מאת: חנה בית הלחמי
בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב זה הדבר הכי מבאס, מתסכל, מקומם, מעורר שאט נפש, מחליא ומזעזע שצמח כאן בשנים האחרונות. האמנם? ובכן, אני לא יכולה לסתור אף אחת מהאמירות הקשות על האדם הנורא הזה, שחייו ממוקדים בהרס אכזרי ומרושע של כל מה ומי שחלש/ה ממנו – כלומר, בעיקר נשים. אני רק רוצה להציע נקודת מבט רחבה יותר, שתמקם את ה"טראמפיזם" בפאזל גדול ממנו. בעיקר אני רוצה להציע לנו קצת תקווה.
בחירתו של טראמפ נטועה היטב במגמות עולמיות של הדתה, תזוזה כלכלית וחברתית ימינה, התפתחות לאומנות ופונדמנטליזם דתי-לאומני ושפיכות דמים אידיאולוגית-גברית, המציגה את עצמה בתור תשובה לתנועה הפמיניסטית. כל השפע הזה, מגדיר את ה"אני" שלו על ידי פשעי שנאה בקנה מידה גדול נגד נשים. אין להם הגדרה משלהם, אלא הגדרה על בסיס מה שהם רוצים לשלול מאתנו. משום מה, אנחנו מתבאסות (ככלל) מטראמפ יותר משהתבאסנו מהשואה שמחוללת דאעש לנשים באזורי הלחימה והכיבוש שלהם, ושוכחות על הדרך שצריך שניים לטנגו: מהרגע שהאסלם הפונדמנטליסטי, היהדות הפונדמנטליסטית והנצרות הפונדמנטליסטית הכריזו מלחמה נגד התנועה הפמיניסטית העולמית והישגיה, היה ברור שיקום איזה טראמפ כזה גם בעולם המערבי.
מה זה אומר? מבחינתי, זה אומר שניצחנו. עצמת ההתנגדות לשינוי הכללים בתוך החברה הפטריארכלית היא כה גדולה, שאין לי אלא להסיק שעצמת השינוי שיצרנו עולה על כל מה שאנחנו יכולות לדמיין. ככל שהתנועה לשחרור האישה העמיקה את אחיזתה גם באזורים נידחים וקשים של כדור הארץ, וככל שגייסה לשורותיה יותר ויותר גברים שרואים בנשים "בנות אדם", כך יצא העולם הגברי יותר ויותר מדעתו, כשהוא מעניק לפונדמנטליזם דתי, לאומני ולשמרנות את הגדרת העל שלו (בעיני): פונדמנטליזם פטריארכלי.
למי ש"תפיסת האני" שלו מושתתת על שליטה ובעלות (על אדמה, משאבים, נשים וילדים), אין יותר מה להפסיד. בלי "אני", וכל עוד אין "אני חדש" – סוגיות כמו מוסר, אתיקה, חמלה, סולידריות חברתית – הופכות לחסרות משמעות. הם יורים לכל הכיוונים, עורפים ראשים, שופכים דם, אונסים, שורפים, ובסגנון המערב של טראמפ: חותמים על צווים נגד הפלות והופכים את תפיסת-הפוסי לצו השעה, זה שיחזיר נשים להיות במגננה מתמדת, כאלו שלא פנויות לקדם ולמצב את עצמן.
מה שכל אלו עושים, ניתן להשוואה ל"עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבה", לאינטרנציונל הסוציאליסטי המשמש עד היום כשיר המתקשר אסוציאטיבית למהפכה הקומוניסטית, שכולנו יודעות היום מהי משמעותה על רצף ההיסטוריה. גם היא, כמו גלים פונדמנטליסטים נוספים לאורך ההיסטוריה, הייתה תשובת איש המערות הכוחני למצב, שבו הוא חש אבדן שליטה. יש לשיר הזה גרסה האומרת – "נחרימה", ולא "נחריבה", אולם הגרסה העממית הרווחת היא זו ששיקפה את רוח התקופה. כאז כן היום: אם אנחנו קוראות את כל מילות האינטרנציונל הסוציאליסטי, קשה להתעלם מהאמירה הטראמפיסטית, הדאעשית או הלאומנית-פונדמנטליסטית שלנו כאן בארץ:
קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.
זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם,
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְׂגָב אָדָם"
כלומר, כל מי שנאבק לאורך מאות השנים האחרונות נגד הקדמה החברתית, הטכנולוגית ותקשורתית, שהתנועה הפמיניסטית היא אחת ממנועיה המרכזיים, אומר את אותו הדבר: אנחנו מחזירים את המדינה/העולם לעם, לגברים ולסדר הישן. מה שמסמל את הקדמה – ננתץ ונהרוס. נשבור לרסיסים סמלים היסטוריים (דאעש), נאסור על נשים להתפלל בכותל, לקבל גט ולשרת בצבא (הלאומנות הדתית היהודית), נחתום על צו שאוסר הפלות ופוגע במיליוני נשים (טראמפ), נמחק מעל פני האדמה את כל מי שאינו גבר אלפא שולט, ומי שלא אתנו – שתמות/ימות בעינויים. ובסופו של דבר, כל אחת מהנסיגות התרבותיות הללו, עם כל הסבל שגרמה, נכשלה כישלון צורב והביאה את העולם ואותנו הנשים לקפיצת מדרגה שוויונית משמעותית.
עוד עניין שחשוב שנזכור ולא נשכח, הוא היציאה לרחובות. בכל פעם שנשים יוצאות בהמוניהן (ואני מדברת על הפגנות של אלפים עד מיליונים) לרחובות במחאה על תופעה טראמפיסטית כזו או אחרת, נוצר הישג חסר תקדים. אולי הוא לא מידי, אבל הוא קורה. ככה היה בשמיני במרס 1857, כשהתופרות שטפו את רחובות ניו יורק ולראשונה בהיסטוריה נשים קבלו תנאים סוציאליים בסיסיים בעבודתן, ככה היה בהפגנות של הסופרג'יסטיות למען זכות הבחירה, ככה היה בשביתת הנשים הגדולה באיסלנד ב- 1975, שבאה להמחיש מה קורה כשנשים לא עובדות בעבדותן השקופה בבית – והשיגו את חופשת הלידה שרצו, והנה – השבוע שוב שטפו מיליוני נשים את הרחובות בכל רחבי ארה"ב. לא אכנס להיבטים נוספים שההפגנות ההמוניות הללו נותנות להם תשובה, כמו הקפיטליזם התאגידי החזירי, שהוא הגרסה העדכנית להיררכיה הפטריארכלית. אבל זה שם, לגמרי. חכו, המאבק שלנו יישא פירות. לא רק משום שיצאנו להפגנה גדולה, אלא בעיקר מכיוון שמשמעותה היא רשת נשים, כוח. וכי ההיסטוריה מלמדת, שזו משמעות היציאה ההמונית של נשים לרחובות.
הייאוש שלנו במקומו, אבל הוא לא תכנית עבודה. יש תקופות של מזעור נזקים, יש תקופות של פריצות דרך. לעתים, דווקא מזעור הנזקים יוצר פריצות דרך.
אני מניחה שרבות מאתנו יודעות ומבינות, שכוחה המפחיד של הפטריארכיה היא בביזור. בשביל זה הומצא הרי מוסד הנישואין. כל אשה ספונה בצל בעלה או אביה או אחיה, מופרדת מנשים אחרות. שברנו את הפרדיגמה: מהאוהל האדום בקדמת דנא, דרך הקבוצות להעלאת התודעה בשנות השבעים ועד להפגנות ענק היום – נשבר פה משהו, שכבר לא ניתן להחזירו לאחור. נשברו חומות הביזור. כשאני אומרת ששינינו את הכללים, נראה לי שזה הפוקוס. כשאני מדברת על סולידריות נשית, אני לא עוסקת באתיקה חברתית אלא בראייה אסטרטגית של מאבק כולל, שזה הבסיס הרחב שלו. נטוורקינג, נשים ביחד, רשת תקשורתית בין נשים, אחווה מגדרית שממוקמת כמעגל המקיף כל פוליטיקה חשובה ומהותית של זהויות – הן מה שמשנה את הכללים. כי הטראמפיזם לא קם כבקלש לשלל זהויות אלא למהפיכה הפמיניסטית העולמית (ואני בכוונה לא נכנסת כאן לרזולוציות של מאבקים, שכולם חשובים בעיני ואני שותפה לכולם) – שמאפשרת אותן, שנותנת להן מודל למאבק של מאות שנים לחברה צודקת.
עוד דבר שהטראמפיזם לא לוקח בחשבון, בבואו להסיג לאחור את הקדמה הפמיניסטית, זו הלוחמות. הקבוצות האקטיביסטיות בכל רחבי העולם, וגם כאן, שלא מוכנות לוותר ושמוכנות לשלם מחירים על המאבק הזה. יש לקבוצות הללו יתרון גדול, שאדם נטול "תפיסת אני" כמו לוחם דאעש, רב שונא נשים או דונלד טראמפ לא יכולים להבין: יש לנו "תפיסת אני" מורכבת, ברורה וחזקה. כוח הרוח. אם נתייחס אפילו לאתוס הציוני המקומי שלנו, בקטנה, שמשכפל אתוסים רבים בעולם, הרי ש"נצחון מעטות על רבים" כרוך רק בדבר אחד: אמונה חזקה בדרך, והגדרת אני מוצקה.
מה אני אומרת לנו, בעצם? אחת, ששינינו את הכללים באופן שאינו בר חלוף. יש כאן טוויסט טראמפיסטי בעלילה, שעלול לגרום אמנם לכאב גדול מנשוא, אבל אם נצוף רגע מעל לתמונה הכוללת – אנחנו המנצחות. אנחנו אלו שנכתוב את ההיסטוריה (אולי לראשונה בתולדות המין האנושי). שתיים, שחשוב שנצמד אחת לשנייה בארץ ובעולם, ונמקד מאמצים בשיפור מתמיד של מרכיב הסולידריות המגדרית מעל לרוב המכריע של המחלוקות, באהבה וחמלה מיוחדות כלפי נשים, בשיפור ערוצי התקשורת בין נשים (תרתי משמע – באישי ובפוליטי), בטיפוח הכוח הנשי הגדול והמאוחד. שלוש, שנימנע ככל האפשר מלהילחם בכוחות השחור, כשאין מדובר במשהו קונקרטי המחייב לתת פייט. מה שיביא לקיצור התקופה הרעה הזו, לטעמי, הוא מיקוד ביצירת כוח והרחבת המעגל, וגיוס יותר ויותר גברים ותודעות גבריות לשורותינו. חשוב שנזכור שהגבריות כתרבות היא גם אויב מר של הגברים עצמם – וככל שיותר גברים יבינו את זה, כן ייטב לכולנו. וארבע, לא פחות חשוב מכל זה: לתעד כל שינוי של הכללים, להעניק לו הכרה ככזה. נשים לא מוכנות להיות יותר מפוקסלות, נושאות באשמת קרבנותן. נשים שולטות בחייהן ומנהלות אותן גם מול דיכוי ולאחר שנפגעו ממנו, ולא מוכנות יותר "למות בסתר" כנפגעות שקטות של האכזריות התרבותית והחברתית נגדן.
ונזכור: מי שהולכים כל כך רחוק ורע כדי להחזיר אותנו למשבצת, מספרים לנו בעצם שהצלחנו, שניצחנו, גם אם עוד ארוכה וקשה הדרך בחזרה למעמד גן העדן.
חנה בית הלחמי היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה, מרצה לפמיניזם עכשווי, מאמנת ארגונית מגדרית ואקטיביסטית. ביום שישי, ה27 בינואר, בשעה 14:00 תתקיים הרצאתה "הממזרות שינו את הכללים" בבית ההרצאות טוקהאוס. כרטיסים ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן.
