מאת: שרי סילבר
המקרה המזעזע שקרה בקרית ביאליק ביום שישי האחרון ה- 20 ליוני, כשתינוקת בת עשרה חודשים ננשכה למוות על ידי הכלב המשפחתי; העלה לדיון ציבורי את שאלת החזקתם של כלבים מגזעים הנחשבים מסוכנים.
כאמור, התינוקת בת העשרה חודשים ננשכה על ידי כלב הפיטבול המשפחתי בזמן שאמה שהתה במקלחת. כשהאם הגיע לסלון היא נחרדה לראות את סימני הנשיכה בפנים ובצוואר, גורמי ההצלה שהוזעקו למקום לא יכלו להציל את חיי התינוקת.
הנשיכה של כלבי הפיטבול ידועה כנשיכה מסוכנת במיוחד. מלבד השיניים החזקות שלהם, כלבי הפיטבול נושכים בלחץ חזק מאוד ונועלים את הלסתות. מדינת ישראל עושה מאמץ לדלל אותם באוכלוסייה ואוסרת על הרבייתם אך לא על החזקתם, כך שישנם כלבי פיטבול ביננו, וכן גם במשפחות עם ילדים. למעשה לא רק כלבי פיטבול עלולים להיות מסוכנים לילדים, כל הכלבים עלולים לנשוך בנסיבות מסוימות, או בלתי צפויות.
אהבה נושכת
בתגובה לאירוע הקשה בקריית ביאליק אמרה אורלי סילבינגר, מנכ״לית ארגון בטרם לבטיחות ילדים: "כלב הוא חברו הטוב של האדם וחיית המחמד הנפוצה ביותר בישראל. אימוץ כלב הוא חוויה מרגשת, ולעיתים קרובות נעשה מתוך מחשבה על טובת הילדים. יחד עם זאת, מרבית הילדים שנפגעים מתקיפת כלב נפגעו על ידי כלב מוכר, לעיתים קרובות כלב המשפחה ובתחומי הבית. ילדים בגילי לידה עד 4 עלולים להימצא בסיכון גבוה, בשל גופם הקטן וחוסר היכולת לזהות סימני אזהרה".
על פי נתוני ארגון בטרם לבטיחות ילדים, בחמש השנים האחרונות (2020-2024), 2,533 ילדים פונו לקבלת טיפול רפואי בחדרי המיון של בתי החולים על רקע נשיכת כלב, 18% מהם בגילאי לידה עד 4. עוד עולה מהנתונים כי בשנים אלו, ילדה בת שנה איבדה את חייה כתוצאה מנשיכת כלב.
והנה לצערנו המקרה השני של אובדן חיים כתוצאה מנשיכת כלב.
עבורי כחרדית הנתונים הללו לא מפתיעים כל כך, התרגלנו להסתכל על כלב כחיה תוקפנית ולא כחבר. אני שחיית מחמד היחידה שגידלתי בילדותי הייתה חילזון, תמיד תמהתי איך ניתן לגדל ילדים ופעוטות יחד עם כלבים מגודלים, מה שנראה בעולם כטריוואלי לגמרי.
מה היא אחריות הורית?
לעומת זאת, אני זוכרת שהלכנו כקבוצה של עובדות סוציאליות לסיור בבני ברק. ובמהלך הסיור נדהמתי שמה שבלט לחברותי היה, המראה השכיח של ילדה קטנה מלווה את אחיה הקטנים יותר ברחוב.
"זה לא אחראי" נזפו בי.
קשה מאוד להסביר למי שגדל במציאות חיים אחרת מדוע זה אפילו לא בלט לי בעיניים. הילדה הבת השמונה החרדית שגדלה במשפחה מרובת ילדים שונה מבת השמונה בחברות אחרות. בת השמונה החרדית מיומנת בטיפול בפעוטות, היא יודעת כבר איך מאכילים בבקבוק, ואיך מרגיעים תינוק בוכה. ובדרך כלל אם היא הגדולה בבית, יש לה גם סמכות על אחיה הקטנים שיודעים לציית לה, כשהיא הולכת ברחוב עם חבורת האחים הם שומעים בקולה והיא מסוגלת ללכת איתם כברת דרך קצרה עד שתגיעה ליעדה. בדרך כלל ההורים יציידו אותה בטלפון למקרה חירום. ועדיין כשהעירו את תשומת ליבי על כך אני יכולה להבין שזה יכול להיות לא אחראי, לפעמים.
כך, מה שנראה בעיניים מערביות טבעי כל כך כמו גידול ילדים לצד חיות מחמד בתוך הבית, היה נראה בעיני מעורר דאגה. התקשתי לראות משפחות עם ילדים מובילות עגלה ולצידה כלב גדול מימדים. כששאלתי על כך את חברותי החילוניות, הן ביטלו את השאלה שלי ותיארו כמה הכלב הזה מתוק, מחונך ורגיש ואני פשוט דוסית שמפחדת מבעלי חיים.
כשהתבוננתי על זה יותר לעומק ראיתי איך הילדים מיומנים בטיפול הכלב, איך הכלב מראה להם אהבה; הם נותנים לו ללקק להם את הפנים בביטחון גמור, הם יודעים איך לרסן אותו, ויודעים מתי הוא חש מאוים וצריך להרגיע אותו.
וספויילר "כלב נובח לא נושך" זה פתגם אמיתי.
אין דרך אחת
גדלתי עם רתיעה מוגזמת מכל הולך על ארבע. כיום אני מצירה על כך ועושה מאמצים להתקרב לעולם החי. ואפילו אימצנו ארנבת למשך כחצי שנה, עדיין השאלה שלי מציבה סימן שאלה אנתרפולוגי לכולנו.
כשם שחברותי נזדעקו על נורמות חברתיות שמקובלות במגזר החרדי. הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו וגם במגזר הכללי ישנן נורמות שעלולות להיות מעוררות דאגה למתבונן מן הצד.
חשוב שנזכור לא להיות שיפוטיים כלפי חברות שאנחנו לא מכירים לעומק. החמלה החברתית-תרבותי, קריטית עבורי כאדם ועוד יותר כעובדת סוציאלית. אני מקפידה תמיד לראות את התמונה בהקשר התרבותי שלה. הציפיות שיש בכל חברה מהילדים שונות, וגם המיומניות שילדים בגילאים שונים מסגלים.
אני אומרת ומזכירה לעצמי ולכולנו, בואו נמנע ממבט שיפוטי על דרך חיים השונה משלנו וננסה מנגד להיות נכונים להקשיב לביקורות כשהן מגיעות ממקורות לא צפויים ושעלולים לערער על הנחות היסוד שלנו.
