לרגל יום פטירתה של לאה גולדברג שחל ב- 15 בינואר:
לאה גולדברג נולדה ב-1911 בקניגסברג (כיום ברוסיה), וגדלה בעיר קובנה שבליטא. היא היתה משוררת, סופרת, חוקרת ספרות, וכלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. היא גם כיהנה כפרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. היא עלתה ארצה ב-1935, ובנה זו גם הוציאה את ספר השירים הראשון שלה. היא נפטרה ממחלת הסרטן בינואר 1970. אמה צילה, שהמשיכה לחיות כ-11 שנים אחריה, ביקשה שיחרתו על מצבתה את המילים "אמהּ של לאה גולדברג".
העובדה שלאה גולדברג כבר מזמן איננה בכלל לא חשובה, כי היא עדיין כל כך נוכחת, לפחות עבורי. השירה שלה אישית ואוניברסלית בו זמנית; היא משוררת של נפש האדם, ושל נפש האישה בפרט. אני מרגישה שבשיריה היא מבינה את הנפש שלי יותר טוב מהרבה בני אדם אחרים, למרות שמתה שנים לפני שנולדתי. בדומה לרחל המשוררת, תמיד מציינים שהיא לא נישאה ולא היו לה ילדים (מישהי יודעת מה היה המצב המשפחתי של טשרניחובסקי..? אה, לא? וגם לביאליק לא היו ילדים, אגב, אבל לא זכור לי שדרך זה מגדירים אותו ואת שירתו). בהתאם לכך, שמה נקשר בבדידות גדולה, באהבות נכזבות וכמיהה לאהבת גבר, בתחושת החמצה מסוימת, ובמוות ערירי ובטרם עת. עבורי היא הרבה יותר מכל אלו. יש בשירתה הרבה כמיהה, כאב, ובדידות, זה נכון. אבל יש בה גם המון תקווה, כוחות ואומץ: להישיר מבט אל הנפש פנימה, אל הכאב, אבל גם אל האופק ואל העתיד. תמיד בין שני העולמות, בקונפליקט, במורכבות הזאת. תמיד באופן שנוגע וחודר עד לנימים הכי דקים של הנפש. בשיר "למחרת", שהתפרסם בלחן ובביצוע של יהודית רביץ, היא כותבת: "הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד./ וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד./ וּקְצָת שְׁחוֹר וְאֵין לֹבֶן בָּעִיר./ וְהַנִּסְעָר הַיּוֹם נִסְעָר מְאֹד./ וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאֹד./ וּקְצָת עָתִיד. וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר. ככה, בפשטות לכאורה, היא מציירת לנו במכחול המילים שלה עולם שלם של צבעים, של טבע ושל עיר, של עבר, הווה ועתיד. כל העולם כולו, כמעט, מתנקז לבית אחד בשיר. ובין הקצוות והעולמות האלו היא חיתה וכתבה. היא כתבה שירים בעברית כל כך יפה, למרות שזאת בכלל לא היתה שפת אמה. וגם על הנושא הזה היא כתבה; על "זה הכאב של שתי המולדות". גם פה וגם שם; לא פה ולא שם. אבל תמיד נוכחת כל כך, במילותיה. תמיד היתה בין שני העולמות. היא כתבה בעברית, שפת המולדת שבה בחרה, את "מכורה שלי/ ארץ נוי אביונה" ("משירי ארץ אהבתי"), דווקא על מולדת אחרת, על ליטא. היא תרגמה רגשות ונופים למילים, ודייקה במילותיה את הדברים האלו שאנחנו מרגישות לפעמים ולא יודעות איך לתאר- היא כן ידעה.
היא כתבה שירי וסיפורי ילדים, למרות שלא היו לה ילדים משלה. ונראה שהיא הבינה לנפשם/ן של הילדים הרבה יותר ממבוגרים אחרים, שכן היו להם ילדים. בין ספרי הילדים שכתבה נמנים "דירה להשכיר", "המפוזר מכפר אז"ר", ועוד, ובין השירים שכתבה "פזמון ליקינטון" ו"מה עושות האיילות". היא כתבה שירי אהבה נפלאים למרות שלא חיתה בזוגיות, והיא היתה פרופסורית לספרות עברית למרות שעברית לא היתה שפת אמה. על כמה מכשולים ודאי התגברה בדרך, כמה השראה יש בסיפור חייה ובשירתה. מבחינתי היא ראויה להיקרא המשוררת הלאומית, למרות שהשירה שלה מעולם לא היתה לאומית או מגויסת. ואולי דווקא בגלל זה.
שיריה מוכרים כיום הרבה בזכות הלחנתם והמקום המכובד לו זכו במוזיקה הישראלית. היא אחת המשוררות המולחנות ביותר בשירה העברית, אך שיריה הולחנו ברובם רק לאחר מותה. ביניהם: "ולא היה בינינו אלא זוהר" ו"נחל שלי", בלחן של דני ליטני ובביצוע צילה דגן; "זה מכבר" (לחן: מתי כספי/ ביצוע: אושיק לוי), "את תלכי בשדה", (חיים ברקני/חוה אלברשטיין), "מה יהיה בסופנו" (אשר ביטנסקי/נורית גלרון), וכן השיר "סליחות" (לחן: עודד לרר), אותו שרה יהודית רביץ הצעירה בשנת 1977 בפסטיבל הזמר. דוגמא נוספת היא הזמרת אחינועם ניני, שאלבומה השני כולל כמעט כולו שירים של גולדברג (ביניהם השיר "הוא", הידוע יותר כ"בואי כלה"). בשנת 2003 הוציאה חברת "נענע דיסק" את הפרויקט "שרות לאה גולדברג", ובו אמניות עכשויות מלחינות ומבצעות משיריה. בין המוזיקאיות שהשתתפו באלבום היו אהובה עוזרי, רונה קינן, הדרה לוין ארדי, יסמין אבן, קרני פוסטל, שרון רוטר ואפרת בן צור.
בשנת 2011, במלאת מאה שנה להולדתה, הוקרן בבכורה במסגרת פסטיבל דוק-אביב סרטו של יאיר קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" על חייה ויצירתה של גולדברג. במידה מסוימת, היא זכתה להכרה ולכבוד הראוי רק לאחר מותה. אפילו את פרס ישראל לספרות, בו זכתה בשנת 1970, קיבלה בשמה אמה, לאחר מותה. ב-2017 הוטבע דיוקנה על שטר מאה השקלים החדש.
"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם."
