מאת: נור אל-הודא איאד, עזה
תרגום: נדב פרנקוביץ'
11 ביוני
כמה דקות מזמנכם לספר לכם על אתמול, היום שבו אני וילדיי נולדנו מחדש. תארו לכם שאתם רוצים לנסות לישון, לשים ראש על הכרית ולהפקיד את נשמתכם בידי האל, ופתאום הכל מואר וברגע אחד אתם מוצאים את עצמכם תקועים בפינה בין הקירות, מתחת הר של אבנים, כמו בכוך קבר קטן, ממש ככה, קבר קטן מאוד ואתם לא יכולים לזוז והאבנים מוחצות אתכם מכל עבר, וככה אתם מחכים למלאכים שייקחו אתכם לבית דין של מעלה.
זה מה שעבר עלי אתמול, וכשהייתי במצב הזה פתאום שמתי לב שאני לוחשת 'אעיד כי אין אלוה מבלעדי אללה' וחזרתי על זה שוב ושוב, והתחלתי לקלוט שאולי עדיין לא מתתי (מה, יש מצב שאני עדיין חיה?), והתחלתי להזיז את האצבעות של הידיים והן זזו (האל הרחמן, אני עדיין חיה), וניסיתי להזיז גם את האצבעות של הרגליים והן זזו (אלוהים אדירים, רב חסדך).
ואז התחלתי לבכות. יודעים למה? כי עברה לי בראש המחשבה שאני בקומה הראשונה ויש מעלי חמש קומות, זאת אומרת שאם לא מתתי מהטילים אני ללא ספק אמות מחנק בהריסות כי אין ציוד חילוץ להוציא אותי, והתחלתי לבכות עוד יותר ואמרתי 'אחסה באלוהים הכל יכול' והתפללתי להינצל, והתחלתי לדסקס ביני לביני את מצבי: 'אכלתי ושתיתי לפני שהלכתי לישון אז בטח אוכל להחזיק מעמד שלושה ימים, אם ירצה האל, עד שאולי יגיעו אלי'. תארו לכם את כל המחשבות האלה בזמן שאת בעצם כבר גוססת.
אחר כך התחלתי לשמוע נשים צועקות ואנשים מתקרבים. לא ניסיתי לצעוק כי הפה שלי היה מלא אבנים, ידעתי שזה רק יתיש אותי וממילא לא ישמעו וזה יקשה עלי לנשום, אבל הקולות הלכו והתקרבו עד שהרגשתי שביני לבינם מפריד רק הקיר. התעודדתי, אזרתי אומץ ודפקתי עם יד ימין על הקיר וחלק ממנו התפורר (אלוהים, אלוהים) ונפער בו פתח קטן. המשכתי לדפוק עם היד ולפנות אבנים מהקיר והתחלתי לנסות לקרוא להם: 'אני פה, אני חיה, תוציאו אותי, מישהו שומע אותי ? אני כאן' – ואז ראיתי אלומה של אור חודרת מהפתח שבקיר ושמעתי מישהו אומר 'זאת נור, הנה היא, היא חיה', ורק אז התחלתי להרגיש שבאמת יש סיכוי שאחיה.
אחרי שחילצו אותי הלכנו לחדר של הילדים שבו אחמד ורשא שכבו לכודים בתוך ההריסות. אחמד, נשמה שלי, פחד לצעוק, שהאבנים לא ייכנסו לו לפה. הוציאו אותו חי ובהכרה, אני לא מתארת לעצמי מה עבר עליו. התחילו לנסות לאתר את רשא וזה לקח זמן, זה הרגיש כמו מסע ייסורים וכולם היו במתח מורט עצבים, עד ששמענו קול ומישהו אמר 'הנה היא' וחילצו אותה, והרימו אותה בידיים ומישהו צעק 'היא עדיין בחיים, היא חיה, יא אללה היא חיה'.
ככה נולדנו מחדש, בלי נכויות גופניות אבל עם נכויות נפשיות שאולי לא נחלים מהן לעולם. אלוהים עדנו שאנחנו סובלים בגבורה ומחזיקים מעמד. ניצלנו מעוד טבח. זה קרה אתמול, ב-10.6.2024 בלילה, בחצות.
24 ביוני
אני כותבת לכם כשאני יושבת על הריסות דירתנו שהופצצה לפני 14 יום. כותבת כשאני קודחת מחום וצמאה מאוד, משתוקקת לקצת מים עם קרח, לגלידה קרה או לפירות טריים. כותבת לכם ומלקטת את מה שנשאר מהזכרונות. כותבת לכם בעודי מנסה למצוא מה שאפשר בין החורבות ולהחליט מה הכי חשוב, ומה ניתן ושווה להציל – אולי את התצלומים שבהם כולנו ביחד? אולי הבגדים הבלויים שניזוקו בהפצצה? אולי את הזמן שעבר עלינו, הימים של חוסר השינה והתשישות? אולי את המחקרים האקדמיים שלי, התעודות, הניסיון המקצועי? אולי לחפש את המסמכים הרשמיים החיוניים, או כלים שימושיים, או את רגעי הצחוק שהיו לנו בין קירות הבית שעכשיו נותר ללא קירות, רגעים שאני כבר לא מצליחה לראות ולשמוע כי אני רואה רק את הפחד שמשתכן בלבנו בכל רגע שאנחנו שוהים בהריסות? האם האימה הזו תלווה אותנו כל החיים? זו שאלה שאין לי תשובה עליה, אבל אני בוטחת באל שיגמול למי שנושאים את סבלם באורך רוח.
5 ביולי
רימאס נהרגה.
כשבתי רשא שמעה את זה, היא קיבלה הלם וזעזוע. איך לא, היא הרי החברה הכי קרובה אליה והכי אהובה שלה. רימאס רק בת 12, אלוהים לקח ציפור לגן עדן.
אני זוכרת שכשהיינו בבית החולים אחרי שהדירה שלנו הופצצה, רשא צרחה מכאבים בגלל הרסיסים שהיו לה בכפות הרגליים, ועם כל זה פתאום היא טלטלה את הראש שלה ושאלה אותי 'המכתב של רימאס מתחת לכרית שלי, הוצאתם אותו?'.
זה היה מכתב שהן כתבו בשני עותקים, עם סיפור שהן המציאו וכתבו ביחד, כשכל אחת מהן נשאה עימה את העותק שלה בנפרד.
תמיד תהיתי מה סוד הקשר החזק הזה ביניהן שהתחיל רק לפני כמה חודשים, במלחמה. הן החליפו טבעות ושרשראות ונדרו לא להוריד אותן. האצבע של רשא הצהיבה מהטבעת וכעסתי מאוד כשראיתי את זה, ביקשתי ממנה להוריד אותה, אבל היא התחננה ואמרה 'אני אנקה את האצבע אבל אני לא רוצה להוריד את הטבעת, זאת מתנה מרימאס'.
הקשר ביניהן החל בזמן הרעב בצפון הרצועה. אני זוכרת פעם אחת, כשהן דיברו ביניהן על ארוחת האפטאר של הרמדאן. רימאס סיפרה לרשא שהם אכלו עלי גפן – זה היה בזמן שלא היו אפילו לחם ופיתות. תארו לעצמכם. עלי גפן מבחינתנו היה מאכל מלכים, אבל רימאס עשתה לנו הפתעה והכינה לנו כמה חתיכות לקראת זמן תפילת הערב.
וואו! כמה רשא שמחה. לא בגלל עלי הגפן, בגלל שרימאס חשבה עלינו.
הן תמיד חילקו ביניהן את האוכל והשתייה, למרות שזה היה נדיר שיש בכלל מה לאכול. אתם לא תאמינו, פעם רשא נתנה לרימאס במתנה ביצה ופעם אחרת מלפפון. אולי זה יצחיק אתכם, אבל ככה זה, אלו המתנות במלחמה, בזה מתבטאת עכשיו הנאמנות בין חברים.
רחמי האל עלייך רימאס. רחמי האל על כל חללי משפחתך. מי ייתן והאל ישמור את ליבך קרוב לקרובייך ולבתי רשא.
11 ביולי
יותר מתשעה חודשים עברו עלינו במלחמה, ולא סתם מלחמה, מלחמה שחפה מכל שריד של אנושיות. השמדה המונית, הרג בממדים עצומים יחד עם הרעבה מכוונת שעושה שמות בכל אחד ואחת מאיתנו. אנחנו הולכים לישון בפחד, רעבים, אנחנו במנוסה תמידית, אין לנו מחסה.
אנחנו ישנים על האדמה, הבתים שלנו הופצצו על ראשנו ובלית ברירה חזרנו לחיות בהם הרוסים, בלי קירות, כשרק אלוהים שומר עלינו. ראינו הרוגים ופצועים בכל מקום, התחלנו לייחל בעצמנו למות. כל הקרובים והחברים ביקשו מאיתנו לעזוב את הצפון ולברוח אליהם לדרום עזה מרוב הפחד שלהם עלינו, אבל לא חשבנו לעזוב אפילו לרגע. למרות כל מה שחווינו וחווים, אנחנו מפליאים אפילו את עצמנו ושורדים. אלוהים יצק אורך רוח בלבנו ואנחנו מחזיקים מעמד. ריבונו של עולם, עשה עמנו חסד שתסתיים המלחמה, האימה והזוועה.
חברים אמרו לי שגם בשג'אעיה, כמו באזורים רבים אחרים בעזה, הכל נחרב וכבר אי אפשר לחיות יותר. שאלתי אותם "לאן הלכתם?", ענו לי, "חזרנו לבתים ההרוסים שלנו. ניסינו לתקן מה שאפשר. לגור בהם למרות הכל. אתה חוזר הביתה והבית בלי קירות ובלי תקרה. אתה מוצא כמה דליים, מיכל מים, כמה עצים להבעיר אש. קצת כלים לבישול ויש לך תצפית מצוינת לנוף… אבל לא הנוף של מגדל אייפל בפריז. ממזרח לצפון, לדרום ולמערב, הכל חורבן. תלי הריסות. גלי אבנים ובתים מופצצים.
18 ביולי
שלשום הלכתי עם השכנה שלי לנחם אמא שבנה נהרג. היום הלכנו לנחם את השכנה שלי, שבן זוגה נהרג. החיים שלנו קצרים, כולנו לוויות מהלכות עם עיכוב ביצוע.
אנא, אלוהים, תן לנו סוף טוב.
10 באוגוסט
בן זוגה של אחותי, אבו אל-בראא, נהרג. היה איש כל כך טוב.
יהי רצון שאלוהים ירחם עליך ויקבל אותך אליו עם הנביאים, אנשי האמת והצדיקים.
15 בספטמבר
אף פעם לא תארתי לעצמי שהמצב שלנו יגיע לכדי מה שקורה עכשיו. למרות שנושא המחקר של הדוקטורט שלי הוא על למידה במצבי משבר וחירום – אבל בעזה יש עכשיו השמדה המונית. זה לא משבר או מצב חירום.
כל אדם שפוי שעיניו בראשו ויראה מה הולך פה, יבין את זה מיד. הרי אפילו האבנים והעצים מושמדים פה. אבל כנראה שהעולם משוגע.
18 בספטמבר
רק לפני כמה ימים הייתי פה, למלא את צו מצפוני ולתת יד ועזר לילדים הקטנים האלו, שזכויותיהם הבסיסיות ביותר נשללו מהם. היום בית הספר הופצץ וחמישה מהילדים נהרגו. במה הם חטאו?
העולם כולו ייתן על זה דין וחשבון לאלוהים.
בפוסט הקודם כתבתי שהעולם כנראה משוגע, עכשיו אני מבינה שעשיתי בכך עוול נורא למשוגעים.
אלוהים ירחם על המתים, ייתן מזור לפצועים ויגמור לכולם בחסדו על אורך הרוח והנשיאה המתמשכת בסבל.
19 באוקטובר
הרבה אנשים שואלים איך הורים חיים אחרי שהילדים מתים. כלפי חוץ זה אולי נראה שאנחנו ממשיכים בחיינו, עושים את מה שצריך לעשות. ממלאים את חובותינו, דורשים את זכויותינו. אנחנו אמנם מקבלים על עצמנו את גזרת הגורל הזו מאלוהים, אבל חיים בלי נשמה.
ברגע שאנחנו לבד, הזיכרונות מציפים אותנו והדמעות לא מפסיקות. ובמיוחד שהילדים שלי היו נשמות תמימות כמו אחמד ורשא. שתי ציפורים טהורות שלא עשו רע מעולם, שהיו תמיד מלאי קסם ושמחת חיים כששיחקו והשתעשעו. שידעו גם להיות רציניים וממוקדים להפליא בעת צרה.
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את מה שעובר עלי. אני מנסה לכתוב כמה שורות, והרי כדי לספר על אחמד ורשא ולתאר אותם, צריך הרבה מילים ומשפטים. אבל אני לא מסוגלת.
אני כל הזמן נזכרת איך ראיתי את אחמד תלוי מהקומה השנייה ולא יכולתי לשאת את המראה. ואחר כך הגברים נשאו אותו בריצה לאמבולנס. השיער הרך שלו התנפנף. ניסיתי להשיג אותם, ברגע האחרון דפקתי על הדלת של האמבולנס וצרחתי, 'אני אמא שלו! אני אמא שלו! תנו לי לנסוע איתו!'
כל הדרך, אחמד שכב על מיטת האמבולנס ולא זז. ראיתי איך הוא מדמם מהעיניים, מהאוזניים, מהאף. מכל הגוף. ראיתי את הראש שלו פתוח. ראיתי את הגולגולת. אתם מתאריך לעצמכם איזה מראה קשה זה. ולמרות הכל, אמרתי לעצמי שבבית החולים יטפלו בו והוא יהיה בסדר בעזרת האל.
כשהגענו לבית החולים הטיסו אותו במהירות לאחד החדרים והשכיבו אותו על המיטה. חיכיתי לתגובה של הרופא בסבלנות. הוא הסתכל עלי ואמר, 'אני מצטער, אין מה לעשות. נתפלל לאלוהים שיקבל אותו ברחמיו'.
לא יכולתי לעכל את זה. לקחתי שני צעדים אחורה ואז ניגשתי למיטה. התקרבתי לראש שלו והתחלתי לדבר אליו. 'אחמד, חיים שלי. אהבה של אמא. נשמה שלי, חמוד שלי'. הנשמה שלו יצאה לי מול העיניים. השליתי את עצמי שהוא נושם, קראתי לרופא עוד פעם, אבל הוא שוב אמר לי 'מצטער'.
נישקתי אותו בלחי, נישקתי אותו ביד. המשכתי לדבר אליו. 'אחמד אהובי, נשמה שלי, חיים שלי, שמחה שלי, שתנוח רוחו של האל ממך מאמי, שאלוהים יקל עליך'. ובצאת נשמתו חיבקתי אותו, נפרדתי ממנו לשלום.
כל זה קרה כשאני חושבת שרשא עדיין בחיים. הלכתי לחפש אותה בכל המיטות בבית החולים, אבל לא מצאתי. ואז ראיתי את דוד שלה ושאלתי, 'איפה רשא?'. הוא ענה לי 'מצטער, נתפלל לעילוי נשמתה, אוי אלוהים… אלוהים. איזה אסון'.
ביקשתי ממנו לראות אותה אבל הוא לא רצה לתת לי. הוא אמר 'עדיף שתזכרי אותה יפה כמו שהייתה'. נשאו אותה מכוסה בשמיכה ולקחו אותה, יחד עם אחמד, לאיפה שמרכזים את ההרוגים.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרגשתי שעם כל צעד הולכת חתיכה מהנשמה שלי.
כשהניחו אותם על האדמה רצתי אליהם וביקשתי לראות את רשא בפעם האחרונה. אחרי הרבה התעקשות מצידי, הניחו לי לראות אותה. התקרבתי אליה, הרמתי את השמיכה מעל ראשה, אבל לא מצאתי אותו.
לרשא היה מוח חריף מאוד, היא הייתה חכמה נורא. הייתה משננת טקסטים ולומדת דף שלם בעל פה תוך רבע שעה. הייתי צוחקת איתה ואומרת לה, 'את ממש כמו א-שאפעי בכבודו ובעצמו'.
המוח הזה כבר לא היה שם. ולא אף אחד מחלקי הפנים, חוץ מהלחי השמאלית שלה, זו שרק כמה שעות לפני כן ביקשה ממני לנשק. 'אמא, תנשקי אותי פה', אמרה לי, כשהיא מצביעה על הלחי.
ולמרות זאת, אני זוכרת אותה הכי יפה שרק אפשר. כמו שהיית וכמו שאת עדיין בעיני רוחי, ילדה שלי.
תסלחי לי אם לא הצלחתי שלא לבכות עלייך כמו שביקשת. מבטיחה שאנסה לצחוק. כמו שהיית אומרת לי תמיד, 'איזו יפה את כשאת צוחקת, שרק תמיד תישארי ככה'.
שאלוהים יקבל אתכם ברצון ויקל עליכם, נשמות לבי. עונג חיי. ושאלוהים יפגיש אותנו אתכם, בקרוב. בקרוב.
2 תגובות
עצוב לי שהיא מאמינה ומשכנעת אחרים בפרופגנדה שטוענת ל"הרעבה מכוונת", "השמדה המונית".. נכון זה עצוב, אבל יש פה שימוש במונחים שמשרתים את הפרופגנדה השיקרית שפוגעת בנו כמדינה
עצוב על הילדים, כואב הלב.
אבל מילה וחצי מילה לא כתבה בגלל מה, או בגלל מי התחילה המלחמה…. מילה וחצי מילה לא כתבה על ילדינו שנשחטו ונשרפו במיטותיהם, מילה וחצי מילה לא כתבה על חמאס שמסתתר בין אזרחים.
עצוב לי על רשא ועל אחמד המתוקים, אבל כשתושבי עזה ייצאו בגלוי ובמוצהר נגד חמאס ולא יאפשרו להם להסתתר בין אזרחים, לבנות מנהרות בבתים פרטיים ולהחביא טילים מתחת לעריסות ילדים, אצליח להתאבל גם על ילדיהם.