ליאור אלפנט: אני לא עובדת עלייך, סבתא.

לעמוד הראשי של הפרויקט 

כשהיינו קטנים שיחקנו תופסת במסדרון של סבתא שלי. המרחק בין חדר השינה שלה לבין הסלון היה נראה לנו כמו המרחק מתל אביב להרצליה – רחוק. כשגדלתי כבר יכולתי לעשות אותו בחמישה צעדים גדולים, לפעמים בארבעה. עבר המון זמן מאז, ועכשיו הוא שוב פעם הכי ארוך בעולם. אני יושבת בסלון ואמא שלי עם סבתא בחדר. יותר נכון, עם הדימנציה בחדר. אני מסתכלת ממקום מושבי מול הטלוויזיה הסגורה ויכולה לראות את המיטה החדשה שלה, מיטה של חולה סיעודית. אני שומעת אותה צועקת שכואב לה. סבתא שלי.
**
שנה קודם נכנסנו הביתה שלה והיא עוד עמדה. אמא שלי שאלה אותה אם היא זוכרת אותי, "זאת הבת שלי, ליאור, הנכדה שלך".
"נכדה?"
"את סבתא. את יודעת מה זה אומר?"
"אם את אומרת אני מאמינה לך. אבל אני לא מרגישה את זה".
ישבנו אחת ליד השנייה על הספה ופתאום היא הסתכלה עליי.
"אני מפחדת שאתם עובדים עליי".
"אני לא עובדת עלייך, סבתא".
"את אומרת את זה אבל אני לא יודעת את זה".
"אני לא עובדת עלייך."
**
אנחנו בחדר שינה. אמא שלי הלכה לדבר עם מטפלת מספר שלוש. אני יושבת על כסא ליד המיטה של סבתא, היא מסתכלת למעלה.
"קר לי".
"אני אכסה אותך".
אני הולכת לכסות אותה. יש תרופות בכל מקום. בגדים. מעל המיטה יש תמונות של אמא שלי, האחיות שלה ואח שלה כשהיו תינוקות. אני בוהה באמא שלי התינוקת.
"קר לי. כואבת לי הבטן".
אני מכסה אותה.
**
סבתא יושבת על הכורסא שלה ומספרת לי את אותו הסיפור בפעם האלף, כבר אין בו כמעט פרטים חוץ מאמא שלה, אבא שלה, נאצים וכרכרה.
"אני לא חושבת שהייתי שורדת את זה", נפלט לי.
בפעם הראשונה מזה חמש שנים היא מסתכלת עליי ישר בעיניים עם כל הנשמה שלה: "את לא יכולה לדעת. את לא יודעת מה יש בך, את יכולה להפתיע את עצמך".
אני לא מאמינה לה. היא חוזרת חזרה לסיפור ושואלת שוב בת כמה אני. כשאני עונה לה היא לא מאמינה לי.
**
היא ישנה. אני מחזיקה לה את היד ומקשיבה לנשימות הכבדות שלה. לפעמים היא מפסיקה לנשום, ואני נבהלת נורא. כבר כמה פעמים שקפצתי לצעוק לאמא שלי, ואז היא חזרה לנשום. מה אם היא תמות פה בידיים שלי? אני נזכרת שבמשפחה שלי אם לא מתת באושוויץ כנראה לא תמותי אף פעם. היא מתעוררת.
"כואב לי".
"תיכף זה יעבור".
היא חוזרת לישון. אני מדמיינת איך אני חונקת אותה עם כרית, מפסיקה את זה. אני לא רוצה שהיא תסבול ככה. היא מאבדת נשימה, אני נבהלת שוב. אני מסתכלת על התמונה של אמא שלי ותוהה אם היא רוצה לעשות את זה גם.
**
אני לוקחת את סבתא שלי הביתה אחרי ארוחת צהריים. אנחנו עוצרות בבית של אח שלי שיירד מהאוטו. הוא אומר לה להתראות. כשהוא סוגר את הדלת היא לוחשת לי:
"מי זה?"
"אח שלי. הנכד שלך."
"גם הוא הנכד שלי?"
"כן."
"ומי עוד? את?"
"כן. ויש עוד כמה."
"מה את אומרת!".
**
היא ערה. מסתכלת עליי.
"סבתא."
היא מחייכת.
"את יודעת שאת סבתא שלי?"
היא לא יודעת.
"יש לך הרבה נכדים".
היא מחייכת. אני מחזיקה לה את היד. העיניים שלה נעצמות. אני תוהה אם היא תמות עכשיו האם היא מיד תהיה קרה בתוך היד שלי. הנשימות שלה כבדות ואני נרדמת לאט, היד שלי על שלה.
**
אני בת עשר או אחת עשרה, סבתא שלי מסיעה אותי באוטו לאמא שלי. כל הדרך להרצליה הרמזורים ירוקים. לא עצרנו ברמזור אחד אפילו. הדרך הכי מהירה בעולם. אני מסתכלת עליה עם המשקפי שמש שלה והכובע מצחייה.
"הגענו ליאור. ראית איזה מהר זה היה? לא רחוק בכלל".

אני הולכת במסדרון מהחדר שלה לאמא שלי שבסלון. זה רחוק מאד. זה חיים שלמים.