הרס עצמי וכאב, יצירה ואישה

מאת: רונה כהן

עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג

ראיתי את הסרט על ענבל פרלמוטר ומאז היא לא עזבה אותי. התאהבתי בה, הרגשתי אותה, ויותר מהכול נמשכתי אליה. משיכה כזו שאני יודעת שאם באיזו מציאות מקבילה היינו נפגשות היא הייתה מושכת אותי אל מקום אפל, המקום שממנו יצרה. והצד השני שבי מושך לכיוון האחר ושואל "למה?" יודע שהמרחק מפה ועד ההרס העצמי קצר. קצר מדיי. אני רוצה להיות איתה שם במקום האפל, כי הברירה האחרת היא להיות שם לבד.

המקום האפל של ענבל הוא גם המקום שלי, זו האפלה שאני מכירה, שהיא חלק ממני. לפעמים אני חושבת שכל השאר זה ניסיון שלי לזייף רונה אחרת.

המשיכה אל האפלה לא זרה לי. אני לא צריכה את ענבל בשביל זה.

תמיד יהיה בי צד אפל. הוא לא ייעלם כי הוא חלק ממני, והפחד התמידי הוא שאולי יום אחד הוא ינצח וישתלט לתמיד. כמה זה קשה לחיות את החיים עם החושך הזה, עם האפלה הזו. כל דבר הוא מאבק. מאבק להסתיר. ודמותה של ענבל מביטה בי מהמסך, כל כך יפה וקסומה שהיא גורמת לאפלה הזו להיראות טוב. אבל אני יודעת שזה לא. ככה זה אצל אמניות – הן יוצרות מתוך המקומות המכוערים ומוציאות דברים יפים. הן מומחיות בלזייף ולהסתיר, לעשות מניפולציות.

להסתיר. להסתיר. להסתיר.

וזה יותר מדיי. זה תמיד יותר מדיי. תמיד מתישהו את תגיעי לאיזה קצה ותצטרכי לברוח עם קצת סמים או משהו כזה. כמה נעים להיות מסוגלת לברוח.

הטקסט הזה נכתב כשהחושך השתלט עליי, הוא נכתב מתוך פחד – האם אין מנוס? הסוף ידוע מראש? אי אפשר לברוח מהאפלה?

היום אני יודעת לתת לזה שם: פוסט טראומה מורכבת.

דמותה של פרלמוטר כפי שהיא מצטיירת בעיניי מתערבבת עם חוויות שלי ושל נשים רבות נוספות. נשים שהסתובבו שנים עם תחושת כאב והרס עצמי, שסמים והסתרות שלטו בהן.

אני לא מתיימרת לאבחן את ענבל פרלמוטר, וזה מרגיש לי לא הוגן בכלל לדבר עליה כשהיא לא פה ולא יכולה להציג את הצד שלה.

אבל זה כל מה שיש לי – השלכות שלי על דמותה, כאב ויצירה. בשביל זה לדעתי נועדו סרטים כאלה. אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שיצאתי עם אותן תחושות בדיוק לפני כמה שנים לאחר שצפיתי בסרט על איימי וויינהאוס. ההיסטוריה המשפחתית המורכבת. קשר קרוב, אולי קרוב מדיי אפילו, עם אבא. הכאב שבמילותיה, הכישרון והקסם. ההרס העצמי. והסוף המר.

בשיאו של גל הרוק הישראלי המיתולוגי של הניינטיז הייתי בקושי בת 8–9. צפיתי בתוכניות של ערוץ הילדים ורקדתי מקרנה, אבל "המכשפות" היו מספיק רועשות כדי לחדור מבעד לתמימות המוזיקלית שלי. גדלתי בניינטיז אל תוך תרבות ההרס העצמי – הרואין שיק, גראנג', רייבים, סקס, סמים ורוקנרול.

ושוב הרואין – הסרט 'טריינספוטינג' והמשפט האלמותי "מי צריך סיבה כשיש לך הרואין?". היו גם הסרטים 'יומן נעורים' ו'ספרות זולה' – סרטי קאלט שהפכו את ההרואין למשהו סקסי וקול.

אני לא מאשימה את התרבות הזו, היא הרי נוצרה בידי אלו שחשפו את הצד האפל שלהם. היום, כשאנחנו חיים בתקופה של בודי-פוזיטיב ותרבות הוולנס, זה מרגיש קצת צורם, אבל אז זה היה המיינסטרים שהביא את הכאב ואת הלגיטימציה לצעוק אותו אל קדמת הבמה.

הניסיון הזה להפוך את הכאב למשהו סקסי ויפה מתעלם מהמרכיב החשוב ביותר שלו: הקריאה לעזרה. את הקריאה לעזרה שלי תרגמתי לעיסוק באסתטיקה ולייפסטייל וכך למדתי להסתיר את הצדדים הפחות יפים. כמו שענבל הסתובבה עם שרוולים ארוכים בקיץ כדי להסתיר את סימני ההזרקות, וכולם סביבה חשבו שזו הצהרה אופנתית גראנג'ית, כך למדתי גם אני לעשות.

עד היום ההאדרה הזו של כוכבי רוק שעושים סמים כל היום כואבת לי. רומנטיזציה של כאב תמיד תהיה חלק מהתרבות שלנו אבל אי אפשר להתעלם מהצד השני, מהמציאות הלא סקסית של אדם שמחפש לברוח כי לא טוב לו.

מי שחיה עם פוסט טראומה מורכבת, מי שחיה עם הכאב והאפלה, יודעת שזה כמו גלים שבאים והולכים ואי אפשר לשלוט בהם. את לא יודעת מתי הם יגיעו, את לפעמים חיה בפחד שיצוצו ברגע הכי לא מתאים ואת מרגישה חסרת שליטה.

מה המשותף להתמכרות לסמים? לאלכוהול? להתנהגות מינית כפייתית? לאנורקסיה? לשלל פגיעות עצמיות כמו לחתוך את עצמך או לתלוש לעצמך את השיער?

שליטה.

שליטה שנלקחה מאיתנו בזמן שנאנסנו, שהרביצו לנו, שדרסו אותנו, שהתעללו בנו, שליטה שהחיים לקחו מאיתנו, ואנחנו עושות הכל כדי להחזיר אותה אלינו.

והגוף שלך.

הגוף שלך הוא הטריטוריה שבה את יכולה לפעול. המקום שבו את יכולה להפגין אוטונומיות.

גוף שאפשר לשלוט בו, גוף שאפשר להתעלל בו, הוא זה שיספוג את הכאב שוב ושוב עד שיקרוס.

חוסר היכולת להתמודד עם המציאות הוא סימפטום נפוץ. סמים הם פתרון קל. התחושה היא שהם עוזרים, לפחות בהתחלה. הם משככים את הכאב של ההשתפשפות היומיומית בחיים האמיתיים. את מרגישה כאילו את בשליטה, אבל התלות בהם היא בדיוק ההפך.

את מתמכרת לסיכוך הזה, ואת חושבת שאת לא יכולה ליצור בלעדיו. אבל האמת היא שאת לא יכולה להתמודד עם הכאב בלעדיו.

סיפורה של ענבל פרלמוטר היה לי מוכר, כל כך מוכר שהשלכתי עליה עוד ועוד מעצמי, מנשים שאני מכירה, מנשים שחשבתי שהכרתי. כל אחת והסיפור שלה התלכדו אצלי בראש לדמות פוסט טראומתית מורכבת אחת. וכולן ביחד, וכל אחת לחוד, גרמו לי להרגיש שאני לא לבד. וה"לא לבד" הזה הפך ליחד. היום אני כמעט לא מרגישה לבד, וכשמגיע הכאב והמקום האפל משתלט, אני יודעת שהוא גם יחלוף. אני חושבת שאני יכולה להתמודד עם הכאב גם בלי לפגוע בעצמי.