מרפאה של חמלה ותקווה

בשנה האחרונה, הפיד שלי התמלא בשפה הערבית. לצערי, רוב התוכן שאני צורכת מורכב מזוועות גרפיות של מה שאנחנו מחולליםות בעזה. זה קשה לצפייה, אבל אני לא יכולה לעצום את העיניים. מצאתי את עצמי עוקבת אחרי אזרחיםות פשוטיםות ברצועה, שמביאים את החיים שלהםן, אם בכלל אפשר להגדיר את זה חיים, אל המסך. ללא פילטרים – ועם המון אמונה, ותקווה, לימים שאחרי.

פרופיל אחד מיוחד תפס לי את העין ואת הלב. אוהל נודד ובתוכו – מרפאת שיניים לילדים. על רקע חורבות עזה, מבנים הרוסים ומאובקים, בשחור, לבן ואדום-דם, מתנוסס מקור קטן של אור. כשאני רוצה לראות ילד.ה אחד.ת מחייך.ת, אני נכנסת לדף הזה והעולם מתמלא בצבעים אחרים.

רציתי להבין מי האדם הזה, שבתוך הכאוס, ההרג וההרס, מסוגל לחשוב על בריאות השן. שבזמן שאין מים נקיים, הוא מלמד אותם איך לצחצח שיניים. כשא.נשים סביב מתים ובכל רגע נתון יכולה פצצה לנחות על אוהל מרפאת השיניים שלו, הוא מעלה חיוך על פניהםן של ילדיםות, שמזמן שכחו ילדות מהי. 

היו לי המון שאלות. בחשש מפני סירוב, כי מי רוצה לדבר עם הצד שמפציץ אותך, שלחתי לרופא השיניים, ד"ר עודאי אחמד אל-קטארי, הודעה לחשבון הפרטי. זה היה באחד מצהרי היום של סוף ספטמבר, במחשבה שמדובר בעוד ניסיון שלא יצלח, מפאת הסכנה, חוסר האמון או היעדר החשמל. בבוקר שלמחרת הופיעה לי התראה – עודאי ענה במהלך הלילה. במשך כמה ימים התכתבנו, ביססנו אמון – וקבענו ריאיון.

"אתה נראה ממש צעיר, יותר קטן ממני" אמרה לו באראה עירוק, שתרגמה עבורנו את השיחה. הנהנתי, "גם חתיך", הוספתי. עודאי הובך, הוריד את הראש לכיוון המסך והראה לנו את הקרחת החדשה שנוצרה לו במרכז הקרקפת. "תופעת לוואי של המלחמה", אמר והזכיר לשלושתנו, ששום דבר בשנה הזו לא מצחיק. 

ד"ר עודאי אחמד אל-קטארי, בן 31 יליד עזה. עד שנת 2017 היה סטודנט לרפואת שיניים במצרים, שם גם התגורר. הוא חזר לעזה אחרי שהכיר את אשתו. "לא ממש הכרתי את עזה", הוא מספר. "כשעזבתי אותה בגיל 18 הייתי ילד, סטודנט, את מצרים אני מכיר טוב יותר". 

עודאי היה חריג בנוף. הוא בחר להתמחות בשיני ילדים, התמחות שאינה שכיחה בעזה. גם הלבוש שלו היה אחר – בגדים צבעוניים, שונים ממדי הרופאים המקובלים. צבעים עזים, מלאי חיים, לפעמים עם הדפסים. "ניסיתי להפוך את החוויה במרפאה לכמה שיותר נעימה ובטוחה עבור הילדים" הוא מספר.

בשנת 2021 הכיר את רוואן, רופאת שיניים שהחליפה אותו בקליניקה בה עבד. גם היא, כמוהו, ילידת עזה. "בדרך כלל אנשים בעזה מתחתנים בגיל צעיר", הוא מסביר, "אני התחתנתי בגיל 30". עודאי ורוואן התגוררו שנים במצרים, כשחזרו לבסוף לעזה, הרגישו בה כמו תיירים. "רוואן הייתה מצלמת הכל", הוא מספר. "מסעדות, נוף… לא הבנתי למה היא עושה את זה. למה אנחנו צריכים את זה בתמונות. היום אני מודה לה על זה", הוא אומר בצער. "לא נשאר כמעט זכר לדברים בעזה. התמונות הן הזכרונות שאפשר להתענג עליהם". 

חודשים ספורים לפני ה-7 באוקטובר, פתחו עודאי ורוואן מרפאת שיניים. "הגשמנו חלום", הוא אומר. "אבל אחרי ההפצצות, נהרסו כל הבתים, גם הדירה הפרטית שלנו נשרפה ומרפאת השיניים נהרסה. העבודה הקשה והחלומות נעלמו כלא היו"

הם התחתנו בערב ה-6 באוקטובר, 2023. שעות ספורות לפני תחילת המלחמה ששינתה את החיים שלנו ושלהםן לנצח. "לא חשבתי שאחרי היום המאושר הזה אתעורר למלחמה, לקולות פיצוצים", הוא אומר. "דמיינתי את העתיד שלנו אחרת". לפני החתונה, עודאי לקח חופשה של חודש וחצי מהעבודה. "הכנו הכל – קנינו בגדים, חשבנו שהנה, סוף סוף, סיימנו ללמוד, הקמנו מרפאה, עכשיו אנחנו מתחתנים. עברנו את כל השלבים, עבדנו קשה. עכשיו נוכל לנוח ולהנות". על ירח דבש, הם כמובן יכולים רק לחלום. 

ביקשתי מעודאי שיתאר לי את המעבר החד בין היום השמח בחייו, לבוקר המלחמה ששינתה את כל חוקי המשחק. "סיימנו את החגיגות בחצות", הוא מספר. "הלכנו למסעדת דגים טעימה בעזה. זה היה הערב הכיף ביותר בחיינו". הם התעוררו בשש וחצי בבוקר, בדומה לתושבי עוטף עזה, לקול שיגורי הטילים של חמאס מתוך הרצועה. "פתחתי את החלון כדי להבין מה קורה ואשתי צעקה לי 'תסגור, אני מפחדת!'". הם גרו אז בשכונת אל-תופאח, הממוקמת בצפון הרצועה, בסמוך לגבול עם ישראל. "לא הבנו מה קורה. שלוש שעות ברצף עמדנו, מביטים בחלון", הוא מספר. "הרגשתי שמה שעתיד לבוא הוא רע מאוד", הוא מוסיף. "אבל לא תיארתי לעצמי שזה ימשך כל כך הרבה זמן". 

למחרת בבוקר, פיזר צה"ל כרוזים בשכונה של עודאי ורוואן ודרש מהתושבים לעזוב את בתיהם. הם עברו לאחותו של עודאי שהתגוררה אז בג'בליה. "הספקנו לישון שם רק לילה אחד", הוא מספר. "למחרת בבוקר צה"ל פוצץ את הבניין הסמוך, השכנים רצו אלינו מדממים, פצועים, צועקים. הבנו שאנחנו עלולים להיות הבאים בתור".

זמן לא רב לאחר מכן, דרש הצבא מכלל התושבים בצפון הרצועה לנוע דרומה. "עברנו לבית הספר בריג', שהיה מעין מחנה עקורים ואיכלס את כל מי שנאלץ לעזוב את ביתו", מספר עודאי. "לא היה שם חשמל. לא הייתה פרטיות. לא היה אוכל. משם עברנו לבית ספר בדיר אל-בלאח, שם היה גרוע יותר. אנשים ישנו אחד על השני". הם שהו שם עד נובמבר. 

את הבית הם עזבו בלי כלום עליהם. "חשבנו שזה עניין של כמה ימים", הוא אומר. "יצאנו מהבית עם כפכפים". הם עזבו את מחנה העקורים בדיר אל בלאח ועודאי הקים שלושה אוהלים. "אחד לי ולאשתי, אחד לאחי, אשתו והילדים ואחד לאמא שלי ולאחי, שסובל מפיגור שכלי", הוא מפרט. "לא יכולנו להיות בתנאים של המחנה". החורף התקרב, האוויר הפך קריר. אפילו אש כבר כמעט אי אפשר היה להבעיר. "שכחתי את המקצוע שלי", הוא מספר. "האצבעות שלי היו שחורות לגמרי. לא הסתפרתי שבועות… לא הכרתי את עצמי". כדי להכניס מעט כסף, עודאי לקח על עצמו כל עבודה אפשרית. "יצאתי למכור בשר, פירות…", הוא מספר מבויש. אחרי שהשקיע את כל שנות העשרים שלו ברכישת מקצוע, הוא נאלץ לעבוד בכל עבודה אפשרית על מנת לשרוד. 

"בדצמבר גילינו שאשתי בהריון", הוא מספר. "הבנתי שאני אעשה הכל כדי להוציא אותה מהמצב הזה. לא אשאיר אותה בהריון בתוך אוהל". עודאי פתח עמוד לגיוס כספים, במטרה להוציא את אשתו ואת העובר מאיזור הסכנה. "לא חשבתי שאי פעם אגיע למצב שאני צריך לבקש עזרה מאנשים. אני רופא, עבדתי קשה כל כך כדי להגיע למעמד הזה", הוא מתאר את תחושת הבושה של אותם ימים. "בדרך כלל אני זה שתורם לאחרים", הוא מוסיף ומספר שנאלץ לשלוח את הלינק לעמוד גם לחברים שלמדו איתו במצרים ומתגוררים בחו"ל. 

"הצלחתי לגייס 7,000 דולר בחודשיים", הוא אומר. הסכום נשמע גדול, אבל במהרה גילה עודאי שכדי לעבור את הגבול ברפיח הוא יזדקק ל-5,000 דולר, לאדם. "ניסיתי לשכנע את אשתי לצאת, אבל היא לא הסכימה לעזוב בלעדיי", הוא מספר. "סיכמנו שנישאר ביחד וננסה לגייס את 3,000 הדולר הנותרים". לרוע מזלם, שבועות ספורים לאחר מכן, במאי 2024, המעברים למצרים נסגרו, כך שגם אם עודאי היה משיג את הסכום הדרוש, זה היה מאוחר מדי. 

עודאי לא יכול היה למשוך את הכסף שאסף כיוון שהבנקים ברצועה כבר לא פעלו. הוא מצא דרך עקיפה שעלתה לו בעמלה של 2,000 דולר. 

המצב הכלכלי הקשה ברצועת עזה מתחילת המלחמה כולל השתלטות של השוק האפור על הכל. תבנית ביצים, עולה היום בעזה 150 ש"ח, שלושה פירות בודדים עולים 25 שקלים. מוצרים בסיסיים הפכו לא נגישים וגם הסיוע ההומניטרי המועט שנכנס לרצועה, לאחר רשימות, שקילות ואיסורים רבים, מנוהל בסופו של דבר על ידי בעלי הכוח ולא מגיע לאזרחים. 

כשהבין עודאי שאין לו דרך לצאת מעזה, החליט לפעול עם מעט הכסף שנותר לו. לא רק למען התא המשפחתי שלו והתינוק העתיד להיוולד, אלא למען ילדי עזה כולםן. "היה לי חבר בעל מרפאת שיניים בדיר אל בלאח", הוא מספר. "בתקופה הזו כבר לא היה שם אף אחד, זו הייתה עיר רפאים. נסעתי אליו ואספתי ממנו את הציוד שנותר. החלטתי להקים מרפאת שיניים ארעית". לאט לאט, אסף עודאי את הציוד הדרוש. "היה חסר לי כיסא מטופלים ומכונת שאיבה".

עודאי מצא ברחוב כיסא פלסטיק פשוט וניסה להתחיל לעבוד איתו. מהר מאוד הבין שיהיה קשה לעבוד כך כמו שצריך. "יום אחד הסתובבתי ברחוב וראיתי איזה רכב מופגז. שמתי לב דרך החלון שהכסא הקדמי כמעט ולא נפגע", הוא מספר. "החלטתי לקנות אותו מבעל הרכב. כסא של אוטו מתכוונן כמעט כמו כסא של רופא שיניים, עם הידית…" הוא מתאר ואנחנו נפעמות מהיצירתיות תחת אש. 

את מכונת השאיבה היה מסובך יותר לפתור. מדובר במכונה שעובדת על לחץ אוויר וזקוקה למדחס שקיים בדרך כלל רק במרפאות שיניים. ברגע של הברקה יצירתית, עודאי חיבר את צינור המכונה אל מיכל של גז בישול. הוא מדד את הלחץ בעזרת מד לחץ ושסתום של צמיג שמצא. את מיכל הגז הוא ממלא בפנצ'ריות שעוד נותרו עומדות בעזה. 

הילדיםות בעזה עסוקיםות בהישרדות ובטראומה מתמשכת, פחות מאשר בבריאות השן. על כך נוספות בעיות התברואה הקשות, התפרצות של מחלות מדבקות, בשל קריסת מערכת ניהול הפסולת בעזה, צורך דחוף במוצרי היגיינה בסיסיים כמו סבון ונוזלי ניקוי שאינם זמינים לתושבים – והם קריטיים במניעה והתמודדות עם זיהומים. 

המחסור החמור במים נקיים שנכפה על הרצועה, מגביר לאין שיעור את הסכנות התברואתיות ופוגע קשות בבריאות התושבים. אפילו נגיף הפוליו חזר לרצועה לראשונה מזה 25 שנים. למשבר התברואתי מצטרף גם המשבר התזונתי, ושניהם מאיימים במיוחד על נשים, ילדות וילדים.

בתוך המשברים הללו, מפרסם עודאי מידע אודות החשיבות של היגיינת הפה. הוא מתעקש להזכיר זאת גם בזמן מלחמה. וכשהוא מטפל להם בשיניים, הוא מטפל להם גם בנפש. "החלטתי לרכוש עבורם בלונים כדי לעשות להם קצת שמח", הוא מספר. במצב הנוכחי, בלון בעזה עולה דולר ליחידה. "קניתי 58", אומר עודאי. הוא גם הביא ליצנים שיצחיקו את הילדיםות בין הטיפולים וינסו להזכיר להם איך ילדות אמורה להרגיש.

"כואב לי לראות את הכאב בעיניים של הילדים", הוא משתף. "רציתי שיהיה לילדים האלה טוב. שהם יטפלו בשיניים שלהם, שהם ישנו את האווירה בה הם חיים". עודאי מספר לנו על ילדה קטנה שנכנסה לו ללב במיוחד. 

היא נמצאה לאחר ארבעה ימים, תחת הריסות בניין. הניצולה היחידה מכל בני משפחתה. "היא הגיעה לאוהל מפוחדת ובטוחה שכולם רוצים להרוג אותה." הוא מספר. "כל יום הייתי בודק לשלומה ומנסה לשבור את חומות ההגנה שלה. לאט לאט היא התחילה לבטוח בי. דאגתי לה, הרגשתי כאילו היא הבת שלי".

"אשתי ילדה לפני 23 ימים בן, יאמאן", מספר לנו עודאי. "זו הפעם הראשונה שבכיתי מאז תחילת המלחמה", הוא מוסיף, עם חיוך רחב ועיניים עצובות. "הבן שלי נולד רחוק מכל המשפחה. סבא, סבתא, דודים…" 

עודאי מתאר איך מיד לאחר הלידה הבין שאין סיכוי שישאיר את שני האנשים הכי יקרים לו בעולם בתוך אוהל. אמא טרייה צריכה להחלים במקום יציב ובריא, כדי להקנות לילד שלה ביטחון פיסי ורגשי. "זה תינוק, העור שלו רגיש והשמש קופחת שם כל היום", מספר עודאי על החיים באוהל. הוא החל לחפש דירה להשכרה. האופציה היחידה שמצא, הייתה חדר עם ארבעה קירות, בסכום של 1500 דולר. חדר שעלותו לפני המלחמה הייתה 300 דולר. 

את יאמאן הקטן זכיתי לראות בתמונות ששלח לי עודאי מבית החולים. הוא נראה מאושר. לרגע אחד, בפריים הזה, נראה ששום סערה לא מתחוללות מחוץ לחדר היולדות. 

"לא רציתי שהילד שלי יוולד לעולם של מלחמות, של רצח, של דם, של הרג. הוא ילד לשני רופאים. רצינו לתת לו הכל. חיים אוהבים וחמים ושלא יחסר לו כלום" מסכם עודאי את הפנטזיה ההורית, שהתנפצה אל קרקע המציאות.

"אי אפשר לעכל כלום. אנחנו עדיין בטראומה. הלוואי ויהיה שלום, יש לי המון חלומות להגשים. אני מרגיש שאני אדם מיוחד, שיש לו הרבה מה לתת, אבל בתוך הקטסטרופה שאני מצוי בה, אני לא יכול לתת לעולם את כל מה שאני רוצה". 

עודאי חזר לעזה לאחר שסיים את לימודיו, כדי להגשים שם חלום. הוא רצה להקים מרכז לטיפולי שיניים המתמחה בילדים, מרכז שלא קיים בשום חלק בפלסטין. "אני עדיין לא מוותר על החלום הזה", הוא אומר. "ודרך האוהל בנייד הזה, אני מתעורר בכל בוקר ומגשים אותו". 

בשעה הזו בזום, הרגשתי איך כל מה שראיתי בשנה הזו ברשתות החברתיות ובערוצי התקשורת הפלסטינים, התחבר לי לעדות ממקור ראשון. למפגש בעיניים, לשיחה מהורה להורה. ההריסות, הנדודים, המוות וההיאחזות בחיים גם כשמסביב הכל קורס. 

"אני חייב ללכת, אשתי כבר מתקשרת אלי והיא לחוצה", הוא אומר. את הזום איתנו הוא עשה דרך חנות שעוד נותרה עומדת, ומשתמשת בלוחות סולאריים עבור חשמל. פעם ביום, הוא מטעין שם את הניידים שלו ושל אשתו כיוון שבדירה היקרה כל כך שלהם, אין חשמל.

90% מתושבי עזה נעקרו מבתיהם מאז ה-8.10. הם חיים (אם אפשר לקרוא לזה ככה) במחנות צפופי-אוכלוסין, באוהלים מאולתרים, במבנים ארעיים, או בבתי ספר שהפכו למקלטים דחוסים. לפי פרסום של הבנק הבינלאומי, בעקבות העקירה של רוב האוכלוסייה (עובדי ובעלי עסקים כאחד), רוב משקי הבית הם כעת ללא כל מקור הכנסה, בעוד מדד המחירים לצרכן עלה בכ-250% באוגוסט 2024, יחסית לאותו חודש בשנת 2023. לצד כל אלו, המצב בשטח ובידוד עזה מהעולם החיצון הובילו גם למחסור קשה במזומנים, מה שמשפיע, בין השאר, על נגישות למצרכים אנושיים בסיסיים.

ד"ר עודאי אל קטארי, רופא שיניים פלסטיני, השיק את האוהל הנייד כדי לספק טיפולי שיניים חיוניים לילדים. "בדקנו עד כה יותר מאלף ילדים", הוא אומר. "וספקנו טיפולי שיניים ראשוניים ל-350 ילדים. עם זאת, אנו עדיין מתמודדים עם מחסור במכשירים ובחומרים".

עד כה ביקר האוהל הנייד בחמישה מחנות עקורים ברצועה, והציע טיפולי שיניים חינמיים, העלאת מודעות לבריאות השן, ורגשי אסקפיזם נחוצים כל כך.

עודאי  מבקש לשדר לעולם מסר של חוסן, ובו בעת מבקש חמלה ותמיכה למען סיום המלחמה. "עזרו לנו לברוח מעזה", הוא מבקש. "אנא שקלו לתרום. כל דבר קטן נחשב! אם אין ביכולתכם לתרום, בבקשה שתפו זאת בקרב משפחה וחברים. אהיה אסיר תודה לנצח".

בין הריאיון עם עודאי לרגע פרסום הכתבה, המשכנו להתכתב. בעדכון האחרון, סיפר עודאי שאיבד קשר עם כל משפחתו בעקבות האירועים האחרונים של 'תכנית האלופים'/'תכנית איילנד' לניקוי השטח מאוכלוסייה אזרחית. "המשפחה שלי לא בסדר" הוא כתב לי. "הם בצפון ואתמול נאלצו לברוח בלילה לאחר הפצצות של טנקים". משפחתו של עודאי עברה למחנה ג'בליה שמוקף בצבא מכל כיוון והקשר שלו איתם נותק מאז.

תודה מיוחדת מכל הלב לבאראה עירוק, שהסכימה בהתראה קצרה להצטרף לראיון ולסייע בתרגום.