מאת: ירדן ברקאי
"הם ירו בו כמו כלב, ולי הם נתנו סטירה. ככה זה תמיד- בגברים יורים כמו כלבים והנשים מקבלות סטירה".
משפט זה הפותח את הסיפור בן העמוד וחצי "המיץ של המיתוסים", שכתב אתגר קרת, מטיח בנו את המציאות האלימה וההזויה שבה הדוברת נמצאת. אותה דוברת, אישה חסרת שם, מספרת את רצף האירועים שעברו עליה מאז שחברי קבוצה אלמונית ירו בבעלה בעודה צופה.
היא מתארת את הקושי שבאובדן, איך המנהיג "חס" עליה והורה לאנשיו לא לאנוס אותה על אף שאמר ש "מגיע לה" ,ואת כל הדברים שעשתה לאחר מות בעלה. היא מתארת כיצד היא מטפלת בגופת בעלה וקוברת אותו כפי שלמדה מאימה, מספרת על המחשבות שלה לפני שהיא הולכת לישון ועל החלום התמוהה שהיא חולמת.
אני אוהבת את הסיפור הזה של קרת בכל ליבי משום שאני חושבת שהוא הצליח לרדת לתובנות לא מדוברות, אך חשובות מאוד, של נשיות בשעות קשות.
"קשה להיות אישה עם כל הסטירות האלה, עם כל הגברים שהולכים לאיבוד. כשאת גבר לוקחים אותך פעם אחת באמצע הלילה מהמיטה, גוררים אותך לרחוב 'קאבום!' וזה נגמר. אבל כשאת אישה אף פעם אין לזה סוף".
בעיניי, קרת הצליח לתמצת במשפט אחד את תמצית היחסים בין גברים לנשים בעיתות משבר. משחר ההיסטוריה ובצל ההנחות המגדריות ששוררות בעולם המודרני המתועד, גברים הם אלו שמשלמים את מחיר הגוף ואלו נשים הן אלו המשלמות את מחיר הנפש.
לומדת טריקים של טיפול בגופות מאימא שלה
הנשים הן אלו שלרוב נמצאות שם אחרי שהמלחמה נגמרת והרובים כבים, אלו שצריכות לאסוף את השברים ואת האנשים ולצאת מתוך כל אלו למציאות חדשה. הדוגמא אולי הכי בולטת לכך היא מה שקרה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, תקופה בה נשים איישו מגוון משרות ודאגו להמשיך את החיים בזמן שהגברים לוחמים בחזית. תקופה שהסתיימה בהדיפתן חזרה אל מחוזות המטבח והבית בעודן נאלצות לפנות את השלטון לגברים להכנת השטח למלחמה הבאה. כמובן שהציפייה החברתית מנשים להיות מטפלות ולשים את צרכי הסביבה מעל צרכיהן האישיים תרמה גם היא לחזרה ההיא, שהובילה לעוד שנים של מאבק לשוויון אמיתי.
בסיפור של קרת, מרגע הרצח הדוברת לא נחה לרגע, לא מעכלת את מות בעלה ואפילו לא מספיקה לעכל את המחשבה שהיא יכלה להיות קורבן של אונס אכזרי וכבר היא ניגשת לדאוג לקבורת בעלה.
"גררתי את הגופה שלו לבור, אבל לא נשאר בי מספיק כוח כדי לכסות אותה בחול, אז כיסיתי אותה בשמיכת הפוך הפרחונית שלו, ושמתי עליה את המכונה של האספרסו שקיבלנו מהילדים ליום הנישואים האחרון, שהשמיכה לא תעוף ברוח. זה טריק ישן, אמא שלי עשתה ככה שאבא מת".
אנחנו מגלות כי הכותבת רגילה למציאות של אובדן גברי, לומדת טריקים של טיפול בגופות מאימא שלה. היא משתמשת בחפצים ביתיים על מנת לקבור אותו, שמיכת הפוך שלהם ומכונת הקפה שקיבלו, פריטים זוגיים שלהם שאולי אין לה את היכולות להשתמש בהן לבד יותר.
שיהוק של נשים
הרגשות של האישה לא נחשפים אלינו במהלך המשימות שהיא מבצעת, והרי לא יכול להיות שאין בה שום תגובה רגשית למתרחש. האם היא בוכה? האם היא לא? האם היא כועסת? האם יש בה הקלה מסוימת? קרת משאיר אותנו עם שאלות שלא יקבלו תשובה, וכל בחירה שלנו כקוראות יכולה להשפיע רבות על הדרך בה נקרא את הסיפור. בכך טמונה אחת מיכולתיו הגדולות ביותר של קרת, היכולת להשאיר נדבך רחב בסיפור בידי הקוראת.
"אחר כך נכנסתי למטבח והוצאתי מהמקרר את המיץ של המיתוסים, שתיתי שתי כוסות ואחר כך יצא לי מין שיהוק קטן כזה, שיהוק של נשים."
מהו אותו מיץ מיתוסים, אותו מיץ הנושא את שם הסיפור? כשאני מנסה לדמיין אותו עולה לי בראש מיץ צהוב, דומה למיץ תפוזים, רק במקום חתיכות קטנות של פרי יש בו חתיכות קטנות של נצנצים. מיץ המיתוסים יכול להיות כל דבר שתעלו על דעתכן, כל קוראת ומיץ המיתוסים שלה. גם כאן קרת משתמש בטריק של חוסר כדי ליצור מלאות.
בעיניי, בסיפור הזה ניתן לראות את אותו מיץ מיתוסים כהוויה המזוקקת של הדרך בה נשים צריכות להתנהג בשעת משבר. רק אחרי שהיא מסיימת לטפל בגופה היא מרשה לעצמה רגע לדאוג לעצמה ולשתות משהו, גם אם היא יודעת שהיא שותה את אותם מיתוסים שהיא ביצעה לפני רגע ממש. אותם ריטואלים של דאגה וטיפול, הריטואלים הנשיים שכל אישה נדרשת לבצע עוד מימים אחורה, הוא לדעתי אותם מיץ שהדוברת שותה כדי למצוא מעט נחמה במעשים האבסורדים שהיא נאלצה לבצע.
"התעוררתי רטובה כולי, כמו שרק נשים יכולות
במשפטים הסוגרים של הסיפור אנחנו מגלות מה באמת החזיק את הדוברת במהלך כל האירועים שהיא עברה – המחשבה על מה היה קורה אם הכל היה הפוך.
"כשכבר נרדמתי חלמתי חלום שמוציאים אותנו מהבית באמצע הלילה, ושבי יורים כמו כלבה, ושפעם אחת בחיים הוא זה שנתקע עם הסטירה ועם ה'לא נאנוס אותך' ועם הקבר והמיץ של המיתוסים, וזה כל כך ריגש אותי שהתעוררתי רטובה כולי, כמו שרק נשים יכולות."
הדוברת חולמת על מצב שבו מאזן הכוחות מתהפך, שבו היא משלמת את המחיר הגופני והדמות הגברית בחיה סוף סוף משלמת את המחיר הנפשי שבטיפול ובסידור אחר אנשים אחרים. תחושת הכוח הזו משכרת את הכותבת ואף אורגזמית, האפשרות שלה להיעלם כאילו כלום ולהותיר את בן הזוג עם כל המשימות.
עד כמה שהסיפור קרוב לליבי, הוא תמיד מותיר בי שאלה אחת לא פתורה: איך אני מרגישה עם העובדה שהסיפור נכתב על ידי גבר? קרת מתאר אמיתות שאני מאמינה בהן ורואה אותן מתממשות בעולם שסביבי ואני שואלת את עצמי עד כמה מפריע לי שאותן אמיתות מקבלות קול כה נרחב דרך הקול הגברי? אני מודה, עדיין לא הצלחתי למצוא תשובה מספקת, אך יותר משחשוב לי למצוא תשובה יותר חשוב לי שאותן אמיתות מופיעות שחור על גבי לבן, אז בינתיים אני מתרפקת על הופעת האמת על דפי הנייר המודפסים.
את הסיפור "המיץ של המיתוסים" ניתן למצוא בספר "צנורות" של אתגר קרת, שיצא לאור ע"י הוצאת זמורה-ביתן, בשנת 2002
(*) "אשת ספר" הוא מדור הספרים של "פוליטיקלי קוראת". ירדן ברקאי היא סטודנטית לכתיבה יוצרת ומגדר באוניברסיטת תל אביב ומאוד אוהבת ספרים. בטור "אשת ספר" היא מעבירה את המחשבות שלה על ספרים שיכולים לפתח לנו את המחשבה על מגדר, נשיות, אימהות, חברה ועוד. מוזמנות להצטרף למסע כתוב 
