יכול להיות שעל תמר לינדר לא שמעתם, או לפחות עדיין לא שמעתם. אבל אל תתנו לאלבום הזה להתפספס ולברוח בין האצבעות, האלבום הנהדר הזה מחביא בתוכו טקסטים נפלאים ועמוקים, סאונד שנע בין רחב ונע בין העננים עד לצפוף ואפל, יש פה קצת ראפ, קצת ים תיכוני, קצת אלקטרוני, הרבה רוק וזעקה גדולה אל העולם ועל ההתנהלות היומיות במאה ה21.

על לינדר שמעתי לראשונה כשהשיקה את "כן" לפני כחודשיים בערך, והסתבר לי שהוא אלבומה השני שהוציאה. הראשון שיהיה בעברית, הפרסום להופעה רץ לי בפיד לא פעם אחת ולא פעמיים, הרבה זמן חשבתי על לשמוע את האלבום אבל תמיד משהו שם עבר מעל הראש בדרך בכל פעם, והיום , סוף סוף, בעת מנוחה קלה נזכרתי באותו האלבום שהבטחתי לעצמי שאשמע והחלטתי שהגיע הזמן, והרבה זמן לא התרעננתי עם אלבום ישראלי נשי חדש.

השיר הראשון "פעם" הוא סוג של לופ שמצליח להכניס את השיר להרגשה של בית אחר בית אחר בית, שכולא אותך בתוך הסיפור האישי של תמר שהיא מציגה בכל שיר. בעיני מחבר מצוין לאלבום, הוא נוגע ללב, לא נותן להתעלם ממנו ולא חד מדי. המעגליות החדה הכמעט בלתי אפשרית שלו כמעט מכריחה אותנו להמשיך לשמוע את האלבום עד לסופו. גם "שיר נחמה" הותיר בי רושם רב, הקליפ בו היא מכוסה מכף רגל ועד ראש, יוצרת היפ הופ חסר תקדים ולא צפוי אחרי "פעם" שיר נחמה מאופיין בקיצביות יוצאת מן הכלל ותומן בתוכו מסר סותר ביחס למנגינה המרקידה והתוכן שמעיף סטירות לכל עבר לכל בן אדם.

"עת ערב" השיר השלישי מהאלבום, בו לינדר מארחת את נועם ענבר (הבילויים) שמצטייד בקליפ חשוך ואינטימי, שנראה כמעין ערבוב זיכרונות, ספק טובים, על לידה כנראה לא צפויה, משתלב מצוין עם הטקסט שתמר כתבה, שנשמע כמו עוד סיפור אישי שכתוב בצורה מהודקת ומשתלב באופן מושלם על שאר האלבום.
שיר נוסף שתפס אותי ולא הרפה הוא "אני הסכנה", כשצעקה חרישית מתחבאת בתוך שירה כמעט אדישה והטקסט זועק מבעד לנייר "אני לא סכנה/אני לא סכנה שלך" הסיכוי להישאר אפאטי כלפיו לא אפשרי בשום צורה. הרוק שאפיין את השיר הראשון באלבום חוזר מהדלת האחורית בתוספת ביטים נקיים וצלילי פסנתר שתלטניים.

הסיפורים האישיים שכמעט תלושים אחד מהשני בהקשרים, בין אם בתוכן העוקץ שמצליח ללחוץ על נקודה רגישה אחרת בכל פעם ועד המוזיקה עצמה שנעה על כל כך הרבה צירים ומשחקת תופסת עם עצמה בתוך מגוון סגנונות, מבלי ליצור סלט בלתי לעיס, אלא גיוון מעניין שמושך את האוזן, השירים מסודרים כרצועות אלבום שנבחרו בקפידה ובתוך האלבום השלם נשמעים פתאום במקום המדויק ביותר, האלבום עשוי באופן שמעורר חוסר נוחות משווע אם מחליטים להתרכז במילים מעט יותר מבדרך כלל,ועטוף בקול הלא רך אך לא מחוספס של תמר ובעיני, מצליח להיות אחד מאלבומי האנדרדוג של האינדי הישראלי הטובים ביותר, יהלום לא מלוטש בשדה הסתווי ביותר.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.