקלינית המייעצת של עמותת ״לב בטוח״, עו״ס קליני ופסיכותרפיסט אשר בימים אלו כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תפיסות טיפוליות של אלו שעוברים טיפול בעזרת חומרים משנה תודעה ושל המטפלים המשתמשים בהם.
״כיום הציבור הרחב נחשף לחוויות פסיכדליות בעיקר דרך ההקשר של בריאות הנפש ותהליכי ריפוי. עם זאת, הידע שמגיע ממקורות מסחריים או מגורמים בעלי אינטרסים בנושא מתחיל לקבוע דפוסים באפיסטמולוגיה שלנו ובתפיסות העצמי והעולם שלנו. כמו שאנשי ונשות מחקר וטיפול חוקרים ומתחברים לעולם הזה כיום, כך גם המטופלים והמטופלות העתידיים, המחפשים להירפא ממגוון בעיות נפשיות, צורכים מידע חלקי ולא תמיד שלם ממקורות שונים. ידע נוסף שיש לנו הוא מתוך הניסיון האישי של כל אחד ואחת, וזה כמובן משחק תפקיד משמעותי בעמדה שלנו כלפי הדבר. אם השימוש הוא חלק מהתרבות, יש לו ערך בעיניי ואני מחובר.ת אליו אזי שזה משתנה אדיר מימדים בתוצאות שיהיו לטיפול שכזה.
הטיפולים הפסיכדליים נמצאים בשלב ראשוני מאוד. אנחנו עדיין לא יכולים לספק קביעה חד-משמעית לגבי יעילותם, במיוחד במקרים של פוסט-טראומה. כל חוויה פסיכדלית היא סובייקטיבית מאוד, וכך גם התוצאות אינן חד-משמעיות או ברורות. יש לזכור שפוסט-טראומה היא הגדרה מבוססת על ה-DSM (המדריך האבחוני של ההפרעות הפסיכיאטריות), ואבחון פוסט-טראומה דורש הערכה מקצועית מעמיקה מצד פסיכיאטרים ופסיכולוגים. נכון להיום, רק מי שמאובחן.ת כסובל.ת מפוסט-טראומה חריפה נכנס.ת לאוכלוסיית המחקר בניסויים הקליניים.״
האם יש אמת בתחושה של הנפגעים שרק טיפול פסיכדלי יכול לעזור להם? מה המחקר אומר?
״המחקר לא נותן תשובה חד-משמעית. ישנם מחקרים שמראים על תוצאות חיוביות בשילוב של חומרים פסיכדליים, כמו MDMA, תחת פרוטוקולים מחקריים ספציפיים ובתנאים מבוקרים אך יש עוד עשרות מחקרים שמראים על תוצאות שליליות של טיפול שכזה, ובעיקר עדויות, הן לא מגיעות אלינו כמו התוצאות הטובות. יש לי חבר שתמיד אומר שבסוף שבוע אחד בישראל מתרחשות יותר חוויות פסיכדליות מאשר במהלך 60 שנות מחקר בתחום. עד היום השתתפו במחקרים פסיכדליים קצת יותר מ- 4,000 משתתפים – זה עדיין מספר מוגבל מאוד מכדי לקבוע מסקנות חד-משמעיות.
חשוב לזכור שכל טיפול הוא אישי וסובייקטיבי, ובטח כזה שיש בו פסיכדליים מעורבים, התוצאות תמיד ישתנו מאיש לאישה. ייתכן שטיפול פסיכדלי יהיה מועיל מאוד לאחד ובלתי מתאים לאחר, לא משנה האבחנה הקלינית. לכן, נכון לעכשיו, הטיפולים הפסיכדליים המאושרים מתקיימים אך ורק במסגרת מחקרית. אפילו במסגרת מבוקרת, קשה לחזות מראש את תוצאות הטיפול הנפשי. חשוב שהמטופלים יבינו את הסיכונים, כולל האפשרות שהתוצאה לא תהיה חיובית או שלא יושג שיפור כלל. אמנם מחקרים כמו אלו של MAPS הראו תוצאות חיוביות, אך היו גם מקרים שבהם התוצאות היו פחות רצויות, במיוחד בשימוש ב-MDMA. זהו שיקול מהותי שיש לקחת בחשבון״.
האם הסיכונים עולים על התועלת, לדעתך?
״אני מאמין שלכל אדם צריכה להיות הזכות לקבוע את אופי וסוג הטיפול המתאים לו, בהתאם לאמונותיו ולצרכיו האישיים. לכן אני תומך במגוון רחב של אפשרויות טיפול, כולל טיפולים פסיכדליים. עם זאת, אינני סבור שיש צורך להפוך טיפול פסיכדלי לטיפול פסיכיאטרי בהכרח. החוויה הפסיכדלית יכולה להרחיב את תפיסת העצמי ולעודד פתיחות והרחבת התודעה — איכויות בסיסיות וחשובות שאני מאמין שאין צורך למסחר או להתאים לפרוטוקול רפואי נוקשה. ניתן לחוות את החוויה הפסיכדלית במסגרת מוגנת, בטוחה ואוהבת, ובמידת הצורך להיעזר באיש מקצוע מוסמך לעיבוד החוויה או למזעור נזקים לפני החוויה."
מימין: גיא סימון (צילום: מור אלנקוה). משמאל: יגאל טרטקובסקי (צילום: אוריאל קרמר)
״הם לא יקחו לנו את זה״
בישראל פועלת מזה שנים רבות רשת של מאות עד אלפי מטפלים באמצעות פסיכדליים שאינם חלק מהמחקר הרשמי ופועלים מתחת לרדאר. לאחר ה-7 באוקטובר, חלקם חשו בטוח מספיק לפרסם עצמם ברשתות החברתיות למרות הסיכון להסתבכות עם גורמים האכיפה, דבר העשוי להצביע על גודל הצורך בפתרונות שמגיעים מתוך העולם הפסיכדלי עבור השורדים. בנוסף, גם מטפלים אלטרנטיביים שאינם מטפלים בפסיכדלים בהכרח, מבטיחים ריפוי בטראומה וקיצורי דרך להקלה בסבל. בקבוצה הפומבית ״סיפורי נובה״ בפייסבוק מתפרסם מדי כמה ימים פוסט של שורד או שורדת אשר נמצאים במצוקה. בתגובות ניתן לראות עשרות הצעות לטיפולים, כמו NLP , תטא הילינג וריברסינג, וטיפולים בטראומה ע״י מטפלים לא מוסמכים.
יגאל טרטקובסקי, מנהל מערך קבוצות וריטריטים בעמותת ״לב בטוח״, פסיכותרפיסט ומייסד שותף בעמותת ״חוף מבטחים״ מתייחס גם הוא לסכנות של השורדים בתוך שדה הטיפול:
״אחת הבעיות עם זה היא שאנשים בטראומה הם אנשים שקשה יחסית לעזור להם, אבל לצערנו קל לנצל אותם. אנחנו יודעים על מקרים מסוימים של אנשים שלא הצליחו לקבל תמיכה או מענה מספק מהמערכת, או אנשים שנפלו בין הכיסאות, אז הם נוטים לחפש מענה שיכול לעזור להם בדרך חזקה ומהירה במקומות אחרים.
אנשים שלא מקבלים מענה, סביר שיפנו לאמצעים קיצוניים או לא בטוחים. לכן אנחנו עכשיו במאבק במספר חזיתות. המדינה החליטה לממן 12 טיפולים לכל שורד.ת, בהמשך הם הסכימו לממן 24 טיפולים, ובעקבות לחץ שלנו הם הגיעו ל-48 טיפולים. זה שאומר שבהמשך השנה הרבה אנשים הולכים לסיים את הטיפולים הממונים שהוקצו להם מתחת המדינה, אנחנו נעשה מה שנוכל כדי לממן את זה בעצמנו, אבל הרבה אנשים הולכים לסיים את המערכות היחסים הטיפוליות שלהם, ולמצוא פתרונות אחרים, שכרגע לא כל כך ברור בהם יהיו.
איך אתם מתייחסים לצורך הזה של השורדים בטיפול פסיכדלי בעבודה שלכם בתוך העמותה?
טרטקובסקי: ״אני מציג בפניהם את כל המידע העדכני מהמחקרים שקיימים היום, ומציע להם לבדוק עם עצמם האם הם מעוניינים לצאת למסע כזה, והאם התנאים המתאימים קיימים עבורם. זה מעודד הרבה מהם לחשוב מחדש ולדייק את ההחלטה: האם בכלל מתאים להם הטיפול הזה, ואם כן, איך כדאי להם לגשת אליו. יש הייפ עצום סביב פסיכדלים כטיפול, ואכן ישנם אנשים שעוסקים בכך בצורה לא חוקית. חלקם מבינים את האחריות שבדבר, למדו, צברו ניסיון, מתייעצים ונמצאים תחת סופרוויז'ן, אבל יש גם כאלה שהחליטו להפוך למטפלים בלי הכשרה מספקת. הכוונות שלהם טובות, אך ייתכן שהם לא מוכנים לקחת על עצמם את האחריות העצומה הזו.
בנוסף, קיימים גם אנשים שנכנסים לתחום במטרה לנצל את המצוקה של מי שמחפשים פתרונות מהירים לשיפור המצב שלהם, מה שמוביל לתופעה של מטפלים פוגעניים. זה מצב מורכב ומאוד קשה להדריך את האנשים כיצד לזהות מטפלים אחראיים. לכן, ההמלצה שלנו כעמותה לשורדים כרגע היא לא לחפש טיפול פסיכדלי מכיוון שזה לא חוקי ואין דרך בטוחה לדעת מי באמת מוסמך לטפל״
מדוע לדעתכם השורדים.ות כל כך מעוניינים.ות לשלב פסיכדליים בטיפול?
סימון: ״אם לדוגמא את אוהבת לטייל עם הכלבה שלך בפארק, וזה גורם לך להרגיש טוב, ואז אני אגיד לך שאת יכולה לרפא את הפוסט-טראומה שלך באמצעות טיול עם הכלבה, סביר להניח שתסכימי. זה בעצם כל העניין – מה שאת אוהבת ומאמינה בו הוא החומר החזק ביותר. אין סם שמשתווה לזה. התודעה שלך, מה שהיא מייצרת ומה שאת מאמינה בו, או מה שמישהו אחר גרם לך להאמין בו, זה הכוח המכריע בטיפול״.
טרטקובסקי: ״הם מרגישים שזה משהו שהם אוהבים, משהו שהוא חלק מהאופי שלהם, חלק מהזהות שלהם. עבור אנשים שמתעסקים בפסיכדליה, זה חלק מהותי מההוויה שלהם – להיות אנשים שחוקרים, שנדלקים, שזה חלק מהחיים שלהם. בתוך זה גם יש אלמנט של "הם לא יקחו לנו את זה." זו תחושה שהחמאס, או כל גורם אחר, לא יצליח לקחת מהם את החוויות הפסיכדליות, את המסיבות, את מה שהדבר הזה מייצג עבורם. וזה באמת משהו שיש בו גם יופי״.
באמת יפה. הם כאילו רואים בפסיכדלים משאב בחיים שלהם, משהו שהם נלחמים על להשאיר אותו איתם, אחרת החמאס ניצח. אילו עוד תופעות אתם רואים אצל השורדים?
טרטקובסקי: ״אנחנו בהחלט רואים גם שימוש לרעה בסוגים שונים של חומרים – אלכוהול, קנאביס, קטמין – תופעה שניתן להבין, כי חומרים אלה מספקים הקלה זמנית בכאב ובהפחתת הסימפטומים. זה מתחיל כך, ובהדרגה עלול להוביל להתמכרות שקשה מאוד להפסיק. זה נכון גם לגבי תרופות פסיכיאטריות, כשהשאלה היא כמה הניהול של השימוש בהן הוא נכון ומאוזן – אם על ידי הפסיכיאטר, המטופל או המטפל. במסגרת העמותה, למטופלים יש ליווי של פסיכולוגית או עובד סוציאלי, ובמקרה הצורך גם פגישות עם פסיכיאטר. כל המערכת עובדת יחד כדי לנהל את הטיפול בצורה מיטבית.
בנוסף, יש לנו קבוצות טיפוליות שעוסקות במערכות היחסים שלנו עם חומרים משני תודעה. המטרה היא לעזור למשתתף להשיג את מה שהוא רוצה – אם זה להפחית שימוש או לשנות גישה כלפי החומרים. זה לא חייב להיות בסגנון של "12 צעדים" שבו מפסיקים להשתמש לחלוטין, אלא נוכל לדבר על הפחתת השימוש, על שימוש מתוך כוונה שונה, ולהבין מתי השימוש עושה טוב ומתי לא. אנחנו מגיעים מעולמות של מיזעור נזקים, ולכן פחות מתייחסים לשימוש כ"טוב" או "רע", אלא חוקרים את הנושא יחד עם המשתתפים״.
מה צופן העתיד לשורדי המסיבות?
הירש: "במידה ולא יהיה טיפול מותאם, ואם נראה עוד פניות למטפלים לא מוסמכים, אני חוששת שנראה יותר אשפוזים פסיכיאטריים, יות התאבדויות, ואנשים רבים יותר שפוסט-הטראומה שלהם תהפוך לכרונית. אנשים שלא ייצאו מהבית, ויחושו אשמה על כך שלא מספיק שנפגעו בנובה, עכשיו גם נפגעו כי בחרו ללכת לטיפול לא מותאם, שלא הייתה אזהרה לגביו. כך שלטיפול הלא ראוי מתווסף רובד של בושה ואשמה. בנוסף, אנשים שנפגעים במהלך הטיפול מתקשים מאוד לחזור לטיפול אחר כך – זה אובדן של אמון, ונזק שכמעט בלתי אפשרי לתקן. אני חושבת שהאמון הוא הדבר הראשון שנפגע, וכל מה שאנחנו מנסים לבנות עשוי להיהרס בעקבות זה."
טרטקובסקי: ״המדינה באיזשהו מקום מעודדת אנשים להצהיר על נכות כדי להמשיך לקבל טיפול, וזה מוביל אותם לסטיגמות פנימיות וחיצוניות. זו בעצם הסללה לנכות, לעולם שאנחנו לא חושבים שרוב האנשים זקוקים לו, אבל בפועל מציבים אותם עם הגב לקיר: או שאתה נכה, או שאין לך טיפול. אנחנו סבורים שזה צעד שגוי מאוד, שיפגע הן בשורדים והן בכלכלה. אם יש כאן שיקולים כלכליים, הם לא מחזיקים מול המציאות – העלות למדינה תעלה יותר עם גידול במספר האנשים שמצהירים על נכות, וזה גם יפגע באנשים עצמם, כי כיום יש מי שמקבלים טיפול שעוזר להם, וכעת הם ייאלצו לעבור למערכות חדשות, להחליף מטפלים, ורבים ימצאו את עצמם אבודים שוב, בין הכיסאות, בלי מענה. אם אנחנו מדברים על מיזעור נזקים, יש סיכון שאנשים יפנו למענים לא מותאמים – בין אם פסיכדליים או גופים עם יכולות קליניות מוגבלות או כוונות מפוקפקות. למעשה, זה רק יגביר את הסיכון, כי ייקחו מהם את התמיכה שעובדת עבורם כיום. זה מאבק שאנחנו מנהלים עכשיו, ואנחנו מקווים שההחלטה תתהפך ושהמדינה תאריך את הטיפול לפחות בשנתיים. המלחמה עדיין נמשכת, ואין סוף ברור באופק, וזה המינימום שמגיע לשורדים, כמדינה וכעם."