Reading Time: 4 minutes

אשת ספר: "העלמה מקזאן" היא בלתי נסבלת. כמו כולנו.

איך בסוף כולנו הופכות להיות אותן האימהות? ירדן ברקאי קוראת ב"העלמה מקזאן" של מאיה ערד וחושבת על משפחה ועל הסללה מגדרית בישראל
Reading Time: 4 minutes

מאת: ירדן ברקאי (*)

ספרה של מאיה ערד, "העלמה מקזאן" יצא ב-2015 ושבה אותי בקסמיו מהרגע הראשון. למי מכן שעוד לא קראה את הספר (וחבל שכך) הוא עוקב אחר עידית, רווקה בת 39 שלא מצליחה למצוא את הגבר האידיאלי. לטענתה, היא כלל לא בררנית, אלא פשוט מחפשת מישהו בעל נפש עדינה ומיוחדת כמוה, מישהו שמודע לכך שהוא צריך נפש תאומה. הספר מלווה את המסע של עידית בעקבות הרצון למשפחה ולילדים משלה וחווה איתה שיברונות לב רבים לצד הצלחות מעטות.

הדבר הכי טוב בספר "העלמה מקזאן" הוא העובדה שעידית, הדמות הראשית, היא פשוט אישה בלתי נסבלת.

מהסצנה הראשונה ועד המילה האחרונה, עידית היא פשוט דמות שקל לשנוא. כולנו מכירים מישהו או מישהי עם לפחות אחת מהתכונות המעייפות של עידית, החל מהצדקנות וההתמסכנות ועד הגאווה העצמית ותחושתה הפנימית שהכול מגיע לה, ומכאן אולי נוחה לנו הסלידה ממנה. קשה לי להאמין שהחיבור של הקוראים לסיפור ולמסעה של עידית היה עוצמתי באותה צורה לו  הייתה אישה שקל לנו להזדהות איתה. ואולי בכך סוד הקסם.

"כשיהיו לה ילדים זה לא יהיה ככה"

הדמות המורכבת של עידית חושפת בפנינו את כל התכונות שאנחנו לא רוצים לזהות בעצמנו. כשזיהיתי את עצמי בקטעים מסוימים אפילו התביישתי קצת מפני העמודים והכתוב, איך אני דומה לה בצורה כלשהי? המרחק הפסיכולוגי שאנחנו רוצים לקחת ממנה רק חושף אותנו במערומינו ומראה לנו כמה כולנו קצת חיים בבועה, קצת עידית.

"הילדים סיימו לאכול וקמו מהשולחן בלי מילה. ממתי נעשו גסי רוח כאלה? בקושי טרחו להשיב לברכת השלום שלה כשנכנסה. אפילו לא הרימו עיניים מהמחשב. גם לא הודו לה על ממתקי התמרים שהביאה להם מחנות הטבע. כשיהיו לה ילדים זה לא יהיה ככה. הילדים שלה לא יראו מחשב עד שיגיעו לבית ספר. הילדים שלה יקראו ספרים. הילדים שלה יציירו שעות. וישחקו משחקי קופסה ויעשו מלאכת יד. הילדים שלה ישחקו בחוץ ויצאו להרבה-הרבה טיולים בטבע."

עידית היא לא הגיבורה הראשונה בספרות שנדמה כאילו נכתבה כדי לגרום לנו אי נוחות, אך היכולת של מאיה ערד להשתמש בשפה בצורה קלילה יוצרת שוני צבעוני בין הדמויות, לא מכבידה על העלילה ועל הזיכרון, וגורמת לנו להמשיך להקשיב לה. המודעות של דמויות אחרות למגרעות של עידית הופכת מצבים רבים לכמעט קומיים, וכמעט אפשר לראות במו עינינו איך הבועה שבה עידית נמצאת מתנפצת בפניה ככל שהספר מתקדם.

על אף שהספר הוא בעל שלושה חלקים, לדעתי ניתן לחלק את אותו לשניים: לפני שעידית נוסעת לאמץ ילדה ברוסיה, ולאחר הנסיעה. ההחלטה שלה לאמץ ילדה היא הודאה ראשונה של עידית בכישלון המודל שעליו חלמה כל חייה, מודל של משפחה מושלמת עם שני הורים שנמצאים בזוגיות ועם ילדים ביולוגים. מרגע הנסיעה אנחנו נחשפים לעידית אחרת, שלומדת אט אט איך להסתדר עם התנפצות החלומות שלה ושמצליחה להקשיב לעצמה האמיתי. היא מאפשרת לעצמה לשחרר קצת מהחלום על המשפחה האידיאלית ולנסות ליצור אימהות בדרכה שלה.

כשעידית יוצאת אט אט מהבועה שלה, הספר מקלף שכבות וחושף כי המהות שלו הוא רצון האימהות של עידית, ולא הרצון שלה להיות חלק מתא משפחתי, כפי שהיה נדמה בתחילת הספר. השילוב של הדמות השנויה במחלוקת של עידית עם הנושא המוכר והרגיש הזה, חושף תהליך שמוכר לנשים ישראליות רבות: הרצון והלחץ להפוך לאימהות. יותר מהלחץ להתחתן או להיות עצמאיות, קיים בחברה שלנו לחץ ממשי על נשות ישראל להתרבות ולהביא ילדים, ועידית היא מיצג חי וברור לתהליך קלאסי שכזה.

הספר מלווה תהליך שכל אישה שתהפוך לאימא כנראה תעבור- תהליך של יציאה ממקום פרטי, ואולי כזה שעובר אידיאליזציה, אל תוך המציאות הנתונה. כל חלומותיה של עידית בנוגע למשפחתה ולגידול הילדים לא התממשו במלואם, היא נאלצה לזרום עם המצב ולהתרגל אל המציאות שהנכיח לה הילד שאימצה לבסוף.

האימא שישראל רוצה שתהיי  

עם כמה שעידית מעצבנת אותי בכל קריאה מחדש, הלב שלי קצת נחמץ מסופו של הסיפור ומההורות הסופית שלה. על אף הרצון שלה להיות שונה, ייחודית, הכי טבעונית והכי מוסרית, היא בסופו של דבר נהפכת לאם "רגילה". כל הטרחנות והשונות שבעולם לא הצליחו להציל אותה מההסללה המגדרית שתהפוך אותה לאימא שהחברה רוצה שתהיה. הרצון העז כל כך לאימהות נראה תלוש כשמקשרים אותו לדמותה של עידית, ומשם הפרדוקס צומח- לא משנה כמה נועזת תהיי, לאימהות נועדת. במהלך הספר ניתן לראות סימנים דקים לאותו לחץ חברתי-ישראלי להקמת משפחה, ואם נקשיב טוב למילים נוכל לראות איך הם מעמיסים על עידית את כל כובד משקלם.

העיסוק של ערד באימהות ומשפחה בחברה הישראלית שזור לאורך הספר כולו. גם הדמויות האחרות בסיפור מייצגות מודלים משפחתיים שונים שקיימים היום בחברה הישראלית: מיכאל, הגבר הקרייריסט שרק לקראת גיל 40 נזכר שלא הייתה לו טיפת זמן לחשוב האם הוא רוצה משפחה בכלל; ענת ויוני, הורים השקועים כל כך ביום-יום ובעבודה עד שאיבדו את האהבה אחד לשני ולילדים; ואפילו היחסים המנותקים של עידית ואימא שלה, שנזכרו להתהדק רגע לפני שנהיה מאוחר מדי.

הדרך של ערד לגעת בישראליות הופכת את הספר לממשי מאוד והריאליזם של הסיפור שובה בקסמו. אם היו אומרים לי שכל הסיפור הזה התרחש ממש פה, במעלה הרחוב שלי, הייתי מאמינה לכך מבלי להסס. השפה העכשווית והנושא הרלוונטי תמיד גורמת לכל קוראת מודרנית להתחבר מיד אל הטקסט ולמצוא את עצמה בו. נדמה כי מרבית הדיאלוגים בספר נלקחו מסלון רנדומלי בעיר רנדומלית ונשזרו במדויק בספר כדי לגרום לנו לתהות "האם יכול להיות שמאיה ערד צוטטה לריב שלנו אתמול בלילה?".

מאיה ערד. צילמה:שרון בכר הירש

הספר "העלמה מקזאן" משקף בצורה ישירה ולא מתחנפת את המשפחות האמיתיות הקיימות היום בחברה. ערד לא מפחדת לחשוף את הקשיים ואת הרגעים המכוערים הקיימים בכל משפחה, את האכזבה העצמית, הכישלונות, את הרגעים שבהם אנחנו רוצים לשבור את הכלים, אבל היא לא שוכחת גם להראות את ההשלמה. משפחה הוא אחד מהנושאים המעסיקים את הישראלים מדי יום, וערד מצליחה לגעת בנושא מנקודת מבט שונה ממה שנראה עד עכשיו בנוף הספרותי הישראלי. היא נותנת קול לכל ה"כישלונות" המשפחתיים והפתרונות האלטרנטיביים שנשים וגברים מוצאים בכל יום.

לדעתי, זהו אחד הספרים היפים והחודרניים שנכתבו בשפה העברית בתקופה האחרונה. בכל פעם שאני רק חושבת על הדמות של עידית אני לא יכולה אלא לגלגל עיניים, אך התהליך שהיא עוברת עם עצמה ועם הדמויות מסביבה גורם לי לחזור לספר הזה כל פעם מחדש. אם הייתי עוברת מול עידית ברחוב כנראה שלא הייתי מתאפקת ואומרת לה כמה היא מעצבנת אותי, אך כשהיא הייתה הולכת הייתי מסתכלת עליה וקצת עצובה בשבילה שהיא לא הצליחה להגשים את חלום האימהות שלה. למה הייתי עצובה עבורה? כי המודל האימהי המודרני כולא את כולנו, לא משנה אם את טבעונית בת 40 בתל אביב, ילדה בת 15 שקוראת את הספר הזה לראשונה ואפילו אני שכותבת את המילים האלה; כולנו נתהה לעצמנו, "האם גם אני לא אצליח לברוח?"

(*) "אשת ספר" הוא מדור הספרים של "פוליטיקלי קוראת". ירדן ברקאי היא סטודנטית לכתיבה יוצרת ומגדר באוניברסיטת תל אביב ומאוד אוהבת ספרים. בטור "אשת ספר" היא מעבירה את המחשבות שלה על ספרים שיכולים לפתח לנו את המחשבה על מגדר, נשיות, אימהות, חברה ועוד. מוזמנות להצטרף למסע כתוב 🙂 

לסקירות ספרות נוספות לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: כריכת הספר "העלמה מקזאן", יצא לאור ע"י הוצאת חרגול, 2015.

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גרפיטי שציירה שמסיה חסאני

לא נרשה שהטאליבן יעלים את האמנית האפגנית שמסיה חסאני

Reading Time: 4 minutes שמסיה חסאני היא אמנית גרפיטי אפגנית שידועה בעולם כמייצגת את הקול המושתק של האפגניות. האמנות המרהיבה שלה מראה את החיות והמוות שאופפים אותן. לאחרונה הטאליבן חזר לשלטון ומצבה לא ברור. אנחנו מסרבות לשכוח אותה

קראי עוד »