בשבוע בו שקטה מלחמת חיזבאללה-ישראל בהפסקת אש שברירית, ניתן האות למתקפת פתע נוספת במזרח התיכון. כוחות קואליציית המורדים בסוריה, "הייאת א-שאם", כבשו את חלב, העיר השנייה בגודלה בסוריה, במתקפה מהירה ויעילה שהותירה בהלם גמור את כוחות הצבא הסורי שנסוגו ואת הכוחות הרוסים השוהים בעיר ובסביבותיה. נמל התעופה של העיר נסגר וכך גם הדרכים המובילות אליה. באופן מפתיע, עד הגיעם ללב העיר ולמבצר הקדום של חלב, לא נורתה ירייה אחת על ידי המורדים. הם שעטו אל העיר וכוחות אסד נסוגו מתוך ההלם שאחזו בהם.
בהפרש של שנה, אנחנו רואות מתקפת פתע מוצלחת שנייה באזורנו. אחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, מתקפת כיבוש חלב בנובמבר 2024 היא מתקפה שחיה בתוך ההיסטוריה והגיאופוליטיקה של מלחמת האזרחים בת העשור בסוריה, אולם היא חיה גם במעגל הרחב יותר, של המזרח התיכון.
במעגל הזה, המתקפה מקבלת אור ירוק ותמיכה צבאית מטורקיה, שבשטחה שוהים מיליוני פליטים סורים כבר עשור. במעגל הזה, מתקפת חמאס מהווה השראה והפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה מהווה טריגר לבחירת העיתוי. כוחות המורדים זיהו חלון חולשה, מה שנקרא "היחלשות הציר". המכות שניחתו על חיזבאללה ואיראן (חבריו לקואליציה של בשאר אל אסד נשיא סוריה) מצד ישראל.
מה קורה בסוריה?
בקווים כלליים, את הקואליציה של המורדים ניתן לתאר כצבר של ארגונים איסלאמיים-סונים חמושים, לפחות בחלקם ג'יהאדיסטים. מולם ניצבת קואליציית אסד, הכוללת את אסד בן העדה העלווית (תת-זרם שהתפלג מהשיעה) וצבאו, ואת איראן וחיזבאללה השיעיות.
גם כאן הג'יהאד הוא ערך כמובן. ג'יהאד סוני, ג'יהאד שיעי, ערב רב של קואליציות חמושות ובתווך, כמו תמיד, מיליוני אזרחים חסרי השפעה שגורלם נתון ל"קבינטים של מלחמה" שאין להם יד וקול בהם. מוכר לעייפה. ומדמם לעייפה, המתקפה שהחלה ללא נפגעים כבר עברה השבוע לספור את ההרוגים במאות.
בשביל להבין את האירוע בסוריה, צריך להתנתק מהחשיבה הבינארית האופיינית לניתוחים כאלה. צריך גם להתנתק מהניסיון להשוות ולחפש את ה"טובים" וה"רעים". מדובר במשוואה רבת צדדים, עם מעגלים רבים של ארגונים, מדינות ומעצמות שונות שמעורבות.
מלחמת האזרחים הסורית מרימה שוב את ראשה. רוסיה, שמקרטעת במלחמה מול אוקראינה מפציצה שוב בתוך סוריה. ואסד מפציץ שוב את עמו, כדרכם של דיקטטורים.
מה טוב לנו?
אסד = איראן ורוסיה. האם זה אומר שהמורדים טובים לנו? ומה אם נבין שבתוך המורדים נמצא שאריות של דאעש ואלקאעדה? אז הם גרועים לנו? ומה לגבי המעורבות של טורקיה? ומה עם המחתרת הכורדית, המסוכסכת עם השלטון הטורקי?
בקיצור, אין כאן שורה תחתונה, אלא עימות מורכב, עם הרבה יותר משני שחקנים.
קצת כמו הסכסוך הפרטי שלנו.
בישראל מנסים להבין "מה טוב לנו". סוריה יציבה הנשלטת על ידי שליט, דיקטטור אמנם, אבל שניתן לחזות את מהלכיו ולהפעיל עליו מנופי לחץ למרות היותו חבר בציר האיראני? או שמא, ארגוני מורדים שאויביהם הם אויבינו? סלט.
על פי התקשורת הישראלית, המורדים הסורים בחרו בעיתוי הזה בשל המכות שישראל הנחיתה על חיזבאללה – ועל איראן. מה שמכונה "היחלשות הציר". אבל לפני שנזדקף בקורת רוח וננפח את החזה, עלינו לזכור שאמנם השגנו הישגים משמעותיים בזירה הלבנונית, אבל שימור ההישגים מורכב וסבוך.
בואו נתעכב לרגע על המשוואה. כוחות סבלניים שלומדים היטב את האויב שלהם וממתינים באורך רוח לשעת כושר. נשמע מוכר? במשך שנים למד חמאס בענווה את האויב שלו, תוך שהוא מרדים אותנו ומשחק אותה "מורתע". הוא רק המתין ל"היחלשות הציר", הישראלי. ותקף.
אצלנו בחצר
בישראל יש הפסקת אש חלקית עם חיזבאללה והמשא ומתן עם חמאס תקוע. כולם יודעים שכבר אין מלחמה בעזה, רק רעב של אזרחים וטנקים של צה"ל במגננים. אין הפסקת אש. וגם אין מלחמה. לשלב הביניים הזה אין שם רשמי. בתוך כך, הצונאמי של ממשלת ישראל, התוקפת את עצמה ואת מערכותיה, נמשך.
בארה"ב, האוקיינוס האטלנטי החם 'מבשל' סערות המאיימות להתנפץ אל החוף המזרחי, כדי לזהותן נותנים להם שמות. "מילטון", "קתרינה", או "סינדי". בממשלת ישראל ניתנים שמות לממטרי הצעות החוק ואיומי הפיטורין המומצאים הניחתים עלינו. הוריקן היועמ"שית, הוריקן הרמטכ"ל, הוריקן ליל גלנט, הוריקן פיטורי ראש השב"כ, הוריקן "חוק פלדשטיין".
בכל רגע נתון אנחנו בודקים את התחזית, רואים אילו כותרות והדלפות גוברות ומנסים להבין מתי יתנפץ עלינו ההוריקן הבא. מצב החירום תמידי, לא ינום ולא ישן איש בישראל.
עכשיו, כשכוחות אויב מנסים לזהות את "היחלשות הציר" הישראלי, כדי לתקוף שוב, מה הם רואים?
להישרף
קראתי השבוע ידיעה מכמירת לב, על פאד'ל ג'לולי, מורה מתוניס, שהצית עצמו לאחר תקופה ארוכה בה עבר התעמרות והשפלה על ידי תלמידיו, באמצעות המדיה החברתית. הוא נפטר מפצעיו ותוניס סוערת.
מה שמשך את עיני בידיעה, הייתה דווקא הקריאה של מובילי דעה בתוניס להפסיק את המחאות באמצעות ההצתה העצמית. את האביב הערבי התחיל איש אחד תוניסאי, מחמד אלבעזיזי, שהצית עצמו במחאה על הדיכוי של הממשל התוניסאי והקושי להתפרנס בכבוד, אי אז בשנת 2010. האש שאחזה בו הציתה את המזרח התיכון, תרתי משמע. כאש בשדה קוצים.
אף ארגון מחאה לא תכנן את מחמד אלבעזיזי, אף צייצן טוויטר לא שרשר אותו, תמצית הדיכוי בחייו הובילה אותו לרגע ההוא, ומשטרים רבים שנראו חזקים ועוצמתיים נפלו בעקבותיו.
מחמד אלבעזיזי הפך לסמל של תוניס ושל האביב הערבי, שהפיל משטרים מדכאים רבים במזרח התיכון כמו אבני דומינו. ביחד איתו, הפכה תופעת ההצתות העצמיות אף היא לסמל. הייאוש, חוסר האונים והזעם שמתנקזים כולם לאש האוחזת בדש בגד אחד, אש המחאה המרעידה עולמות.
כאשר הצית עצמו השבוע המורה פאד'ל אלג'לולי, יצאו גם קריאות לגינוי התופעה ולהוקעתה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
שכרון הכוח
שכרון הכוח של ממשלת ישראל מתעתע. הצעות החוק, איומי הפיטורין, הכל זועק "יוהרה". אבל כשאתה כל כך בטוח ושיכור מכוח, לעיתים אתה טס קרוב מידי לשמש. להבדיל מהימים שקדמו ל-7 באוקטובר, הערנות שלנו עכשיו צריכה להתמקד בכך שכשהטיסה תתקרב לשמש, היא תשרוף את גלימת הקואליציה – ולא את העוטף הבא של מדינת ישראל.
כשמרגישים את הייאוש, הזעם וחוסר האונים שהעם בישראל חש בשנתיים האחרונות, כולל האימה ומחוזות הבעתה אליהם נלקחנו בחסות מתקפת ה-7 באוקטובר, טירוף ההנהגה והמלחמות, חשים גם שיתוק. והשתתקות. המחאה כבר לא משפיעה, אומרים לנו. קפלן לא ייסגר, אומרת משטרת ישראל.
מצד שני, לזעם ולייאוש יש אנרגיות משלהם. יתכן והגיע זמנה של ההתנגדות להשתנות. ההתנגדות לא תמיד ברת תכנון, סביר להניח שהיא לא תיוולד על שולחן השרטוטים. אלא תתפרץ ספונטנית מזעם וייאוש מצמיתים.
צירים
המקרה הסורי מלמד אותנו על מלחמות אזרחים, על קואליציות, על דיקטטורים ועל איך הם בסוף פונים נגד עמם. לדיכוי שאנו חווים בעיצומה של מלחמה אכזרית ולמופע האלימות שלא נראה כדוגמתו, תהיה התולדה שלו. תיוולד ההתנגדות שלו. התנגדות לאופן בו פועלת כאן הנהגה לא קשובה, כוחנית.
כן, הציר האיראני נחלש, אבל איתו גם הציר הישראלי. ויש מי שרואים אותנו, לומדים אותנו היטב, בסבלנות רבה, וממתינים לשעת כושר. כמו לפני ה-7 באוקטובר, גם היום – הטירוף ושכרון הכח שאוחז בהנהגה הישראלית הוא היחלשות הציר הישראלי, עלינו להתבונן בו היטב, בעיניים מפוכחות, לשייף את ההתנגדות, לעדכן אותה ולהתמיד בה. רק לא להוריד את הראש.
להמשיך לדרוש את החזרת החטופים, לצעוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית. להמשיך ולדרוש שלום וביטחון שמגיעים מעוצמה פנימית ולא רק מאש והפצצות. "כות'ר א-שד בירח'י" אומרים בערבית, לחץ וכוח רבים מדי מובילים לרפיון.
מי שטס קרוב מדי לשמש, נחרך ולומד. מי שלא לומד – נשרף. נמשיך להתבונן למציאות בעיניים, להסתכל על המצפן, לדעת שקרוב מדי לשמש חם, מאוד חם. בוער.
