אלמנה טובה

מאת: נוגה פרידמן

לפני כשלושה שבועות שודר סרטה של גלית גוטמן בקשת 12 "בחרתי בחיים", על חייהן של אלמנות לאחר אובדן בן זוג במלחמה הנוכחית, ובכלל. הסרט עסק בלגיטימיות למצוא אהבה חדשה לאחר נפילתו של בן הזוג ועל האופן בו החברה רואה התאהבות מחודשת לאחר מכן. לקראת הקרנת הסרט, עלו בי מחשבות רבות ופרסמתי פוסט בנושא, כמו שאני עושה הרבה מאז מותו של עידו.

לצערי הרב מאד, במהלך השנה האחרונה גיליתי על בשרי עד כמה אלמנוּת היא משרה ציבורית. כמובן שעיקר ההתמודדות עם האסון הזה הוא במישור האישי; זה שהאיש הייחודי שלי אבד לי, שאני צריכה להבין מי אני בלעדיו, איך אני מגדלת שלושה ילדים לבד ואיך אני לא טובעת בגעגועים ובחסר של עידו.

בשבעה לא יכולתי שלא לשים לב עד כמה כל מיני אנשים, קרובים ורחוקים, אומרים לי את אותם דברים כל הזמן ומתייחסים אליי בצורה שלא הכרתי קודם. כדוקטורנטית לסוציולוגיה, כבר אז הרגשתי שלא מדובר רק במנהגי מוות או בקלישאות נבובות שנובעות מהמבוכה שבסיטואציה או מזה שאנשים לא יודעים מה לומר. בהתחלה רק התפלאתי. לא הבנתי כלום.

גם עכשיו אני עדיין לא מבינה הרבה. אני כן יודעת לומר שמכל עבר קיבלתי מסרים שהבהירו לי שהאובדן שלי הופך אותי לנושאת תפקיד, ושאני חשה את כובד המשקל של ציפיות חברתיות על הכתפיים שלי בגלל שאני אלמנה. ועוד אלמנת צה"ל. ככל שנוקפים החודשים אני מבינה שאני לא מבינה מה מצופה ממני, כי אני מבינה שאני שוברת מוסכמות רק לאור התגובות מסביב לדברים שאני כותבת ועושה. אנשים חושבים אותי למתריסה ובועטת, אבל אני לא. כלומר, יוצא שכן, אבל זו לא הכוונה שלי. אני פשוט אומרת מה שאני חושבת ומרגישה.

אני מרגישה מאד ממושטרת. בדברים קטנים, ועל ידי אנשים שאוהבים אותי. זה עוד סימן לכך שזה לא פרסונלי. זה קורה בכל מיני תחומי חיים, אבל ללא ספק, התחום הרומנטי הוא הממושטר מכולם. לדוגמא, כשאני יושבת בשיחה עם חברה, ואומרת משהו על פרק ב' שאולי יהיה לי מתישהו, משהו בעיניים של מי שאני מדברת איתה נפער. היא מופתעת מזה שאני בכלל מסוגלת לחשוב על זה. אני מבינה מזה שאלמנה טובה לא אמורה לדמיין את העתיד. ושיש איזו תפיסה שזה כלא בלי חלונות, שהזמן בו עוצר מלכת.

מנגד, יש את כל האנשים שמנחמים אותי בכך ש"בסוף את תמצאי אהבה חדשה". גם כאן ציון הזמן הוא הדבר החשוב, שמסמן שיש סוף איפשהו, ושאני אגיע אליו מתישהו, ושאז הכל יהיה בסדר. זו כמובן תפיסה רומנטית וילדותית שנשענת על רעיונות נוצריים מהמאה ה – 19 או משהו, אבל אנחנו חיות בתקופה קצת אחרת, או לפחות ככה חשבתי. לי זה ברור שאחרי פרק ב' יכול להיות שיהיה גם פרק ג', או שאולי לא יהיו פרקים אפילו, אולי רק פסקאות של אהבה, ובין לבין אני אעשה דברים אחרים שמעניינים אותי. שיגדירו אותי.

אני לא מחפשת אהבה כרגע, יש לי יותר מדי על הראש. אבל יש אלמנות מהשבעה באוקטובר שכן, כמו השלוש שכיכבו בכתבת מגזין בקשת 12 בשבוע שעבר. אני חושבת שמחוץ לעולם האלמנות זו הייתה עוד כתבה מבין רבות, אבל הפיד שלי בער: הרבה תגובות מרוגשות מאד, מהאומץ לחשוף ולדבר על הנושא הזה בפריים טיים, כמו גם ביקורות על כך שזה מוקדם מדי, שזה מסר מייאש לחיילים שנמצאים בחזית, ולמה צריך לדבר על זה בכלל בטלוויזיה, זה עניין פרטי.

הטענה שזה עניין פרטי היא טענה צבועה מאד. למען האמת, יחד עם מות אהובינו, הופקעה מאיתנו גם הפרטיות שלנו ברמה מסויימת. נורמות וציפיות חברתיות הן דבר שנוכח תמיד ונמצא בכל מצב חיים, אבל מאז שעידו נהרג, אני מרגישה את הלחצים החיצוניים האלה פי חמשת אלפים, וזה לא משהו שאפשר לנפנף ב"תעשי רק מה שעושה לך טוב ואל תקשיבי לאף אחד" כי זה כבר לא רק עניין פרטי שלי את מי אני אוהבת או עם מי אני שוכבת. יש פה עניין לציבור, והציבור מתעניין מאד, עד כדי כך שאסור לי לדמיין שמתישהו אתאהב שוב. וגם אם אני מדמיינת את זה, אני לא אמורה לדבר על זה, מסתבר.

ייתכן שהשורשים ליד החברתית הארוכה שנשלחת ללב ולמיטה שלי נעוצים במעמד האלמנה בדת היהודית (יחד עם הדאגה והערבות של הסביבה באות גם החובות שאני אמורה לעמוד בהן כדי להיות ראויה לרחמים, חמלה ועזרה) ויכול להיות שזה קשור לכך שעידו נהרג בקרב נגד האויב כשהוא הגן על המולדת. אין לי מושג. לי חשוב רק להסב תשומת הלב לארכיטיפ האלמנה, שמסתבר שקיים בכולנו, גם כשלא חשבנו על כך מעולם. ואולי שווה גם לדרוס אותו כמה פעמים עם סמי טריילר, כי זה עוד אופן שבו הפטריארכיה ממשטרת נשים שנמצאות מחוץ לסדר החברתי.