בְּפָנֶיךָ: חנאן אלסאנע

חנאן אלסאנע, עורכת דין ומנהלת המרכז לקידום זכויות נשים בדואיות בעמותת "איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי". בת 43 מבאר שבע, ואמא לארבעה ילדים. חנאן גדלה במשפחה ערבית בדואית מסורתית בשכונת הבדואים בלוד. מקימת החמ"ל המשותף היהודי – ערבי ברהט שהוקם לאחר השבעה באוקטובר.

״אני היחידה שהגיעה לאוניברסיטה מהמשפחה שלי בגלל האופי המרדני שלי וגם כי הייתה לי הזדמנות להיות בעולם הגברי של החברה הבדואית. עזרתי לאבא שלי בשיג – המקום בו יושבים הגברים של החברה הבדואית לדון ולשוחח על עתיד החברה. בגלל שלא היה גבר או ילד בשיג שיעזור, יצא שאני הייתי שם. הוכחתי את עצמי, שאפשר לסמוך עלי. גם נעזרו בי כי ידעתי קרוא וכתוב. קראו לי ״בת של גברים לא מתביישת מגברים״. ההימצאות בשיג פתחה לי גם את החשיפה לעולם המשפט הבדואי. את מה שלמדתי בשיג החלטתי שאני לוקחת לעשיית צדק למען זכויות נשים ערביות – בדואיות וזה מה שאני עושה מאז שנת 2000. הבנתי שאני לא רוצה להגשים רק את החלום האישי שלי אלא גם חלומות של נשים אחרות. רק אם יהיו בסביבה שלי עוד נשים חזקות, אני אוכל לשרוד את המציאות הקשה כאישה בדואית וכחלק ממיעוט. החשיפה שלי לשיח ולקשיים של האישה הבדואית, בעיקר משיח עם נשים מחוץ למשפחה שלי, עוד יותר חיזקו אצלי את האמונה שאני צריכה לקחת את מה שלמדתי ואת המיומנויות שרכשתי לשטח. בבית פחדו לדבר על זכויות נשים ועל המצוקות שלהן כי פחדו שאצא נגד ולא ארצה להתחתן ואפגע בכבוד המשפחה״.

איך את מגדירה את האקטיביזם שלך?

התחלתי לעבוד בכפרים הלא מוכרים והמוכרים ולהיאבק קודם כל על זכות ההשכלה לנשים. היה צורך דחוף בחינוך ובהשכלה. אחוז הנשירה עמד על 70. 90 אחוז אבטלה וזה בשנות האלפיים. אנשים במדינה היו מנותקים מזה. הנשים בחברה הבדואית בנגב זה כמו מדינה בתוך מדינה. כאילו זה לא חלק ממה שקורה פה. באתי לספק חינוך והשכלה לנשים בכפרים. החלפתי את התפקיד של המדינה. עשיתי לובי והפעלתי לחץ בינלאומי. קידמתי גם זכויות בתעסוקה. העובדה שאני מגיעה מהשטח ומהתרבות עזרה לי לעבוד בשיתופי פעולה עם גברים, עם ראשי השבטים וחברי הוועד המקומיים. האשימו אותי פעמים רבות שאני לא פמיניסטית. לא היה לי אכפת כי רציתי להיכנס לתוך הכפרים ולעבוד עם נשים. עברנו גם לייצוג לתקשורת. נשים בדואיות התחילו להתראיין לתקשורת ולהשמיע את קולן. הקמנו עיתון מקומי ופרסמנו בו תמונות של נשים. אחר כך עברנו לפעול למען ייצוג של נשים בשלטון המקומי.

כיום, בכל כפר יש מנהיגה אחת לפחות שיכולה להוביל את האינטרסים של נשים בדואיות ולהשמיע את הצרכים שלהן בתוך הכפר. אנחנו פועלות לקידום הבנות, לאחד את הקולות האלה ולהביא אותן אל מוקדי קבלת ההחלטות ולשנות מדיניות. העבודה שלנו היא בשלושה מישורים: המישור הראשון הוא לבנות מנהיגות מקומית. אני מאמינה שהדרך לשינוי חברתי מיטיב היא מנהיגות נשית. המישור השני הוא שותפות יהודית ערבית אמתית והמישור השלישי הוא דמוקרטיה ושוויון.

חווית חיים מכוננת פוליטית:

בכיתה י', כשהייתי כבר נערה, אנשים התחילו להסתכל עלי בפרצוף עקום על זה שאני עדיין עוזרת לגברים בשיג. אז הבנתי שלא, אני לא הולכת לשום מקום. אני רוצה להישאר ולהרחיב את מה שלמדתי בבית אבא כדי לעזור לפתח את זכויות הנשים בחברה הבדואית. הרצון להישאר לא היה רק פיזי אלא הוא היה רצון לקחת חלק במה שמתרחש בפנים. להשמיע את הקול ולהגן על אחרים ואחרות. להרגיש שאני יכולה לתרום ושאני יצרנית ואקטיביסטית. לא רציתי לוותר על מה שרכשתי שנים בתוך המקום הזה וזה הגיע לי. בתקופה הזאת, הנוכחים התייחסו אלי כמו משרתת ולא הבינו שרכשתי גם ידע וכלים דרך הנוכחות שלי שם. נאבקתי לקבל השכלה בתוך האקדמיה כי זה היה ממש לא מקובל. כעסתי כעס גדול על החברה הגברית הבדואית שמונעת ממני להגשים את החלום הזה.

כשהגעתי לאוניברסיטה גיליתי שהחסם הוא לא רק המנהגים והתרבות שלנו, אלא גם מדיניות הממסד והשתייכותי למיעוט. החברה שלי הציבה לי כל מיני תנאים: להתחתן עם בן דוד, לשים כיסוי ראש, לעבוד רק בחינוך ולא לעבוד עם גברים. כשהגעתי לאוניברסיטה לא קיימתי אף אחד מהתנאים הללו. אבל בטוב ובאהבה, תוך שיח מתמיד עם אבא והדודים. היה בינינו אמון. כל החוויות האלה של המאבק היו מכוננות עבורי והתוו לי את הדרך לעבודה שאני עושה היום.

מה המסר שלך?

המיזם המשותף שהקמנו אחרי השבעה באוקטובר הבליט את החסמים שעומדים בפני נשים בדואיות. צריך לזכור שהמאבק שלנו הוא לא רק לשותפות יהודית – ערבית. זה מאבק על אפליה ועל חוסר היכולת לממש זכויות בסיסיות: הזכות שיהיה לך בית.

הטוב: יש ארגוני חברה אזרחית ודרכם אפשר להשמיע את הקול שלנו ולהביא את עצמנו בדרך שלנו. בנוסף, יש פה כוח ורצון עז של נשים וזה מדהים. הנשים הערביות במלחמה נמצאות בסיטואציה קשה: מצד אחד הן אזרחיות המדינה ומצד שני יש להן קרובי משפחה בעזה. זה שהן באות ומתנדבות בחמ"ל שסייע לאלפי משפחות יהודיות וערביות, זה שהן עובדות ומכינות סלי מזון ובאותו זמן הן רואות נשים, קרובות משפחה שלהן שנפגעות מהמלחמה בתוך עזה, זה כוח ורצון לייצר תקווה למרות הקשיים. וזה עושה לי טוב.

הרע: לא הצלחנו למנוע את הקמת הממשלה הקיצונית הנוכחית. איך זה הגיוני שיש לנו שר עם 22 כתבי אישום שהוגשו נגדו. היינו עסוקות בזכויות בסיסיות כמו חינוך, השכלה, תעסוקה ודיור וקצת הזנחנו את הזירה הפוליטית עליה השתלטו ארגונים קיצוניים ועבריינים. זה מקשה עלינו מאוד לבצע את העבודה שלנו בשטח. תנו לנו תשתיות, חינוך לילדים, בסיס לעבוד ממנו ואנחנו נתמודד עם הנורמות השליליות שקיימות אצלנו בחברה.

השכר: בואי נגיד שאף פעם לא קיבלתי את השכר המתאים עבור העבודה שלי ואני משלמת מחירים, והרבה.

מה מניע אותך להמשיך?

ההצלחות. כשאני רואה איך התקדמנו כנשים בחברה הבדואית. איפה היינו בשנת 2000 ואיפה אנחנו עכשיו. אני זוכרת טוב מאוד איך נכנסתי לכפרים לבושה בכיסוי ראש, למרות שאני לא אוהבת לשים אותו. אבל בעיני זה לא סמל של דת. לא לשים כיסוי ראש הפך לסמל של מרדנות. אני מתמודדת עם הרבה אתגרים בהיבט הזה, גם מול המשפחה וגם בעבודה, אבל השינויים שעברו על האישה הבדואית מחזקים אותי. הצלחנו במישור החינוך, הצלחנו במישור התעסוקה. חשפנו את מדיניות הממשלה. כל יוזמה קטנה וכל מאבק קטן עוזרים לנו בדרך. אנשים חושבים שהחמ"ל המשותף זה המיזם הגדול שלנו. הם לא יודעים שעשינו ואנחנו עושות הרבה דברים גדולים.

מה החלום שלך:

ייצוג נשים בשלטון המקומי. נשים ערביות – בדואיות בכנסת זה החלום שלי. כשמדברים על מה שקורה במדינה, כשאומרים שאין דמוקרטיה, אני אומרת להם שזה בגלל שאין נשים. לא ברשות המבצעת ולא ברשות המחוקקת. הבעיה היא שנשים לא נמצאות שם. אישה יכולה לראות את המציאות מכמה זוויות ולהציע ראייה מורכבת. רק ככה אפשר לחזק את מעמדה של האישה הבדואית ואת החברה בכלל. אני רוצה שנשים יהיו בבעלות על ההחלטות שלהן.

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו-סייף