מאת: ד"ר מנאל שלבי
בעבודתי אני מדובבת מטפלות ומטפלים לדבר על רגשותיהם, אבל לי אסור לדבר על הרגשות שלי. אני אקטיביסטית, מטפלת ועובדת סוציאלית בתחום האלימות המגדרית, וכבר שלוש שנים אני נדרשת לשתוק. אסור לי לבטא את הכאב על המתרחש בעזה, על הרג הנשים והילדים בני עמי. כאישה פמיניסטית פלסטינית אזרחית ישראל, אני שואלת כיצד אנחנו יכולות להתמקם מול המציאות הזאת, בזמן שאנחנו מתמודדות עם הפחדה והשתקה מתמשכות.
השאלה המשמעותית ביותר היא: לאן נעלמה הסולידריות הפמיניסטית? כיצד היא התפוררה כבר בתחילת המלחמה, ומדוע לא עמדה במבחן הפמיניזם, שהיה אמור לסייע לנו להתמודד עם מנגנוני כוח גבריים, אך יצר בעצמו מנגנון כוח נוקשה?
כעת, כשהרוחות נרגעו מעט, אפשר להתחיל לבחון בבהירות את מטרותינו, את האתגרים שהציבה המלחמה ואת ההישגים והכישלונות שלנו — במישור האוניברסלי ובמציאות הישראלית–פלסטינית.
המאמר הזה נולד מתוך רצון לתת ביטוי לקול הפמיניסטי בישראל שכמעט נאלם, אך גם לנסות לדמיין מציאות אלטרנטיבית ולהציע חזון פמיניסטי לעתיד. במציאות שבה הפמיניזם כבול לטוהר לאומני, אני מבקשת לשאול אם עדיין נוכל לבנות עתיד פמיניסטי משותף וכיצד הוא עשוי להיראות.
הפמיניזם נחלש, מדוע?
על אף הישגיה הרבים התנועה הפמיניסטית לא הצליחה להציע מענה למציאות שהתפרקה בשלוש שנים של מלחמה אלימה, המנוהלת בידי גברים ומונעת מחזון לאומני, דתי-משיחי פטריארכלי. הפמיניזם מבקש להציב אלטרנטיבה לשליטה הגברית, אך השפעתו על הזירה הפוליטית, המדינית והחוקתית עדיין מוגבלת.
האם המלחמה הייתה מתנהלת אחרת אילו נשים פמיניסטיות היו שותפות בקבלת ההחלטות ובעיצוב המדיניות? במלחמה האחרונה הן נעדרו משולחן קבלת ההחלטות, והאינטרסים של נשים יהודיות ופלסטיניות נדחקו לתחתית סדר העדיפויות. מול הנסיגה בהישגי הפמיניזם הליברלי, פמיניסטיות רבות עברו למגננה ואף אימצו שפה לאומית וגברית.
בשלוש השנים הללו התקיימו מאבקים פמיניסטיים חשובים, אך הם לא הצליחו לערער את גבולות השיח הלאומי או להביא נשים פמיניסטיות לעמדות שמהן אפשר לעצב מציאות אחרת. רבים מהם נותרו נגישים בעיקר לנשים יהודיות ממעמד הביניים, והשפעתם על קובעי המדיניות נותרה מצומצמת.
עבור נשים פלסטיניות, המתמודדות עם השתקה ודיכוי כפולים, מרחבי הפעולה וההתנגדות הצטמצמו עוד יותר. האחווה הנשית שנבנתה בעמל רב אינה עומדת במבחן הקונפליקט הפלסטיני–ישראלי. נשים פלסטיניות בישראל קשורות לעם הפלסטיני בקשרים לאומיים ומשפחתיים, ולכן כל איום על קיומו מעורר בהן ניכור כלפי התנועה הפמיניסטית הישראלית, המזוהה במובהק עם החברה היהודית.
באזור של מלחמה מתמשכת הסוגייה הלאומית דוחקת את הפמיניזם לשוליים. כאשר פמיניסטיות יהודיות ופלסטיניות מזדהות קודם כל עם הלאום ועם הגברים בחברתן, הן אינן מצליחות להתנגד להגמוניה הפטריארכלית, ולעיתים אף מחזקות אותה.
כך נאלצות פמיניסטיות פלסטיניות לצמצם את הביקורת הפנים-חברתית שלהן, וסוגיות דחופות כגון: אלימות מגדרית, רצח נשים ושילוב נשים בתעסוקה נדחקות הצידה. כל מלחמה מעכבת את ההתקדמות בתחומים אלה בעשורים, עד שנדמה כי בכל פעם צריך להתחיל כמעט מחדש.
החזון הפוליטי הפמיניסטי שלי
שמא הסולידריות הנשית כפי שהכרתי אותה הייתה אשליה נוחה? היעדרותה בישראל, בעזה ובעולם היא קריאת השכמה לפמיניסטיות פלסטיניות ויהודיות. כדי לדמיין חיים מיטיבים לנשים במרחב הזה, עלינו לשוב לערכים של שוויון, צדק והומניות, ולהיאבק במבנים הפטריארכליים המקדשים לאומיות ומותירים נשים מודרות וחשופות לאלימות.
יש להנכיח את הפמיניזם בזירה הציבורית, לרבות הזירה הפוליטית, מפני שהפמיניזם מתאדה בעתות של מלחמות שהן מלחמות בין גברים. אם נקבל את השלביות — שלב ראשון שחרור העמים מעול הכיבוש ושלב שני שחרור נשים — זה לעולם לא יקרה. אם לא נעשה את זה ביחד נשים פלסטיניות וישראליות, זה אף פעם לא יקרה. במבחן האמיתי זו זירה של גברים. אם הזירה הזו הייתה שוויונית בין נשים וגברים עם ערכים פמיניסטיים שמדברים על סוגיות פמיניסטיות, העולם היה מנוהל אחרת, וייתכן שלא היינו מגיעים למלחמות הקשות בשלוש השנים האחרונות. העולם היה נראה הרבה יותר סלחני, נטול אגו ומקצועי.
זו הדרך לדמיין מציאות חיים אחרת, שבה גברים אינם גם התוקפים וגם המגינים שלנו. מציאות חיים שבה נשים יהודיות ופלסטיניות עומדות בסולידריות כדי להגן על זכותן לחיות בלי אלימות, בלי הטרדות וגם בביטחון ובשלום.
החזון שלי מציע פוליטיקה אחרת — עולם פמיניסטי, זכויות אדם, זכויות נשים, שלום ושוויון במרכז. החזון שלי הוא מציאות פוליטית שבה הפמיניזם אינו נותר בשוליים ואינו נעלם בעתות משבר ומלחמה, אלא הופך לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי, המדיני והפוליטי. מציאות שבה נשים אינן רק משתתפות במרחב הפוליטי, אלא שותפות שוות בעיצוב סדרי העדיפויות, בקבלת ההחלטות ובקביעת הדרך שבה חברות מנהלות סכסוכים ומשברים.
המלחמות והסכסוכים אינם יכולים להידון רק דרך פריזמה של כוח, ביטחון, גבולות ושליטה. לצד סוגיות אלה חייבים להידון גם סוגיות של אלימות כלפי נשים, אלימות מינית, אונס, פגיעה במשפחות ובילדים והשלכות המלחמה על חיי היומיום של נשים. השיח הפוליטי חייב להכיר בכך שהשלכותיהם של סכסוכים אינן מתחלקות באופן שווה בין נשים וגברים, ולכן גם הפתרונות אינם יכולים להיבנות ללא השתתפותן וקולן של נשים.
לא בשלבים, אלא יחד, בשיתוף פעולה
החזון הוא לדחות את התפיסה שלפיה יש שלבים נפרדים — תחילה שחרור עמים מעול הכיבוש ורק לאחר מכן שחרור נשים. שחרור לאומי ושחרור מגדרי אינם חייבים להמתין זה לזה. השאיפה היא לקדם אותם במקביל, באמצעות שיתוף פעולה בין נשים ישראליות ופלסטיניות ובאמצעות יצירת מרחב משותף שבו אפשר לדבר גם על הסכסוך הלאומי וגם על אי השוויון והאלימות המגדרית.
מרחב פוליטי שוויוני בין נשים וגברים, המושתת על ערכים של זכויות אדם, שוויון, אחריות, אמפתיה, דיאלוג וצמצום יחסי כוח, יכול להציע דרכי חשיבה אחרות להתמודדות עם סכסוכים. במקום פוליטיקה המונעת רק מכוח, אגו ותחרות, אפשר לדמיין פוליטיקה המבוססת גם על הקשבה, על שיתוף פעולה, על מקצועיות ועל יכולת לראות את האדם שמאחורי הקבוצה, הלאום או העמדה הפוליטית.
החזון הוא אפוא לא להוסיף את הפמיניזם לשיח הפוליטי כנדבך נוסף, אלא להפוך את השיח לפמיניסטי, לשנות את האופן שבו אנו מבינים פוליטיקה. כל דיון מדיני חייב להביא בחשבון גם את שאלת האלימות כלפי נשים ואת האלימות המינית, וכל ניסיון להתמודד עם סכסוך חייב להתייחס גם לביטחון האישי, לכבוד האדם ולזכויותיהן של נשים.
כך אפשר ליצור פוליטיקה שבה נשים אינן רק מי שנפגעות מההחלטות המתקבלות בזירה הפוליטית, אלא מי שלוקחות חלק שווה ביצירתן; פוליטיקה שבה סוגיות של שלום, ביטחון, זכויות אדם ושוויון מגדרי אינן מופרדות זו מזו, אלא נתפסות כחלק מאותה תפיסה רחבה של חברה צודקת, שוויונית ובת-קיימא.
על הכותבת:
ד״ר מנאל שלבי היא מייסדת ומנכ״לית עמותת אד׳אר – פורום אנשי ונשות מקצוע למאבק בפשעי רצח נשים. היא בעלת דוקטורט בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה, מרצה, חוקרת, פעילה פמיניסטית ויזמת חברתית עם ניסיון רב שנים בייזום וניהול פרויקטים בחברה האזרחית בתחום המגדר והאלימות המגדרית. לאורך השנים מילאה תפקידים בארגוני חברה אזרחית וביוזמות לקידום זכויות נשים, ובהם אישה לאישה – מרכז פמיניסטי חיפה, האגודה לזכויות האזרח ומיזם יישום החלטת האו״ם 1325. על פעילותה זכתה בשורה של פרסים ואותות הוקרה, ובהם פרס זוסמן–ג׳וינט ופרס סמי מיכאל לשוויון ולצדק חברתי.
כתבה זו היא חלק מסדרת הכתבות 'דמיון פוליטי פמיניסטי' – פרויקט ביוזמת פוליטיקלי קוראת ובשיתוף פעולה עם קרן היינריך בל בתל אביב. הקרן פועלת בגרמניה וברחבי העולם לקידום השתתפות דמוקרטית, שוויון מגדרי ונושאי אקלים וסביבה.
