כותבת בסטטוס בפייסבוק מיום 9 באוגוסט 2013:
אני מוחה בזעם נגד הקלות הבלתי נסבלת בה משתמש יצחק לאור בטענה של שכרות כהצדקה לאלימות שלו כלפי נשים, ונגד הזיהוי שהוא עורך בין ליבידו לאלימות, כהצדקה לאמנות.
אני מוחה בזעם על העמדה המיזוגנית האקטיבית של של עיתון 'הארץ', המקדש אלימות כלפי נשים במתן בימה לשכמותו, ולכותבים המהדרים אותו, שוב ושוב, במשך שנים.
באלימות-לאור התנסיתי אישית, כמשוררת צעירה בשנות השמונים:
מתוך עניין בדיאלוג עם משוררים ומתוך הערכה לשירתו, יצרתי קשר עם יצחק לאור, והוא הזמין אותי לביתו , כדי להכיר את שירתי ולשוחח עליה. אחרי שקרא שיר אחד בלבד עבר לאור לאלימות מינית ומילולית, להתנהגות מופרעת לחלוטין, ולחדירה אלימה תוך כדי קללות, חרפות והשפלות. לא יכולתי לעצור אותו. הייתי משותקת מול האלימות שלו, והמומה מהפער העצום בין ההערכה שלי אליו כמשורר מוביל וכעורך – ובין הפתעת-הברוטליות שלו. ברחתי כל עוד רוחי בי ברגע שהצלחתי לחמוק ממגעו, כשהוא מלווה אותי בקללות ובחרפות.
צר לי על כך שישויות המשייכות את עצמן לאליטה רוחנית-תרבותית בישראל, כיצחק לאור ועיתון 'הארץ', אינן מזהות שאלימות כלפי נשים עומדת אצלם במוצהר בדרגת חשיבות נמוכה יותר מאלימויות אחרות, ואינן מכות על חטא. וצר עוד יותר על הקוראות והקוראים, ביניהן כאלה שעברו בעצמן התעללות מינית, המאפשרים זאת – באמצעות הפצת הטקסטים והילולם. אני רואה בכך הבעת עמדה אקטיבית מצידם/ן, שהתנהגות כשל יצחק לאור מתאימה ל"מנהיג רוחני" כפי שהוא נתפס על ידם/ן.
