את השיר "אלוהים אחד", כתב חמי רודנר על ה-7 באוקטובר. אמנם הוא נכתב בשנת 1990, שלושים ושלוש שנים לפני שהתרחש הטבח, אבל יומיים לפני חג שמחת תורה האחרון, בהופעה של "איפה הילד" בירושלים, כשהוא זעק את המילים – "אחד אלוהים מביט מלמעלה / אחד שטן מסתובב לו למטה", הרגשתי כמה קרוב היום הזה. שלוש שנים לטבח.
המטפיזיקה של האסון פועלת: היום כבר קרה וחלף, אבל הזיכרון מהבהב עוד את החשש. התאריך הכתוב על הנייר, הזמן הזה, רוח הסתיו. הכל מפעפע אל תוך בעתה. החושך של האסון, האימה של השעות הנוקפות, הזוועה ההולכת ומתבררת מלווים כל שעה ביום. גם ביום השנה השלישי.
"כמה גנרלים כולם חיילים / פוליטיקאים עיתונאים / אוהבים לאכול נוהגים לשקר / אופקיהם צרים אנשים קטנים / ועכשיו הם פתאום שואלים / איך קרה שנפלו השמים?"
למה נפלו השמיים?
לשאלה הזו עוד אין תשובה רשמית. גם השמיים עוד לא התאוששו לגמרי. מתי הם ישובו למקומם? שאלה נהדרת. תהייה פילוסופית-היסטורית. האם בעוד חמישים שנה, כשנקרא אחורה את מהלכי הזמן ואת ההיסטוריה, נבין מתי השמיים קמו? כרגע, הסימון ההיסטורי מציין באופן ברור אך ורק את נפילתם.
בשבועות האחרונים נחשפות עוד ועוד התרעות שניתנו לקברניט האדיש שנוהג בזחיחות את הספינה שהיא מדינת ישראל. התחקיר של שלומי אלדר ורותי יובל לצד תחקירי ה"ניו יורק טיימס" וה"אטלנטיק". באולפן "פגוש את העיתונות" יושב גדי מוזס, עובד אדמה בן 80 מניר עוז, שבילה 482 ימים בשבי החמאס בעזה – ומזכיר לכולנו שאליו ראש הממשלה לא טילפן. אליו ראש הממשלה לא הגיע, כפי שהגיע לטפוח על שכמם של מצילי מחדל טיסת "פליי-דובאי".
בעת כזו, התנגדות פמיניסטית לסדר הקיים באה לידי ביטוי קודם כל בהתנגדות עיקשת לתהליך ההשכחה הלאומי שמובילה ממשלת ישראל. הפמיניזם הישראלי, שמבקש לארגן את המציאות בסדר מחודש, שוויוני, צודק ומבוסס על אמת חייב לזכור ולהזכיר בכל הזדמנות איך הגענו עד הלום. איך הגענו אל יום הטבח, איך התחולל הטבח – ומה קרה בשנות המאבק הארוכות על שחרור החטופיםות וסיום המלחמה.
פועלם של האחראים לטבח מרוכז כבר שלוש שנים בכיסוי הטבח באבק. בהתחמקות מאחריות, שיבוש חקירות, טשטוש עקבות – והשכחה.
בין שכחה להשכחה פוליטית
בתום מלחמת העולם השנייה, עם כיבוש ברלין על ידי הצבא האדום, "שכח" העולם מהזוועות שעברו הנשים בברלין הכבושה. הספר "אישה בברלין" שפרסמה בעילום שם סופרת אלמונית עשור אחר כך (ב-1954), הביא לעין הציבור גם את מעשי האונס שחוו נשים גרמניות בברלין, לצד זוועות אחרות. לעולם היה נוח לשכוח, להשכיח.
כאן אצלנו בשכונה, אסור לדבר על העובדות היבשות, ההיסטוריות, של כיבוש השטחים ב-1967. את המילה "כיבוש" הרי אסור להגיד – גם בשיחת עובדות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. העובדה שצה"ל, פיסית, כבש את עזה ואת הגדה המערבית במהלך מלחמת ששת הימים (כפי שמופיע באלבומי הניצחון), נשכחת. אולי מושכחת.
מסבירים לנו שיהודה ושומרון הן חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ומשכיחים מאיתנו את העובדה שמדינת ישראל הוקמה ב-1948 בלעדיהם, על בסיס החלטת האו"ם. גם את הוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי ששטף את ישראל הקטנה עם כיבוש אותם שטחים ב-1967 משכיחים מאיתנו. חלק מנבואות הזעם שנאמרו באותם ימים, אגב, מתממשות היום במלואן.
_jpg.webp)
מלאכת ההיזכרות
את הטבח שארע לפני 1,068 ימים בסך הכל, מנסים להשכיח מאיתנו, לנגד עיננו, כבר מהימים הראשונים. המהלך הזה יימשך גם אם תוחלף הממשלה, היו בטוחות – מכוני המחקר הימניים, הפובליציסטים, מובילי הדעה, גנרלים לשעבר, כולם ימשיכו להסביר לנו מדוע הטבח מבטא "נס" ומדוע האחראים עליו הם כולם מלבד זה שעומד בראש. "פושעי אוסלו לדין", הם ימשיכו לקרוא. הנרטיב הזה כאן כדי להישאר, וגם אלף ועדות חקירה לא יצליחו לכבות אותו.
התובנה העמוקה ברבות שלוש השנים לטבח היא שמלאכת ההיזכרות, הזיכרון, היא עלינו. אנחנו, נשים שחוו את היום ההוא, איבדו ביום ההוא, נשבעו לעצמן אמונים ביום ההוא, שיצאו בגשם, בשמש, ברוח, בצינה, לכיכר הקרובה לביתן כדי להזכיר בזמן אמת – עלינו מוטלת האחריות לשמור על הנר דולק.
העשור הקרוב דורש מאיתנו לעמוד על משמר האמת, על משמר העובדות. בהשאלה מהמושג באנגלית – "Accountability", גם אנחנו צריכות להחזיק אחראים את כל מי שאחראי. אחראים למעשיו ולהחלטותיו מתוקף הכוח בו הוא אוחז. עמדת כוח עצומה שמשפיעה על הביטחון של כולנו. להחזיק את האחראי באחריותו היא הבסיס למנהל תקין, למערכת קריטית מתפקדת, לומדת, מוסרית.
כוח משכר
הסמכות משכרת. השררה ממכרת. אבל כמו בסוף כל לילה של שכרות – בפינת החדר, עם אור הבוקר, ממתינה לה בשקט אפרורי האחריות. איש לא יחמוק ממנה. לא קמ"ן אוגדת עזה, לא המ"פ על הגבול, לא מפקד האוגדה או הפיקוד, לא הרמטכ"ל, לא ראש השב"כ ובוודאי שלא קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות שהיו בידיהם כל המשאבים למימוש מדיניות אחראית ובטוחה שתשמור עלינו.
את נר הזיכרון הזה תחזקנה נשים ישראליות, כפי שהחזיקו בו עד שחרור החטופיםות. בעשורים הקרובים, מופקדת המלאכה הזו בידינו, גם אם ראש הממשלה יוזז מתפקידו ב-27 באוקטובר, ימשיכו כוחות רבים לפעול להשכחה, לשכתוב הנרטיב. ירקמו בקפדנות את התשובה על "אוסלו" לשאלה "מי אחראי". יכניסו פנימה גם את בג"צ, מערכת המשפט, התקשורת. כל מי שאפשר.
מלאכתנו לא מסתיימת כאן – עלינו לשבש את החמקנות, להחזיק את האחריות, כדי להביא צדק ולהשיב את החיים למרכז השולחן. להשיב למרכז השיח את האמת הבסיסית של הקיום – שאנחנו מכירות מתוך גופנו הנקרע – עובדת היותם של החיים יקרים מפז. יותר מכל רגב אדמה, יותר מכל מצווה בדת, יותר מכל אידיאולוגיה. הגוף יודע זאת. אנחנו יודעות זאת. חיים בכל מחיר. הצלחת חיים בכל מחיר. חיים, חיים, חיים.
חיים ללא גבול
המאמינות במחנה החיים חייבות לפעול פעולה פמיניסטית, נחושה ובלתי מתפשרת כדי לשמר את הזיכרון הקולקטיבי. כדי לדבוק באמת ולהתנגד להשכחה. בעידן הפוסט-אמת זוהי פעולה רדיקלית במיוחד.
החוקר פול קינרטון הגדיר שכחה הגמונית כמהלך בו הנרטיב של מוסדות וקבוצות בעלות כוח נעשה לגרסה הטבעית או הרשמית של העבר. המהלך לא חייב להכחיש את האירוע במפורש; הוא "רק" קובע אילו עובדות ראויות לתיעוד, אילו קטגוריות זמינות לתיאור ואילו חוויות יישארו מחוץ לקאנון.
מהלך כזה יכול לכלול, היפותטית, התנגדות עיקשת לוועדת חקירה ממלכתית שתייצר גרסה רשמית לאירועים. הוא יכול לכלול שיבוש פרוטוקולים מיום הטבח, הוא יכול לכלול אינסוף גרסאות של אמת-אלטרנטיבית ותיאוריות קונספירציה מופרעות, אף אחת מהן אינה רשמית, אבל אף אחת מהן גם לא מוכחשת.
על הפמיניזם שלנו להחזיק זיכרון קולקטיבי שנמצא במאבק על חייו. כדי לשמר את האמת בעידן בו קל כל כך לעוות אותה, עלינו להנכיח אותה בכל פינה, בכל ממד, בקרב קהלים רבים ומגוונים ככל האפשר.
הכוח פועל עוד בטרם ההיסטוריה נכתבת – והאמת הופכת פחות ופחות נגישה. ולפתע המשפט "לדבר אמת לכוח" מתבהר במלוא עוצמתו הרדיקלית, המסוכנת – שעשויה להשית עלינו מחירים וסנקציות: ממשפחה, מחברים, מהחברה, אולי אפילו מהמדינה.
אך זהו תפקידנו בעת הנוכחית, שימור להבת הזיכרון. הבערת גחלי האחריות, שילחשו באופן ברור: החיים כאן הפכו זולים – ועליהם לחזור ולהיות בטוחים, ויקרים שוב.
