עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג
לכבוד פתיחת סמסטר ב' לשנה זו, והאחרון שלי לתואר הראשון, החלטתי לכתוב ביקורת על ספר שמשלב את שני העולמות החביבים עליי: דרמת רצח והחוג למגדר. ספרה של שהרה בלאו, "האחרות", שיצא בשנת 2018 ומביא אל השולחן שאלות בנושאים שונים ומורכבים, כמו היחס של החברה לאימהות, מסורת ויחסים בין חברות.
הספר מלווה את הגיבורה שלו, שילה הלר, שנקלעת לחקירה משטרתית מסובכת בעקבות רצח חריג. פעילה פמיניסטית מוכרת בשם ד"ר דינה קמינר, שדיברה לא פעם על רצונה שלא להינשא ולא להביא ילדים, נמצאה קשורה מתה לכיסא בדירתה, כשבידיה בובת תינוק והמילה "אמא" חרוטה על מצחה.
הספר נפתח בתשאול המאולתר ששילה עוברת, וככל שהספר מתקדם כך אנו נחשפות לעולם של חברות נשית בתוך אקדמיה, חברות שהולכת ומתפוררת עם השנים. ככל שנמשיך בקריאה נגלה ששילה ודינה, ועוד שתי חברות בשם רונית ונעמה, היו חבורה מאוד מיוחדת שלמדה יחד קורס אחד בתנ"ך באוניברסיטת בר אילן. אותו קורס יחיד יצר ביניהן קשר מיוחד, שהשפעותיו יתגלו להן במלואן רק שנים מאוחר יותר, בנקודת הזמן שבה הרומן נכתב.
"בדיוק אז התפרצה רונית בסערה לכיתה, שערה השחור מתאבך סביבה, ופיה משוח באודם עז מאוד, היא פסעה נמרצות לכיוון השורה שלנו וקרסה ברעש בכיסא האחרון, בדיוק כשהמרצה אמר,'-פלונית, מנוולת, רשעה, זונה'. 'תודה רבה באמת' ענתה רונית הנעלבת. נעמה ואני פרצנו בצחוק, בזמן שדינה ניסתה להסביר לה בלחישות רמות שמדובר בלילית ושהיא דווקא דמות נערצת. כנראה כל ההתרחשות הזו הייתה מעבר לכוח סבלו של האפור, ובסופו של דבר כולנו נזרקנו החוצה." (עמוד 48)
אחת הגדולות בכתיבה של בלאו היא העובדה שמקרה הרצח לא נשכח ממוחה של הקוראת אפילו לרגע. ישנם ספרים בז'אנר הזה שמתעקשים להיכנס לנבכי נפשם של הדמויות או של האירועים שלאחר הרצח, עד שאנחנו כקוראות שוכחות בכלל לשם מה התכנסנו. לא כך בספר הזה.
בסוף הקריאה הרגשתי שאני מכירה את דמותה של שילה בצורה בלתי רגילה, מבלי שמקרה הרצח המחריד, שבזכותו התחלתי לקרוא את הרומן, יידחק לפינה. אותה תזכורת תמידית רק משבחת את הדמויות של בלאו, שלא תמיד נופלות לקלישאות של מרצות למגדר או מומחיות למקרא, אלא מראות שכמו במציאות – גם דמויות נשיות ברומן יכולות להיות ורסטיליות.
בנוסף לדמויות של בלאו, משתתפות בעלילה גם דמויות נשים מוכרות מסיפורי התנ"ך. מיכל אשת דוד, מרים הנביאה ולילית הן רק חלק מהשמות שילוו את חקירת הרצח ואת סיפור החברות ויעניקו לו משמעות נוספת. גם קוראות שיש להן רק היכרות בסיסית עם דמויות אלה (כמוני), יכולות להפיק משהו מהערך המוסף של הוספת שמותיהן לעלילה. יש אמירה שטוענת, שברגע שאנחנו אומרות או כותבות משהו אנחנו נותנו לו כוח וחיים, ובכך אני חושבת שבלאו מעניקה לאותן דמויות מוכרות צורת חיים חדשה בתקופה של מודעות מגדרית.
"ושוב אני מוצאת את עצמי בוהה בבעלת האוב. […] הצייר הפלמי שצייר את התמונה החליט למזג בין בעלת האוב מעין דור למכשפה אירופאית מצויה, התוצאה: עיניים מקראיות כהות עזות עם כובע מכשפות מחודד. תעזרי לי, אני אומרת לה ללא קול, תעזרי לי כמו שעזרת לי פעם. היא מביטה בי באותן עיניים כהות חסרות ריסים, שזהות לעיניה של הלילית המצוירת בחדר השירותים של רונית, ולעיניה של מרים המצוירת בחדר העבודה של דינה, וחלק קטן במוחי זוכר שפעם היו עיניים חסרות ריסים כאלו שנתלו גם בחדרה של נעמה." (עמוד 94)
נקודות החולשה ברומן הזה הן מעטות, ובעיניי טמונות בעיקר בסיפור הצד שבין שילה למיכה, השוטר שמגיע לביתה על מנת לתשאל אותה. דווקא שם, בהבלחות הרומנטיות, הדמות של שילה נופלת לתבניות הכי סטיגמטיות ומובנות מאליהן של אישה: מתביישת לדבר, מכריחה את עצמה לארח אותו בביתה כפי שהורגלה, מתחרטת על דברים שאמרה ועוד. האישיות המרתקת של שילה והמסע שהיא עוברת קצת נבלעים ברגעים האלו, כשגבר צעיר ואטרקטיבי מופיע, וחבל.
למרות זאת, נקודות האור ברומן זוהרות ומסתירות את הנקודות החלשות המעטות. מדובר ברומן מענג לקריאה, שמעלה אצל הקוראת שאלות רבות על חברות, על יחסים בין נשים ועל הציפיות השונות של החברה מאיתנו. טרם הקריאה ידעתי שהשילוב בין דרמת הרצח לבין עולמות לימודי המגדר והיחסים הנשיים יהיה מרתק, אך רק לאחר סיום הרומן הבנתי עד כמה.
