לרגל היום הולדתה של תרצה אתר שחל ב-27 בינואר:

תרצה אתר היתה משוררת, פזמונאית, סופרת, זמרת, שחקנית ומתרגמת. נולדה ב-1941 בתל אביב, בתם של נתן אלתרמן ורחל מרכוס. היא למדה משחק ושיחקה במספר הצגות, אך לאחר מכן עזבה את עולם התאטרון על מנת להתמקד בתרגום מחזות ובכתיבת שירה. היא תרגמה ב-25 מחזות שונים, וכן תרגמה וכתבה שירים שהולחנו ובוצעו על-ידי מיטב האמנים, ביניהם חוה אלברשטיין, יהודית רביץ, והדודאים.

בעיניי תרצה אתר היא משוררת גדולה, שלא זכתה להערכה המגיעה לה. אמנם חלק משיריה מוכרים וידועים (וכך גם ספר הילדים שכתבה "האריה שאהב תות"), אך בדרך כלל היא נתפסת ומוגדרת כ"בתו של נתן אלתרמן", כלומר, לפי הייחוס המשפחתי שלה, ולא כיוצרת מחוננת ומוכשרת בפני עצמה. היא תמיד בצילו; צילו המעיב והחונק, לעתים. היא מוכרת מושא השיר "שיר משמר" ("שמרי נפשך"), אך "שיר הנשמרת" שכתבה אתר בתגובה, לא זכה לאותה תהודה והכרה, למרות שמדובר בשיר יפה לא פחות. אמנם כולם/ן מכירים/ות שירים (ופזמונים) שכתבה: את "אהבתיה" של שלמה ארצי, למשל, או את "אני חולם על נעמי", את "אהבה יומיומית" ("שקרים קטנים") שהלחינה ומבצעת יהודית רביץ, את "מערבה מכאן" ו"שיר לערב חג", אך לא תמיד יודעים שתרצה אתר כתבה אותם. כמה משיריה היפים ביותר לא הולחנו ואינם מאוד מוכרים, וניתן למצוא אותם בספרי השירה שפרסמה.

 

תרצה אתר כתבה שירה כאישה, מנקודת המבט של אישה, ושירה על נשים בכלל. בשיר "גשם הקשב לנשים" היא כותבת: "הקשב לנשים בחלון/ גשם אדיר ונוהר/ הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו -/ הוא חוזר/ הוא חוזר/ הוא חוזר." על הנשים הממתינות בחלון; ואולי היא בכלל לא כותבת שם על גשם אמיתי, או על גבר שחוזר, אלא על משהו הרבה יותר מטאפורי ונשגב מזה; אולי היא בכלל מתארת חוויה ייחודית, מתוך תפיסת סולידריות ואחדות נשית ("הגשם שלנו", של הנשים, שלא דומה לגשם שלכם, הגברים). בשיר "תפילת יום הולדת" היא פונה ל"אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות", וכותבת את המשפט האלמותי: "בכל שתי דקות אישה נולדת, בכל שתי דקות נולד איש טיפש". היא אמנם כתבה הרבה על הגברים בחייה (בין היתר, על אביה, נתן אלתרמן ומערכת היחסים המורכבת שלה איתו) ועל גברים בכלל; אבל תמיד מנקודת מבטה, כאישה. תמיד מנקודת מבט שאני, כאישה, יכולה להזדהות איתה הרבה יותר. ב"בלדה לאישה", השיר האחרון שלה, ואחד השירים היפים והעצובים ביותר, היא כתבה: "אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה/ לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להירגע/ אף כי שוב פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר/ למרות הכל, הכל נגמר".


חוה אלברשטיין, שמבצעת כמה משיריה המוכרים, כתבה עליה: "מה שקשר בינינו בעיקר היו הצחוקים, אהבת הבמה והתינוקות שלנו, שקולם היה רקע קבוע לעבודה שלנו (…) השירים שלה מזכירים שירים עתיקים של אשה שיושבת בחדרה ומשקיפה על העולם מבעד לחלון. יש משהו מאוד ענוג בשירים שלה, משהו מאוד אינטימי. אני חושבת שאילו היתה חיה עמנו היום, מתאים היה לה לשיר בעצמה את שיריה. כי אלה שירים שזמרות יוצרות שרות בעצמן".

ב־7 בספטמבר 1977, בהיותהּ בת 36 בלבד, נהרגה תרצה אתר כשנפלה מחלון ביתה שבקומה השישית. משפחתה טענה כי מדובר בתאונה, אך נטען גם כי התאבדה. ב-2015 הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה סרטו של ארי דוידוביץ': "תרצה אתר: ציפור בחדר", שעוסק בסיפור חייה.

***

שיר הנשמרת

הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים,
כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים.

אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים.
מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים.
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים.
כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה.
אֲנִי בְּרוּכָה.
הַשָּׁמַיִם רָצִים.
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים
בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ.

הֵם אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ
שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ.
הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר,
וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ טַבַּעַת שְׁקוּפָה,
כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב אֲנַחְנוּ יָרֵחַ,
הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.