בתוך המאבק שלי, נדרשתי להביא עוד ועוד טפסים והוא היה כמו זאב האורב לטרף, "היא במקום חלש, היא צריכה את הטפסים והנה הזדמנות"
יום אחד הוא התקשר אליי, למזלי יש לי מקליט שיחות, והוא אמר לי שהוא רוצה לראות אותי וכששאלתי מה מטרת הפגישה הוא אמר ככה: "התגעגעתי אליך ואני רוצה זיון".
בפירוש, ככה במילים האלה.
קפאתי.
אמרתי לו "מה זאת אומרת?"
אמר לי "אני מת עליך, התגעגעתי אליך, אני רוצה לתת לך נשיקה. תבואי לפה"
הגעתי אליו למחרת עם מצלמה נסתרת ושם הקלטנו הכל: "בואי אליי, קודם ביזנס ואחר כך פלז'ר…"
הגשתי תלונה במשטרה, אחרי כמעט שנה הודיעו לי שהתיק נסגר עקב חוסר ראיות.
עם ההקלטות, עם הצילומים – חוסר ראיות.
אני אוכלת את הלב שלי על כך שלא נעשה צדק – הוא עוד מועסק כרופא.
**
ליז, אם חד הורית, דיירת הדיור הציבורי שממתינה לדירה
התערוכה "לביאות" חושפת את ההתעללות עמה מתמודדות נשים מחוסרות דיור.
היכן שיש מחסור, יש ניצול, הוא המסר המרכזי של התערוכה. העובדה שכמיליון אזרחים בישראל ממתינים לקורת גג יציבה חושפת אותם לאיומים ולסחיטה על ידי בעלי השררה. נשים מספרות שעל מנת להציל את ילדיהן מחיים ברחוב, הן נאלצו להתמודד עם הטרדות מיניות וסחיטה מינית.
אימג' מתוך התערוכה
"בישראל חסרות עשרות אלפי דירות ציבוריות. 2% מכלל הדירות בישראל הן דירות של דיור ציבורי – לעומת 12% מכלל הדירות הממוצע באיחוד האירופי. נשים מספרות שעברו מעל לחמישים דירות לפני שהגיעו לקורת גג יציבה". אומרת כרמן אלמקייס-עמוס, יוזמת, צלמת ומפיקת התערוכה, מנהלת פרויקטים בתנועת אחותי.
"מדובר במערכות ממסדיות שאמורות להגיע לקראת הנשים האלה אבל דווקא הן אלה שמכשילות אותן. וככל שאת נמצאת למטה יותר בסולם החברתי הישראלי, כל שכן כשאת אישה, קל יותר לעשות בך מה שרוצים בלי שזה יעניין אף אחד".
מתוך האירוע: שמונה נשים החליטו להיחשף בתערוכה זו ולספר על רגעים של הטרדה, השפלה וניצול מיני. נשים שהחליטו לכבוש את הפחד ולהוציא את האמת הכואבת לאור.
אוסף העדויות מצטבר לכדי תופעה וסיפורן האישי הופך לייצוג המעיד גם על נשים שלא הסכימו לדבר, נשים שהמערכת הצליחה לגרום להן לשתוק ולפחד.
התערוכה, שנעשתה בשיתוף עם פורום הדיור הציבורי, וחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס תוצג ביום חמישי הקרוב, 27.9.2018 בשעה 19:30 בתיאטרון יפו: טיילת מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה, תל אביב.
