גאווה ודעה קדומה

מאת: שירה כהן

בשבועות האחרונים התחבטתי בשאלה אם להצטרף למצעד הגאווה בבודפשט. ההתלבטות לא הייתה פשוטה: במרץ האחרון אישר הפרלמנט ההונגרי חוק האוסר על קיום מצעדי גאווה ופעילות ציבורית של הקהילה הלהט"בית – תוך איום בקנסות ובשימוש בטכנולוגיות זיהוי פנים. חודש לאחר מכן נוספה לחוקה ההונגרית תיקון המדגיש כי "הגנה על ילדים" קודמת לחופש ההפגנה, בשם "שמירה על ערכם המוסרי".

למרות זאת, המצעד התקיים בזכות פרצה משפטית שאפשרה לקיים אותו תחת הכותרת של "קידום שוויון, סובלנות וחופש ביטוי". גם עמדתו של ראש עיריית בודפשט שיחקה תפקיד מרכזי בקיום האירוע.

ערב קודם, בפגישה עם חברות בספרייה הפמיניסטית, הומלץ לצעוד רק כחלק מקבוצה ולא לבד, להתלבש סולידי בלי סממנים להט"בים ולהימנע מכיסוי פנים. נאמר כי על אף שלמשטרה ההונגרית אסור לדרוש תעודת זהות או דרכון זר – היא יכולה לדרוש כרטיסים הונגריים (כמו תעודת תושב, כרטיס מס) ולפעול נגד מי שמשתתף באירוע. בנוסף לכך, הוזהרנו מפני התפרעויות של הימין הקיצוני ועלה חשש כבד שבמקרה זה, המשטרה לא תתערב.

הנקודה האופטימית היחידה הייתה ההבטחה לנוכחות נציגי פרלמנט אירופאי וסיקור תקשורתי רחב.

החלטתי לבוא, אבל לא להצטרף לצועדים ולעמוד על המדרכה, קרוב ככל האפשר לדרך מילוט. הגשר הסמוך לדירתי כבר היה חסום עם כוח משטרה מאיים, אך המטרו לתחנת אסטוריה עבד.

אך דקות ספורות אחרי שהגעתי למקום, הבנתי שהתחזיות הטעו אותנו: משטרה לא ראיתי. אבל המוני א.נשים: זקניםות, מבוגריםות, צעיריםות, תינוקות, ילדיםות, מקומייםות וזריםות גדשו את האזור. ראיתי אפילו חולצות עם הכיתוב "Hate Is Not kosher" ("שנאה זה לא כשר"). כולםן עם סמלי גאווה. רבים עם שלטים של עמותות לזכויות אדם ולוק גאה שאי אפשר לטעות בו.

לרגעים היה נדמה לי כי כל הקהילות בעולם התנקזו לבודפשט. באחד מהרגעים הללו, צייצתי לחבריי בפיסבוק שאני חלק מאירוע היסטורי.

איש בהונגריה לא ציפה לכמות כזו של צועדיםות. המספרים מדברים על כ-200 אלף איש ואישה – שאם חלילה היה קורה למישהו מהםן משהו, אף אחד לא היה יודע איך להתמודד עם זה. כוחות שיטור או הצלה לא נראו כלל באזור.

במהלך המצעד, הדאגות מאותו יום בספרייה הפמיניסטית הפכו ממשיות. תהינו מה יקרה אם מישהו יתעלף, או אם איש ימין בכל זאת יפרוץ פנימה. בשלב זה, אחרי שהשגתי כמה מדבקות גאווה, החלטתי לרדת במדרגות המובילות מגשר "ארזבסט" לכיוון הדנובה ולהצטרף לעוד "פליטים" שחיפשו את דרכם החוצה. הניסיון הזה לימד אותי שכדאי להכיר היטב את השטח, לפחות על המה וגם להכין כמה משפטים בשפת המקום למקרה של היתקלות עם הרשויות. אני אמנם חיה בבודפשט כבר שלוש שנים, אבל מעדיפה להימנע ממצבי חירום.

המצעד עצמו, על גודלו המרשים, היה די סולידי. ללא מופעי דראג, לבוש פרובוקטיבי או זוגות מתנשקים. התחושה לאורכו של המצעד הייתה שהזעם על ממשלת אורבן הוא הכוח המניע: מלבד הפגיעה בזכויות האזרח, הונגריה מתמודדת עם שחיתות, אינפלציה, שירותי בריאות מיושנים, שכר נמוך והגירה של צעיריםות למדינות אחרות.

בודפשט היא עיר אלטרנטיבית, עם סצנות סודיות וקהילות של זריםות. עמוסה בלהקות הונגריות משונות, בתי קולנוע מרופטים ומקומות שאיש לא מכיר.

שאלת השאלות תיענה בסופו של דבר בבחירות 2026, בהן ייקבע עם אורבן יבחר שוב (באופן דמוקרטי או לא), ויהפוך את בודפשט לקליפה ריקה של בניינים יפות, מסעדות ומרחצאות, בלי הנשמה של הא.נשים שיוצריםות את המרחבים התרבותיים בה.

אם שלטונו של אורבן יוחלף, לבודפשט יש את כל הפוטנציאל להיות מה שהייתה ברלין לפני כ-20 שנים. מקום מפלט לאמניםות ולצעיריםות מכל העולם, שבוחריםות בחופש הנמצא בשוליים, רחוק מהעין של שאר העולם.