מאת: מרינה פובולוצקי
בימים אלו נערך פסטיבל הצילום הבינלאומי השמיני במספר. השנה, עוסק הפסטיבל בנושא טרנספורמציה – שינוי. הפסטיבל, שמציג נכון לעכשיו בכיכר המדינה בתל אביב, ינדוד ברחבי הארץ במטרה להנגיש אותו לקהל בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל.
בדומה לנושא הפסטיבל, כיכר המדינה, ששימשה במשך שנים עבור פעילות קהילתית מסוגים שונים, נמצאת בעיצומו של שינוי דרמטי, שכן על שיטחה צפויים להיבנות שלושה מגדלי מגורים בני ארבעים קומות, 450 דירות שיתפתלו סביב צירם ועוד בניין בן עשר קומות שישמש לצורכי הציבור.
החל מסוף שנות החמישים שימשה הכיכר כמוקד של מחאות והפגנות כשהראשונה בהן הייתה זו של בעלי המוניות בעיר בשנת 1957. בשנות השישים הוקמו בכיכר המדינה אוהלי קרקס (כדוגמת מדראנו, טוקיו, קולוסיאום), בשנת 1970 החלה בניית מעגל הבתים החיצוני שכתובתם היא רחוב ה' באייר. מאז, הוקפה הכיכר כולה בחנויות יוקרה רבות והמושג "כיכר המדינה" הפך שם קוד לאלפיון העליון. בכיכר עצמה נסללו שבילים, מוקמו ספסלים ותאורת רחוב וניטעה בה צמחיה מגוונת של עצי זית ושקמה. בשנת 2011 שחזרה הכיכר לרגע קל את ימי הזוהר שלה, כשבקיץ נערכה שם ההפגנה הגדולה ביותר אי פעם בישראל, במחאה על יוקר המחייה.
תערוכת הצילום הנוכחית היא המיזם הקהילתי האחרון במתכונת הכיכר הקיימת, אם עוד אפשר לקרוא לה כיכר. התערוכה מוצגת על פני גדר הבנייה המקיפה אתר חפירות מאסיבי. היצירות מודפסות על יריעות החסינות לגשם ולפגעי מזג האוויר ופסטיבל הצילום בתל אביב צפוי להימשך עד ל-21 לנובמבר, לפני שינדוד לערי הפריפריה, כשהראשונה בהן היא ערד.
עדשות המצלמה מקבעות רגעים הממשיכים להתקיים גם אחרי הצילום. נראה שפסטיבל הצילום רוצה לבטא שינויים גלובליים שאינם משתנים בפועל, אלא נצורים במדיניות הפוליטית שמקבעת את מצבם של תושבי המקום. החיים ממשיכים להתנהל במסלולם הקבוע והצפוי.
בצילומיהם של מתיאס ברשלר ומוניקה פישר "הפנים של שינוי האקלים", מאת האוצרת יערה רז חקלאי, משאירים למדענים את הנתונים והסטטיסטיקה על גובה הקרחונים ועליית המעלות ומראים את הפנים האנושיות שקיבלו שורה ראשונה בהצגה העגומה של חייהם. לא מדובר רק בתצלומים אמנותיים, אלא בעדות עיתונאיות שממחישה היטב את גודל האסון.
התערוכה ממוקמת באחד הצירים הסואנים יותר של צפון העיר אך בכל זאת, במעבר בין הצילומים נעלמים קולות הרחוב.
בתקופת הקורונה הדברים משתנים מהר – כשביקרתי בתערוכה חנויות הרחוב היו סגורות למעט כמה חנויות נוחות ומספרות. כצופה, קל יותר להישאב כך לתוך פיסות הלקוחות ממקומות שונים בעולם ולקבל הצצה חד פעמית ויוצאת דופן לחייהם של אחרים.
בין התערוכות מרחבי העולם, יש נישה מיוחדת המוקדשת לפרוייקטים של קהילות מקומיות, כמו קבוצת "שלהבת", מועדון הגמלאים בקרית טבעון או "בית הספר גיל, עוז 3" של נוער על הספקטרום האוטיסטי. הפרויקט הזה מקנה הצצה לעולמם הסמוי דרך עדשות מצלמותיהם.
בהליכה איטית סביב גדר הבנייה כדאי להיזהר שלא לדרוך על אדמה בוצית או להידרס על ידי רוכבי אופניים. המכוניות החונות לעיתים חוסמות את המעבר ויש לעקוף אותן בזהירות כדי לא לרדת לשביל האופניים או לכביש עצמו.
המיקום הסוריאליסטי והלא נוח של פסטיבל הצילום בעצם מגביר את עוצמת הסיפורים המצולמים, כאילו נבחר על מנת להעצים למתבונן את החוויה: שמוצא את עצמו מזדהה לפתע עם אי הנוחות של אלו החווים את הבצורת בקצה השני של העולם או עם מאבקם של העובדים הסוציאליים שנלחמים בד בבד הן על זכויותיהם והן הטיפול בצרכי האוכלוסייה שמצבם העגום הסלים בצל משבר הקורונה.
התערוכה של דודי תדמור "תייר מקומי", מראה לנו את החלל הנפער בין הייצוג ההיפר ריאליסטי ובין ארכיטקטורה ממוסגרת וממושמעת של מוקדי כוח.
"הפירוט יוצא הדופן בצילומים חושף פרטים נסתרים מן העין וגורם לצופה לצלול אל מעמקי הדימויים", כותבת האוצרת. "הבניינים העתיקים של תל אביב, חללי הכנסיות הריקים של ירושלים והערבוביה המושלמת של פריטים בחלון הראווה של חנות בשוק בעיר העתיקה משתלבים בשאלות שמעורר גוף העבודות על אודות מערכת ההקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והאסתטיים המתלווים למהלך שהוא בד בבד תיעודי והזוי".
המכוניות החונות מול החללים המתוארים כמו מוסיפות נופך תלת מימדי בעודן פותחות חלל היפר ריאליסטי נוסף הנשפך לתוך אותה יוקרה הריקנית של כיכר המדינה.
ככל שמעמיקים ימינה בפסטיבל הצילום, מסביב לכיכר מגיעים לתערוכה מעניינת של הצלם ג'ונס בנדיקסן "הבשורה האחרונה", שאצרה מיה ענר. התערוכה מתעדת את מסעו של האומן, שהחל בשנת 2014, בעקבות הפסוק החותם את הברית החדשה המנבא את חזרתו של ישו.
בסדרת הצילומים מתעד בנדיקסן שבעה אנשים מרחבי העולם שמצהירים כי הם המשיח התנכ"י שקם לתחייה. למעשה, נושא הדת והמשיחיות מוזכר לראשונה בתערוכה שמציגה בעיקר שינויים מטרידים שבולטים בחלל העצום שנפער בתקופה של משבר עולמי ושל הדממה מסוימת לקפיטליזם. הבשורה החדשה מביאה איתה רוח מרעננת לתערוכה שמראה כיצד השינויים הגלובליים הגדולים של הפוליטיקה, הכלכלה, הבריאות ועוד… יכולים להשפיע על נפשו ועולמו של האדם היחיד.
"הבשורה האחרונה" לוקחת אותנו לעולמם הפנטזיונרי של קבוצות מאמינים ברחבי העולם שממשיכים את המסורת התנכ"ית ומאמינים כי המשיח חזר.
המשיח הסיבירי, שנולד לשם סרגיי טורופ והחליף את שמו לויסריון, מזכיר כוכב הוליוודי עם שיער מאפיר וסקסי. הוא עוטה גלביה צחורה אחרי שאיבד את משרתו כשוטר תנועה בשנת 1988 על רקע התפוררות ברית המועצות. בתחילת שנות התשעים הוא הקים כנסייה שנכון להיום מונה קהילה של כ-5000 מאמינים.
מטאיושי, "ישו" מיפן, נולד באוקינאווה בשנת 1944. הוא בעל קריירה פוליטית ושאיפות להיבחר לתפקיד ראש ממשלת יפן. הישו היפני לבוש חליפת עסקים מגוהצת ושיערו קצוץ ברשמיות. הוא כבר לא יזכה לממש את שאיפותיו הפוליטיות שכן הוא נפטר בשנת 2018 לאחר מחלה.
"ישו" מקיתון, עיר מכרות נחושת קטנה בצפון זמביה, מפעיל שתי מוניות, נשוי ואב לחמישה ילדים. ל"ישו" מברזיל יש 12 תלמידים בקהילתו. תשע מהן – נשים (נתון מסתורי שהאוצרת בוחרת לשתף בו מבלי להסביר ולפרט). אולי זו נקודה למחשבה שרומזת שרב הנסתר על הגלוי. מזכיר לי קהילות היפיות שכל מה שנשאר מהן הם סיפורי נירוונה ואורגיות המוניות בהן נשים שימשו כאובייקט עיקרי שנותר לשלם את המחיר הנפשי והפיזי.
זווית ישראלית מקומית על שיח זהויות, כור ההיתוך ותהיות על מה שנשאר מהסטריאוטיפים שנוצרו עם קום המדינה, מוצגים בתערוכה של אושרי חיון, אישה צעירה מרוקאית, דור שלישי בישראל, שבין היתר מתפעלת את בלוג הצילום של פוליטיקלי קוראת.
משפחתה הועלתה לקריית שמונה כדי שיהיו, לדבריה, "שואבי המים ומייבשי הביצות". בתצלומיה, משחקת חיון בין זהויות ומבליטה את הסטריאוטיפים המרוקאים על ידי לבוש מנומר, צבעים בוהקים ועוד… במטרה לחשוף את האלמנטים הערביים.
הדמויות שלה מישירות מבט למצלמה, כאומרות "אני פה". אלמנט אומנותי מעניין מופיע ברגע שהצלם עובר טרנספורמציה דרך עדשת המצלמה.
כך מעידה חיון: "כשאני צופה בתמונות אני מבינה שבסדרת הצילומים שלי הדיכוי כבר לא מופעל מבחוץ, אלא מבפנים. בעצם, בזמן שאני מחפשת סממנים למזרחיות, המשפחה שלי פרצה את חומות הגטו ובנתה לעצמה גן עדן במושב. הם לא עסוקים במבט החיצוני שמנסה להגדיר אותם או לספר עליהם דרך סטריאוטיפים. הם פשוט הם, חיים את חייהם. באמצעות המצלמה שלי אני שואלת את עצמי האם אני זו שתקועה בבינאריות, ב"אנחנו" וב"הם"? האם השיח המזרחי האקדמי הוא שמשאיר אותי שבויה בתוך הסטריאוטיפ ודווקא הם מהפריפריה, שבנו לעצמם גן עדן משלהם, הם אלה שהתקדמו הלאה מהמבט שממסגר אותם? אולי אחרי 70 שנה בארץ זו תמצית הישראליות?"
שיח אומנותי נוסף ומעניין, בין האומן לעבודתו, מתקיים בתערוכה של פייר פאולין, שעל כרטיס ביקורו כתוב "צילום ופילוסופיה".
פאולין עבר בשנת 1986 לתל אביב וייסד את "אקרופוליס החדשה"; בית הספר לפילוסופיה. כך הוא כותב באתרו: "פילוסופיה עבורי היא מה שחושף את משמעות החיים. אמנות היא הדרך בה בחרתי להתקרב למשמעות זו. המצלמה היא האמצעי בו אני משתמש כדי לתפוס יופי סמוי מן העין שנוכח בחיים, בכל מקום סביבנו. התצלומים מאפשרים לי לחשוף אותו ולהציע אותו לכולם כיופי נגלה".
תחילה חששתי מביקור בתערוכה הממוקמת באוויר הפתוח. תארתי לעצמי שדעתי תוסח על ידי עוברי האורח, רוכבי האופניים, צפירת מכוניות, רוח, גשם, רעש הבנייה ומה לא. אך בתערוכות מוצלחות נגלה חלל אינטימי בין האורח המתבונן לבין היצירה שמולו והמתבונן מסוגל לשקוע ולהרהר ביצירה מבלי שיפריעו לו. ואכן, בפסטיבל הצילום השמיני בכיכר המדינה בתל אביב, נסחפתי מהר מאוד פנימה לדמויות ולדימויים שהביטו אלי מהתצלומים. לבסוף חגתי סביב ה"חומה" כמעט כאילו הייתי שם לבד לחלוטין.
