מאת: מיכל הויזמן
ההיפ-הופ (ובתוכו שירת ראפ) הוא סגנון מחאתי בשורשיו. מוזיקה שחורה שהתפתחה בשכונת הארלם בניו יורק של שנות השבעים, עם טקסטים של מחאה למען זכויות האפרו-אמריקניים בארה"ב. ההיפ הופ נתן במה ואפשר לאזרחים רבים להביע את שעל ליבם בנושאי חוסר שוויון גזעי בארה"ב, מחאה שלמרבה האבסורד עודנה רלוונטית.
אבל למעשה, בין המחאות והמתחים שבין השחורים והלבנים בארה"ב, ההיפ-הופ היה נחלתם של הגברים בלבד, ובעיקרם "ראפ גנגסטה": עבריינים משכונות רבויות פשע וסחר בסמים.
באותו הזמן, הנשים האפרו אמריקאיות בתעשיית הראפ התאמצו לשבור את תקרת הזכוכית ולייצג את עצמן ואת כלל הנשים (ובעצם את חצייה השני של אוכלוסיית עולם) בקרבות רחוב מוזיקליים, בהופעות וברדיו.
Music is supposed to inspire, how come we ain't gettin' no higher?
סצנת הראפ וההיפ-הופ בניו-יורק עברה בעשרים השנים האחרונות תהליכים רבים, ביניהם רציחות של מספר כוכבים בולטים. עם הזמן, נדמה שהתפשטה שלווה מסוימת בסצנה, ושינויים רבים התרחשו. וכך, בשנות התשעים, הקרקע הייתה בשלה לעלייתם של כוכבים שאינם רק שחורים, או גברים.
זו הייתה התקופה בה נשים קיבלו את ההזדמנות הטובה ביותר שניתנה להן עד אז. ואכן, בשנת 1998 הגיחה הבולטת בראפריות של אותה תקופה- לורן היל. היא הוציאה את אלבום הסולו הראשון שלה, שנהפך לקאלט, ושמו "The Miseducation of Lauryn Hill".
עד אז היל הייתה זמרת בלהקת הפוג'יז, שהצליחה מאוד באותה התקופה. היא נחשבה להבטחה הגדולה מבין נשות הלהקה (ממש כמו ביונסה בדסטיניז צ'יילד). לאחר היפרדותה מהפוג'יז הוציאה את האלבום, שנולד מההחלטה לשמור על הריונה ולהביא ילד לעולם (עליו נכתב השיר Zion).
האלבום שוזר שירי מחאה יחד עם שירי אהבה. יש בו גם שיתופי פעולה עם אמנים בולטים, דפוס שאפיין את הקריירה של היל לפני ואחרי האלבום.
היל היא רק דוגמא אחת למספר ראפריות ואמניות היפ-הופ ש"שברו את התקרה" באותה התקופה. אחרות שעשו זאת הן מיסי אליוט, ניקי מינאז', ובהמשך קארדי בי ועוד ועוד.
אחת הביקורות על הראפ היא שזהו סגנון שמסוגל להכיל "אישה אחת בכל תקופה". התקופה האחרונה מוכיחה לנו אחרת. עוד ועוד ראפריות מתפרסמות, וזאת בעיקר הודות למדיות חדשות כמו יוטיוב, אינסגטרם, טוויטר וסאונד-קלאוד, שמאפשרות לאמניות קשר ישיר למעריצים ויכולת כמעט בלתי אמצעית לפרסם את האמנות שלהן.
פרחים בקנה ובנות בצריח
כשמדובר בתרבות הראפ בישראל, מעתיקים מארצות-הברית, כמו במקרים רבים. אבל הדיליי. אוי, איזה דיליי.
אפשר להגיד שבאופן רשמי הראפ הגיע לישראל עם שב"ק ס', אי שם ביבנה ובאמצע שנות התשעים. למעשה, הם השתייכו בהתחלה לסוגה של ראפ רוק, עם גיטרות חשמליות ותופים עצבניים. רק בהמשך התקרבו להיפ-הופ.
מדובר בלהקה גברית לחלוטין, עם הסולן מוקי ונגניו. השירים כללו, כיאה להיפ-הופ גברי, שירי מחאה ופה ושם גם שירים מחפיצי נשים.
במקביל החלה לפעול בירושלים בירתנו "הדג נחש". להקה גברית גם כן, אבל אחת שיצרה שירים עם מסרים מעודדים של שלום במזרח התיכון ושוויון זכויות בין האזרחים.
בתחילת שנות האלפיים פרצו לזירה אמנים כמו סאבלימינל והצל. השניים הקימו את חברת התקליטים "משפחת תאקט", שהיו חתומים בה 19 אמנים. מתוכם שתי נשים: הזמרות סיוון בהנם ומור אפרת ביטון.
בהמשך יצאו לאור תקליטים של עוד ועוד אמנים: שקל, לוקץ' ועוד שמות בולטים. בהם תמצאו גם את נועה פארן, עם הלהיט "אל תשחק איתי": שיר אהבה-נזיפה לאהוב ששבר את ליבה.
בשנים האחרונות ההיפ-הופ חזר לתודעת המיינסטרים בעזרתם האמיצה של טונה ונצ'י נצ', הבולטים שבאמנים. הם ואחרים הביאו לפריחה מחודשת בתחום ועוד ועוד אמנים פורסמו והתפרסמו. אבל היי, איפה הנשים?
"אני עושה את זה יותר טוב מחצי מהגברים"
בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מדהימה של נשים בהיפ הופ הישראלי. עוד ועוד מוזיקאיות מחליטות לקחת חלק ולהשפיע על הטקסטים והמוזיקה שמיליוני הנערים והמבוגרים בישראל יאזינו לה.
אני מאמינה שהשינוי הזה נוצר ברובו בהשראת ראפריות חו"לניקיות, וחלקו מתאפשר גם בזכות אותן מדיות חדשות שמאפשרות לראפריות לפרסם את המוזיקה שלהן און ליין ולצמוח בזכות עצמן. אני מאמינה גם שהמאזינים והמאזינות חיכו להן: נשים בהיפ הופ הישראלי שמביאות טקסטים נשיים עם ניחוחות פמיניסטיים-שוויוניים.
אז בואו נעשה להן כבוד:
אקו: ראפרית, זמרת ומפיקה. החלה את הקריירה המוזיקלית ב2011 עם שיתופי פעולה רבים. ב-2018 הוציאה את אלבום הסולו שלה בעברית "אחת", בהפקתו של שאנן סטריט.
האלבום מאופיין בטקסטים שפונים לנשים, טקסטים של העצמה נשית ועצמאות: "את לא זקוקה לדבר, רק לשמש חמה", "זוזי עם כל הגוף", וכותרת הכתבה: "מולכם עומדת האחת אבל לא היחידה, שמביאה ת'שיט באווירה נשית".
סימה נון: החלה את דרכה כסולנית להקת פאנק, עם חמישה אלבומים. בהמשך כיכבה במחזמר הראפ "תיכון מגשימים", שיתפה פעולה עם נצ'י נצ' ועוד. השנה (2020) הוציאה את אלבום הבכורה "תדברי כבר".
זה אלבום ראפ בועט ולא מתנצל, עם הרבה ביקורת על החברה וחוויות אישיות: "אם הייתי עשירה הייתי ממשיכה לכתוב שירה", "ללכת ברחוב, זה לא פשוט להיות נשים, להסתובב בלילה לבד, זה לא פשוט להיות נשים".
עדן דרסו: ראפרית בת 22 שהספיקה לעבור דרך מוזיקלית ארוכה עם שיתופי פעולה רבים. ב-2018 הוציאה את אלבום הבכורה עם דיג'יי מש "כתר שקוף".
גם הוא, לצד שירי אהבה, מכיל טקסטים של העצמה נשית והתייחסות להיותה בין הראפריות היחידות בארץ: "וואלה שמעתי שיש מחסור בגיבורות", "אני עושה את זה יותר טוב מחצי מהגברים", "פאק על כל מי שלא האמין לזה".
יסמין מועלם: למדה ברימון והחל מ-2018 הוציאה ארבעה סינגלים שהובילו לאלבום הבכורה שלה "אריה", אותו הוציאה השנה (2020).
מועלם מציגה בפנינו את עולמה הפנימי, שכאילו נכתב בדירה בלב תל-אביב. זה עולם צנוע ושקט שמשחרר אותה מכבלי המחויבויות החיצוניות. "ללמוד להגן על הלב הרגיש שלי", "אני לא טיפוס של ערים לא לילות עם זרים", "דירה בתל אביב בחושך חושבת איך לסגור את החודש", ו"למה שאתה תגיד לי איך עושים את זה נכון".
המוזיקה היא מראה לחברה, כפי שראינו בהיסטורית ההיפ הופ בארה"ב ובישראל. ובשתי המדינות התמונה ברורה: אמניות מן המין הנשי לא מצליחות לצמוח בקלות, וגם בשנת 2020 זהו דבר שאינו ברור מאליו. אני רוצה להאמין שהשינוי נמצא מעבר לפינה, ושהשפע של נשים בהיפ הופ הישראלי מביא איתו בשורה משמחת.
אז לנו נותר לתמוך: להאזין, לשלוח לחברים, ללכת להופעות ופשוט לתת להן להיות. ועכשיו זה זמן טוב לעשות את זה, כי זו התקופה בה ההיפ-הופ מביא את המחאה השלמה, לא רק של גברים אלא גם של נשים.
ואולי שווה להקשיב לנשים בהיפ הופ הישראלי לא רק כדי לתמוך בהן, אלא כדי לצ'פר את עצמנו בטקסטים שנוכל להתחבר אליהם: כאלו שמדברים את המציאות, ואת המחאה, שלנו כנשים.
תגובה אחת
שכחת לכלול את אסתר שמיר…