רציתי לשתף,בסיפור אישי שלי שהוא גם סיפורן של אלפי גרושות, הסיפור של גירושין בחברה הערבית והסיפור מאחורי מה שנקרא "מרוץ הסמכויות".
הליכי גירושין הם עניין לא פשוט, וקשה במיוחד לאשה מהמגזר הערבי. לא משנה מה הסיבה לגירושין,האשה תמיד תפחד מהתדמית שילבישו עליה, השמועות הבלתי פוסקות והנידוי ואף במקרים קיצונים(או כבר לא, כי זה הופך להרגל) – רצח נשים. לא משנה מי הגורם בפירוק התא המשפחתי ולא משנה מה הסיבה, תמיד, אבל תמיד,האשה תימצא אשמה בעיני החברה.
גרושה, בעיני החברה, היא בנאדם רע, נחות, חסרת כבוד. ופשוט אי אפשר להילחם במנטליות של חברה. את הרקע הזה, לפחות, כולם מכירים.
כאשר בעלי מסר לי את תביעת הגירושין, זה נפל עליי כמו פצצה. הייתי בהריוני הראשון, שמחה ומאושרת מהיצור המושלם שגדל לי בתוך הבטן, ערימה של ספרים על חינוך התינוק בצורה הכי טובה שיש מחכה לי על הספרייה. החלומות על בניית משפחה מאושרת התנפצו לי מול העיניים.כל כך קל למסור דף מבית הדין שרשומים עליו כל מיני חירטוטים ותירוצים שכביכול שימשו עילה לתביעת הגירושין. בבקשה, תחתמי ותאשרי את המסירה.
בהתחלה לא הבנתי על מה מדובר. על מה לחתום?הוא ענה בשיא הציניות: "תקראי ותביני". לקח לי זמן לעכל שהתביעה הזו אמיתית. כאילו מה, לא יכולת לחכות עד הלידה לפני שתזרוק את הפצצה המתקתקת הזו? זה קשה, אין למי לפנות, אין את מי לשאול, אין מי שיעזור, אין מי שייעץ, פשוט כלום. "בטח הוא רוצה להפחיד אותי", אמרתי לעצמי,"לא יכול להיות שהוא באמת רוצה להתגרש, ועוד בגלל שטויות שקורות בין בני זוג בתחילת דרכם". אמרתי את זה לעצמי שוב ושוב, חשבתי שהוא יירגע, אבל החודשים עברו ואז הבנתי שזה אמיתי. ניסיתי בכל דרך אפשרית לגרום לו לשנות את דעתו ולעשות שלום בית, וכלום לא עזר. חברים ומשפחה אמרו לו: "תעזוב אותה, תתחתן עם אחרת ותמשיך לחיות". כן, זה קל בשבילו. תמשיך לחיות. כל החיים לפניך ומחכים לך חיים תותים. רק שבעוד הגבר מתחיל לחיות, האישה מתחילה למות לאט לאט, או לפחות לגסוס.
להיכנס למלחמת גירושין זה לא קל, במיוחד במגזר שלנו. דיון אחר דיון אחר דיון, ועוד בהריון, בזמן שאני צריכה להיות הכי רגועה בעולם כי הקטנטן שלי מרגיש הכל. כשהגיע זמן הלידה, הוא התעקש ולא רצה לצאת למציאות המרה שמחכה לו בחוץ, מציאות של אב שהחליט שהוא לא רוצה לתת לו הזדמנות לגדול במסגרת משפחה חמה ואוהבת, אב שהחליט לא להיות נוכח בלידת ילדו הראשון, שהחליט להיכנס למלחמה ששנינו – או ליתר דיוק שלושתנו, כולל התינוק שלנו – יוצאים ממנה מופסדים. לאחר הלידה חשבתי שהמתנה שקיבלנו מאלוהים תרכך לו את הלב. אולי הוא התחרט, אולי הוא יאמין ששלום בית זה ההחלטה הכי נבונה, לתת הזדמנות לילד שכרגע יצא לעולם להכיר את הוריו במסגרת משפחה חמה ואוהבת אך לא – הוא התחיל במסע הנקמה.
אנשים אמרו לי, לכי לבית משפט לענייני משפחה, אל תלכי לבית הדין השרעי, שם הם לטובת הגברים ומפלים את הנשים, בית משפט לענייני משפחה מתחשב יותר בנשים. אני, כמובן, התעלמתי ממה שאמרו. כאשה דתיה חשבתי שלא יכול להיות שאין צדק בעולם – ואז קיבלתי אחלה של צדק ישר לפרצוף.
מצאתי את עצמי במלחמה מול גרוש שלא מתחשב בצרכיו של תינוק ורוצה לקחת תינוק יונק שבוע אחרי שחרורו מבית החולים. לאחר ניסיון להסביר שתינוק לא יכול לצאת מהבית כשהוא בן שבועיים ולהיות רחוק מאימו כשהוא יונק, אמרתי: "תבוא אתה לראות אותו, בחיים לא אמנע מאבא לראות את תינוקו". אך הוא התעקש. התקשרה אליי פקידת סעד מבית הדין והסבירה שהאב תבע כי הוא רוצה לראות את בנו. אמרתי לה שאני לא מונעת ממנו כלום ומצידי שיבוא כל יום, אבל בבקשה, תסבירי לו שהילד יונק כרגע ואנחנו בחורף ופשוט אי אפשר. היא אמרה לי בואי ונדבר. הלכתי. הוא פשוט לא הקשיב, או לא רצה להבין מה זה תינוק בן כמה ימים שיונק וזקוק לאימו."היא רוצה להשתמש בילד כדי לנקום בי", זה הדבר היחיד שאמר, והמשיך עם המנגינה הזו. לאחר סחיטה רגשית שנמשכה שעות, השתכנעתי. אני כן רוצה שהוא יראה את בנו ואם הדרך היחידה האפשרית היא שיקח אז שיקח."אז הוא יקח פעמיים בשבוע", סיכמו, ואני, בקול אימהי דואג: "אוקיי שייקח". כל כך האמנתי שהילד ישנה אותו, והוא פשוט התנהג ככפוי טובה. יום אחד התינוק חלה והודעתי לו: "התינוק חולה". מצאתי את עצמי מוטרדת מהמשטרה ממספר חסוי, מואשמת שאני רוצה לפגוע בילד, מוזמנת לחקירה באופן מיידי. החוקרת מתקשרת " את חייבת לבוא מיד". סליחה מה זה מיד? יש לי תינוק בן כמה שבועות ויונק ואין לי איפה להשאיר אותו ואת מצפה שאבוא מיד? היא: "כן, תבואי עם הילד אם תרצי, אל תדאגי נסיים עם זה מהר". אני: "אבל תסלחי לי, עם כל הכבוד אני לא הפרתי שום הוראה חוקית. הילד חלה, והוא חושב על נקמה… הוא לא שפוי". היא: "אני יודעת, אל יש תלונה ואני חייבת לחקור". "אבל אין הפרת הוראה חוקית, עדיין אין פסק דין של הסדרי ראייה, זה הסכם ביני לבינו שיראה את הילד" – לא עזרו ההסברים ואני מוצאת את עצמי במשטרה: לוקחים לי טביעות אצבעות וצילומים. במקום שאגדל את התינוק שלי בנחת ובשלווה אני מוצאת את עצמי עוברת עוגמת נפש בתחנת המשטרה, חקירות פוגעות, זילזול מצד המשטרה, חוסר אכפתיות ואלימות נפשית: "ניסית להתאבד? ניסית להרוג את התינוק? את מטופלת פסיכיאטרית?" וקולו של בכי התינוק שמחכה לי עם קרובתי מחוץ לחדר החקירות מתחזק.
לא יכולתי להאמין שזה אמיתי. התינוק שלי בוכה בחוץ ואת שואלת אותי את השאלות המגעילות האלה? הרגשתי שהיחס לא אנושי, ובדיוק כשהשוטרת עמדה לסגור את התיק, היא קיבלה שיחת טלפון מסתורית מאוד: אבל את חייבת להראות לו את הילד! חייבת ומיד! אני אפתח לך תיק אם לא תראי לו. אני עניתי בהלם: "חייבת להראות לו את הילד כשהוא חולה? תגידי לי איפה אני חיה"?
"בואי לקצין", היא אמרה. הקצין ראה אשה ערביה תמימה, דתייה ובטח חשב שאני אהבלית גם, ואמר: "תגידי, את מבינה שאת חייבת לשלוח לו את הילד נכון"?
עניתי: "אתה יודע שזו אינה הוראה חוקית וזה הסכם ביני לבינו נכון"? אבל את חייבת, צעק עלי. לקחתי את עצמי בידיים, אזרתי אומץ ודפקתי לו על השולחן. אמרתי לו: "תקשיב טוב טוב למה שאני אומרת, תסתכל לי בעיניים, אני מרגישה ובטוחה שיש פה משחק מסריח ואני לא מתכוונת להמשיך במשחק בזמן שהתינוק בוכה בחוץ ורוצה לינוק. מה קרה, שיחת טלפון מאדם אנונימי שינתה את כל החקירה לחקירה אלימה הכופה עליי דברים בניגוד לחוק"? הוא הסתכל לחוקרת בעיניים וכנראה הבין שאני לא אהבלית כמו שהוא חשב לעצמו ואמר, טוב טוב, תסגרי לה את התיק. אני לא רוצה לתאר לעצמי כמה נשים עברו מצבים עוד יותר קשים ופשוט שתקו וויתרו.
כשהגענו לדיון על הסדרי הראייה ביקשתי מעורך הדין שלי שידרוש מבית המשפט עובדת סוציאלית שתשב איתנו ותסביר לאב איך הוא אמור להתנהג כאשר תינוק חולה, ומהן שעות מאוחרות מדי בשביל תינוק יונק, שתסביר שהוא לא צריך לרדוף אחרי עד הרופא כדי לברר אם אכן התינוק חולה. אחרי כל דיון הוא מטריד אותי ברחובות ומקלל ומאיים וזו התנהגות אובססיבית ומפחידה, אבל לא התייחסתי לאיומים והאמנתי שהפסק דין יהיה צודק ובעיקר לטובת התינוק. אבל פסק הדין כמובן איכזב. השופט החליט שלא צריך עובדת סוציאלית. בנוסף, השופט הגדיל את מספר שעות הראיה של האב וביקש שאצייד את התינוק באוכל כשאני שולחת אותו, וכל זה מבלי להתייעץ איתי. כמובן שערערתי על ההחלטה, כי התינוק יונק בהנקה מלאה ומסרב לבקבוקים, ובבית הדין העליון צחקו מזה שהתינוק מסרב לבקבוקים גם אם אני שואבת לו חלב. נתקלתי פשוט בצחוק ציני,מזלזל ומשפיל. לאחר שיחה ארוכה חייבו אותי מבלי להקשיב אפילו לטענותיי כאם. אמרו שנגיע להסכם בקשר להסדרים ונאלצתי להתפשר כמובן ולהוסיף לו יום במידה וארצה להוריד בשעות. ואז הגענו לדיון המזונות שהיה האכזבה הגדולה מכולן. לאחר שהסברתי לשופט שנאלצתי להקפיא לימודים במכללה כדי לטפל בתינוק ואין מי שיעזור לי ואף משפחתון אינו מוכן לקחת בגיל כזה, ושאיני יכולה לעבוד כאשר התינוק יונק וכל כך קטן, וכל מה שקשור לתינוק כל כך יקר, ואין מי שיעזור לי מבחינה כלכלית, אחרי כל זה נפסקו לי מזונות של 1200 שקל לחודש, בקושי מספיק לטיטולים.
רק אז הבנתי שאם החלטתי לדון מזונות בבית הדין אז אני חייבת לדון אך ורק שם מה שאומר שאני לא אקבל את זכויותיי לעולם. ולא דיברתי עדיין על זה שבעלי תבע תביעת משמורת והאשים אותי בחוסר שפיות. לא דיברתי על זה שאני כרגע מפחדת על חיי ועל חיי בני בכל פעם שהוא הולך לאביו. לא דיברתי על כך שאם יבוא יום ואחליט להמשיך את חיי בפרק ב', בעלי יקח ממני מיד את המשמורת על הילד. זה כבר קרה בהמון פסקי דין: אם האשה מתחתנת, לוקחים ממנה את הילד והגבר מגדל אותו עם אישתו החדשה. כך הורסים את האמא וגורמים טראומה ונזק בלתי הפיך לילד. זה שובר נשים שעוברות את זה: את מקבלת תביעת גירושין, עוברת טראומה נפשית מהשמועות והדיבורים, הופכת לאמא שמחזיקה את תינוקה תשעה חודשיים ויולדת עם הכאבים הכי הזויים בעולם כמו גיבורה ומנסה להתאושש ולנסות לבנות הכל מההתחלה. ואז, כשאת מנסה להחלים והפצע מתחיל להגליד, בום. לוקחים ממך את הילד, ולוקחים חלק ממך. זו הסיבה שרוב הנשים אצלנו במגזר נמנעות מלהינשא שוב אחרי גירושין.
אני פשוט לא מבינה למה אין זכות לאשה לבקש עזרה גם מבית משפט לענייני משפחה אם לא קיבלה את זכויותיה בבית הדין השרעי. אני יודעת שיש מרוץ סמכויות אך זה לא אומר שאשה שעדיין מנסה להחלים מהטראומה ופתחה תיק בבית הדין בגלל ייעוץ לא נכון חייבת לסבול כל החיים על טעות זאת.
אני יודעת שמחכה לי דרך ומלחמה ארוכה עם הגרוש שלי, ובכל פעם שאני מגישה תביעה שקשורה לתינוק אני חייבת להיות עם יד על הדופק. האם זה רק עניין של בחירה נכונה וטעות שאני עשיתי? או שהצדק נעלם פשוט מכל המערכות המשפטיות? בינתיים,עורכי הדין עושים לעצמם המון תיקים והמון כסף.
אני דואגת ומפחדת, כי אני אשה צעירה שנהרסו לה החיים. הגרוש התחתן כמובן, ואני מצאתי את עצמי מגדלת ילד לבד עם מזונות מגוחכים. אין לי מושג לאן לפנות ולבקש עזרה. אלה לא החיים שרציתי לתינוק שלי או לעצמי. אני צריכה להימנע מלחשוב על להינשא שוב ולהביא עוד ילדים מפחד שיקחו לי את הילד, או מפחד שהוא יגרום לי נזק ויפגע בי. אפילו כדי לנסוע אני צריכה את האישור שלו והוא בחיים כנראה לא יסכים. והבית דין? הבית דין תמיד מסכים איתו.
אבל אני לא אוותר ואמשיך להילחם למען שינוי. בתמימותי נכנסתי לבית הדין ואין דרך חזרה, אבל אני לא אוותר ויודעת שצדק אלוהי יהיה בסוף. אבל מתי?
(בשל רגישות הנושא והליכים משפטיים שעדיין מתנהלים, הכותבת ביקשה להישאר אנונימית).
2 תגובות
כותבת אמיצה, גם אני עברתי עינויים והשפלות וחוסר צדק בבית דין השרעי שחיתות ורמאויות. אך אז בזמנו לי לא היתה אמונה שאוכל לשנות, התמדקדתי בפיתוח עצמי ובגידול שלושת ילדיי. כיום אני מוכנה להילחם יבוא הזמן ואנחנו נהיה קבוצה חזקה וגדולה ועוצמתית ונראה להם השפלים
אין מילים. רק חיבוק.