מאת: נגה כהן
לפני כמה ימים פורסם שדנמרק הצליחה לייצר 140% מצרכי החשמל שלה באמצעות טורבינות רוח, באחד הימים הסוערים של תחילת יולי. ביומיום דנמרק מייצרת באמצעות אותן הטורבינות כ- 40% מצרכיה ואף מייצאת חלק מהחשמל שהיא מייצרת. טורבינות אלו, שפועלות באמצעות חברות או קואפרטיביים קהילתיים, זוכות לתמיכה של ממשלת דנמרק. מבחינת האוכלוסייה, מדובר באמצעי מועדף על דלק לייצור חשמל. כלומר, דנמרק משתמשת במשאבים טבעיים מתחדשים באופן שאינו פוגע בסביבה, כדי לספק את הצרכים שלה וכדי לקדם את הכלכלה שלה.
על פניו, מדובר בשאלה סביבתית-כלכלית, שהקשר בינה לבין פמיניזם הוא אולי בנוכחות של אותן פעילות חברתיות בהפגנות האלו והאלו. אולם, שאלות של משאבים סביבתיים משפיעים ישירות על מעמדן, תפקידן ומקומן של נשים בחברה.
משאבים סביבתיים הם הבסיס של הכלכלה והקיימות האנושית. זאת, החל מהספקת הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו, כמו מים או שטחי חקלאות וגידול, ועד ליכולת לסחור במשאבי טבע כמו נפט או גז, לטובת רווח. היות ולרוב תפקידן של נשים הוא להזין את המשפחה ולדאוג לרווחה ולבריאות, הזמינות של משאבים שמשפחות משתמשות בהן ביומיום משפיעה קודם כל בנשים ועל המידה שבה יצטרכו להתאמץ ולהסתכן כדי לדאוג לביתן.
לדוגמה, כאשר במדינות עולם שלישי נשים ונערות נדרשות להביא מים מבארות, ככל שהמרחק מביתן לבאר גדולה יותר, כך יש יותר סיכוי שייאנסו בדרך, או שלא יספיקו ללכת לבית-הספר. כמו כן, היעדר משאבים יכולה לפגוע בבריאות המשפחה, שגם היא אחריותן של נשים.
במקומות מתועשים הצרכים הבסיסיים אמנם מסופקים על-ידי מים זורמים מהברז, חשמל ואוכל מהסופר, אבל אנחנו עדיין נפגעות מהניהול של משאבי הטבע. תוצרי המסחר במשאבי הטבע, ובעיקר אופן חלוקת הרווח, לרוב משפיעים לרעה על נשים. זאת, משתי סיבות.
ראשית, כיוון שההון שמצטבר מהמסחר לרוב לא מגיע לכיסיהן של נשים. עובדה שאנחנו מחזיקות רק ב- 1% מההון העולמי. שנית, כיוון שאלא אם אנחנו חיות במדינת רווחה (אם את קוראת את זה בעברית את כנראה לא), שמספקת שירותים חברתיים רבים לתושביה ודה פקטו משחררת נשים מהחובה שלהן לדאוג למשק הבית, אנחנו עדיין חיות במדינה שלא מעבירה משאבים לקידומנו, ולפיכך משמרת את מעמדנו הפחות.
כיום, המדיניות הכלכלית העולמית שמותווית על-ידי המערב היא ברובה עדיין ניאו-ליברלית. זאת, למרות כישלונות השיטה כפי שבאו לידי ביטוי, לדוגמה, במשבר הסאב-פריים של 2008 והמחאות החברתיות ברחבי העולם.
מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית היא כזו שמקדשת את הפרט עד כדי רמיסה ומחיקה של כל מה ומי שאינו הפרט, בין אם מדובר בפרטים אחרים, בחברה כמכלול, במוסדות חברתיים, במשאבים בערכים ובסביבה האקולוגית. זאת, כיוון שבניאו-ליברליזם מותר ואף רצוי לנצל הכל ולסחור בהכל. כלומר, בשם זכויות פרט וקניין אינסופיים, יוצרת דה פקטו פרטים פריווילגיים בעלי מעמד (לרוב גברים לבנים ממעמד בינוני- גבוה, אם כי לא כל מי שמשתייך לקבוצה זו) ועוד סוגי אנשים שלהם אין אפילו זכויות לתנאי חיים בסיסיים. יישומים של מדיניות ניאו-ליברלית כיום ניתן לראות לדוגמה בדרישות של גרמניה מיוון או הסכם הגז המתהווה בישראל, שמונעים השקעה בתשתיות ובחברה ומשמרים הכנסת משאבים לתוך הכיסים של מי שמשמרים את השיטה ומרוויחים ממנה.
לעומתה, מדיניות כלכלית שניתן להגדירה כפמיניסטית, תופסת את החברה האנושית לא כפרטים שהם איים בודדים, אלא כקבוצה. בקבוצה כמו בקבוצה, פעולה של אחד או אחת בהכרח משפיעה על כל השאר. יותר מזה, מדיניות כלכלית כזו רואה שאין במציאות כיום הזדמנות שווה לכולן ולכולם ולכן תופסת את החברה כאחראית כלפי הפרטים שבה וכלפי הקבוצה. לבסוף, משאבים סביבתיים ואנושיים לא נתפסים כפוטנציאל לניצול, אלא קיימת הבנה שנדרש שימוש מידתי לצד אחריות לשמר אותם לטובת הסביבה והדורות בעתיד. מדינות כזו קיימת במדינות הסקנדינביות (הו הסקינדינביות…) כפי שניתן לראות, לדוגמה, בהפעלת טורבינות הרוח. זאת, כיוון שמדובר במדיניות ששמה בראש מעייניה את האוכלוסייה, ולא את בעלי ההון. מדיניות כזו לא קיימת בקרב מדינות שיוצאות למלחמה כדי להשיג עוד נפט.
נחזור שוב למאבק הגז אצלנו. השארת הגז במונופול של ידיים פרטיות, שיוכלו לקבוע את גובה מחירי החשמל (ניחוש פרוע, לרעתנו) ואי-הזרמת רווחים למדינה ולחברה, משמרים מדיניות שלא משפרת את מצבן של נשים, למרות שניתן היה. אנחנו עוד רחוקות כאן מאוד מטורבינות רוח, או מדינת רווחה, אבל את השירותים החברתיים מרווחי הגז מגיע לנו לקבל.
