בשבוע שעבר התרחש בכנסת דיון על ההכרה והטיפול בנשים הלומות קרב, אליו הגיעו ארגונים כמו פורום המילואימניקיות, אחוות לוחמות, ארגון נכי צה"ל, פורום דבורה ועוד. על פי הנתונים שעלו בוועדה, ישנן 3834 נשים המוכרות כנכות צה"ל במשרד הביטחון, מתוכן, 553 מוכרות על כנכות על רקע פוסט טראומה, כ-1500 נשים המאובחנות עם הפרעות נפשיות שונות.
נכון להיום לא קיימים שום מענים עבור אותן נשים ובוועדה עלו סוגיות שונות כמו הקושי לחיות עם פוסט טראומה בעת היריון, לידה ובהמשך, באימהות. במקום נכחו לוחמות לשעבר שסיפרו על יחס מזלזל שקיבלו מרופאים ועל הקושי לעמוד מול פסיכיאטרים גברים – כשאין שום נציגות נשית נוספת בחדר מלבדן.
הגורמים המקצועיים ממשרד הביטחון, כך נראה, לא הגיעו מוכנים לדיון. לשאלתה של יו"ר הוועדה, ח"כ פנינה תמנו שטה, לגבי פצועות צה"ל הפיזיות, ענו נציגי משרד הביטחון כי אינם יודעים את הנתונים. על פי נציגת משרד הביטחון, המשרד נמצא בתהליכי שינוי לגבי המענים הניתנים לנשים הסובלות מפוסט טראומה. תמנו שטה דרשה להעביר את נותני השירות של משרד הביטחון הכשרה ייחודית באופן בו עליהם לשוחח עם נשים הפונות אליהם בשל פוסט טראומה, מאחר והן דורשות מענים שונים.
הלומות הקרב שהגיעו לוועדה דיברו על הבושה, ההסתרה, הסיוטים והאשמה שלהן וכן, על הצורך להעלות את המודעות להלומות הקרב החיות בינינו ומתמודדות עם אתגרים מורכבים שלא מקבלים כל מענה.
המדינה פספסה אותנו
"לקח לי המון שנים לשחרר החוצה לעולם את הסיוטים, החלומות, הטריגרים. אני התביישתי בהם הרבה שנים – ואני לא היחידה", כך פתחה אחת מהלומות הקרב שהגיעה לדיון את דבריה. "בתוך ההתמודדות היומיומית עם הטראומה יש לנו קרב נוסף. אם אני אמא – אני חייבת לתפקד. גברים הלומי קרב שחוטפים טריגרים נועלים את עצמם בחדר או יוצאים מהבית. אנחנו צריכות להעמיד שולחן, לבשל, לכבס, לתת מענה לילדים וללכת לבכות אחר כך בשקט בחדר".
הדוברת, אחת ממקימות הארגון למען פצועות צה"ל, הסבירה שהגיעה לוועדה על מנת לקדם את ההכרה בכך שהפציעה הנפשית של אישה שונה מפציעתו הנפשית של גבר. "אישה שנישאת לגבר פצוע היא גיבורה", אמרה. "גבר שנישא לאישה פצועה הוא "שונה"". על הארגון שהקימה הסבירה שמטרתו לתת כלים לנשים המגיעות אליהם – והבנה שהן לא לבד. "המדינה פספסה אותנו", סיכמה.
נועה רופא, ראש היחידה לשירותי שיקום של משרד הביטחון בשבעת החודשים האחרונים מספרת שנכון להיום ישנן 553 נשים המוכרות במשרד הביטחון כסובלות מפוסט טראומה. כשבעים אחוזים מהן נשואות. כשנכנסה לתפקיד, סיפרה שהופתעה לגלות שאין מענים ספציפיים לנשים. "הופתעתי שלא קיים שום מענה סביב השנה הראשונה שאחרי הלידה", אמרה ואחת מהלומות הקרב שהגיעה לדיון הוסיפה "תחשבו על הצפה הורמונלית בתוספת פוסט טראומה ורגשות אשם על היותך אמא לא מספיק טובה. זה סיוט".
חברת הכנסת שרון ניר מטעם ישראל ביתנו הודתה למשתתפות על הגעתן לדיון. "מה שאתן עושות זה לקחת תופעה שנמצאת תחת הסתרה ובושה ולשים אותה על השולחן". עוד הוסיפה, שעל משרד הביטחון ועל הצבא לדייק את המענים עבור אותן לוחמות ועל חברי הכנסת לעגן מענים עבורן בחקיקה.
שוויון הוא לא עניין טכני
פרופסור אייל פרוכטר, יו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה סיפר על המאבק ארוך השנים בהכרה בפוסט טראומה של לוחמים על ידי המדינות ששלחו אותם לקרב. "מאחורי האבחנה הזו יש המון פוליטיקה", אמר. "רק ב1980 היא הוגדרה כמחלה בספר האבחנות. מדינות העדיפו להתעלם מהנזק הנוראי שהן עושות ללוחמים". עוד הוסיף פרופ' פרוכטר כי עבור נשים לוחמות שסובלות מפוסט טראומה, נוסף קושי חברתי – מאחר והן נתפסות כמי ששברו את תקרת הזכוכית ופרצו את הדרך, קשה להן להודות במחיר הנפשי ששילמו אחרי כל המסע הזה.
אפרת שפרות, מנכ"לית נט"ל – ארגון נפגעי טראומה לאומי מספרת שאצלם בארגון המודעות ללוחמות לשעבר הסובלות מפוסט טראומה החלה לעלות רק בחמש השנים האחרונות. "שוויון זה לא דבר טכני", אמרה והוסיפה שבמשך השנים האחרונות ניסו בארגון נט"ל לפתוח קבוצת תמיכה בזום ללוחמות אך אף אחת לא הגיעה – עד שהבינו בארגון שנשים לא פנויות בשעות הערב, כי הן עסוקות עם הילדים. על פי הנתונים שבידיה, כ-18% מהשיחות שמקבל הארגון מתקבלות מלוחמות ולוחמות לשעבר.
בהמשך, מספרת שפרות, שלא הצליחו לגייס משתתפות לקבוצה בשל הבושה הגדולה שקיימת בתחום. "רק כששינינו את המיתוג של הקבוצה לקבוצה של מנטוריות שיעבדו עם לוחמות, הגיעו הרבה נשים. הבנו שצריך איזה טריק כדי להתגבר על הבושה. נשים רבות מסתירות את הקושי".
"למה עשית ארבעה ילדים?"
"מרבית מקרי הגירושין והחמרת מצבי חיים הם תוצאה של פוסט טראומה", פתחה את דבריה ענת מישר מארגון נכי צה"ל. בדבריה, הצביעה על נושא הייצוג המגדרי בוועדות של משרד הביטחון לנכי ונכות צה"ל. "איך יתכן שרופא שואל נשים פוסט טראומתיות למה הן עשו ארבעה ילדים?", סיפרה על מקרה של אחת מהנשים שליוותה. "רופאים גם שואלים נשים כמה סקס הן עושות בשבוע. מגיעות אלי אינספור עדויות. זה רק קצה המזלג". מישר ביקשה להדגיש את הצורך בנציגות נשית בוועדות ובמעגלים המקצועיים שמטפלים בפצועות צה"ל. "לא רק פסיכיאטריות, אלא מומחיות וחוקרות מכל תחום".
אבינועם מיגל שנפצעה באינתיפאדה לפני 23 שנים, מנהלת את התכנית הראשונה בארגון נכי צה"ל עבור נשים. היא מספרת על עשרים שנה של בדידות בתוך הפציעה ובתוך הפוסט-טראומה. "יש פה הרבה רצון טוב", פתחה את דבריה, "אבל אנחנו זקוקים לקו אחיד ותכנוני שמלווה על ידי אנשי מקצוע מאגף השיקום ובריאות הנפש, שיתאים מענים לנשים". מצטרפת לדבריה שירי מרבי, בת 42, שלאחר שסיימה את שירותה הקרבי, נפצעה באירוע טרור. "אני נפגעת פעולות איבה, לא הייתי אז חיילת. חברה שלי שנפצעה באותו אירוע והייתה על מדים, מקבלת יחס שונה לחלוטין מהיחס שאני מקבלת", היא משתפת.
מרבי שיתפה את הנוכחים בוועדה שבתור אישה ללא בן זוג וללא ילדים, היא מצאה את עצמה ללא כל הכרה מהמנגנונים – "אני לא יכולה לקבל דירה בהנחה, לא יכולה לקבל השתתפות בטיפולי פוריות. אנחנו מבקשות שתקשיבו לנו, אל תזלזלו במה שאנחנו מרגישות".
עם תום הדיון, קבעה תמנו שטה דיון המשך בעוד ארבעה חודשים. נמשיך לעקוב ולעדכן.
