כשפגיעה בביטחון התלמידים מאיימת על העתיד המשותף

אתמול (4.2.26), תלמידי חטיבת הביניים "אבן ח’לדון" מסח’נין יצאו לטיול בית־ספרי בעין שוקק. במהלך הטיול, תקפו אותם קבוצת נערים מתנחלים, שריססו אותם בגז פלפל והכו את התלמידים ומורה שליוותה אותם. בסיום האירוע 13 תלמידים והמורה פונו לבית חולים. האירוע המזעזע שהתרחש בעין שוקק אינו עוד "קטטה" חולפת, אלא ערעור יסודות החיים המשותפים בין ערבים ליהודים בתוך החברה הישראלית. כאשר טיול שנתי של תלמידי חטיבת ביניים הופך לזירת תקיפה אלימה ומתוכננת, עלינו לעצור ולשאול ביושר: לאן מועדות פנינו?

התמונות והעדויות שעולות מהשטח מציירות תמונה של התנהגות גזענית בלתי נסלחת. קבוצת נערים וקיצונים מיהודה ושומרון, החמושים בגז פלפל ובשנאה בוערת, ארבו לתלמידים בני 13-15 אך ורק בשל זהותם הלאומית. זהו ביטוי לגזענות מושרשת המכוונת לאזרחים ערבים באשר הם, שואפות לפגוע בנו ללא כל עוול בכפנו. מדובר בפשע צרוף וחסר כל הצדקה, המעיד על אובדן מוחלט של צלם אנוש.

כאשר תלמידי בית ספר, הנמצאים במסגרת סיור לימודי ותרבותי שאמור להקנות ערכים, נתקלים באלימות פיזית קשה ובריסוס גז פלפל מצד נערים אחרים על רקע לאומני-גזעני, הדבר מפריך כל סיכוי של תקווה לחיים משותפים בין שני העמים. האירוע הזה, שבו תשעה נערים ונערות פונו לבית החולים "העמק" עם צריבות ומחנק, הוא תעודת עניות לחברה. ​ואני, מצדי, שותפה לכעס הנורא, המפעפע בקרב כל מי שמאמין בשותפות, בגורל משותף וביחס אנושי, ובקרב אלו הנאבקים למיגור תופעות של תקיפה על רקע לאומני. האירוע השפל והמביש הזה אינו יכול לעבור בשתיקה: מדוע ילד ערבי חייב להיות מרוסן ומאופק, אפילו כשתוקפים אותו? גם כשאינו חורג מהחוק, בעוד אחרים משתוללים? מדוע על ילדינו לחיות ולנצור בראשם חוויות כה שנואות ואכזריות? ואיך נוכל לשאוף למפגשים דו-לאומיים ודיאלוג, כאשר יש מי שעמל ללא הרף לזעזע את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר שלנו?

בעוד המשטרה עצרה מדריך ושלושה נערים (למרות דיווחי הנהלת בית הספר על חמישה עצורים), נשאלת השאלה האם מדובר בטיפול שורש או בכיבוי שריפות. הנהלת בית הספר בסח'נין הדגישה כי בטיחות התלמידים ובריאותם הנפשית נמצאות בעדיפות עליונה, אך את הצלקות הנפשיות שהותירה התקיפה הבזויה הזו, גם מערך של מומחים יתקשה למחות.

אל מול פני השנאה, השתיקה היא בגידה בערכי המוסר. זהו הזמן של החברה האזרחית להתעורר ולהושיט יד תומכת. עלינו להצטרף ליוזמות של ארגונים חברתיים ולחתום על מכתב תמיכה המוני בקהילת "אבן ח'לדון". זוהי הצהרה נחרצת נגד האלימות הלאומנית. כמו כן ישנה חשיבות עליונה להגיע לביקור תמיכה וסולידריות בבית הספר בסח'נין. מפגש אנושי ישיר בין יהודים וערבים בתוך כותלי המוסד שנפגע יכול להתחיל את תהליך הריפוי ולהוכיח לדור הצעיר כי הגזענות אינה חזות הכל, וכי ישנם כוחות השואפים לתיקון ולצדק.

​כמי שפועלת בתחום החיים המשותפים, אני מאמינה שחובתנו לא לעמוד מן הצד, אלא לפעול למען ביטחון התלמידים ושיקום האמון שנסדק מול הגל העכור של הלאומנות המשתוללת, וזאת כדי להפוך את החיים המשותפים למציאות חיה ולא לסיסמה ריקה.