מחשבות בעקבות הסרט "ענבל פרלמוטר- אם זה נגמר"

מאת: רונה כהן

עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג

 

ראיתי את הסרט על ענבל פרלמוטר ומאז היא לא עזבה אותי. התאהבתי בה, הרגשתי אותה, ויותר מהכול נמשכתי אליה. משיכה כזו שאני יודעת שאם באיזו מציאות מקבילה היינו נפגשות היא הייתה מושכת אותי אל מקום אפל, המקום שממנו יצרה. והצד השני שבי מושך לכיוון האחר ושואל "למה?" יודע שהמרחק מפה ועד ההרס העצמי קצר. קצר מדיי. אני רוצה להיות איתה שם במקום האפל, כי הברירה האחרת היא להיות שם לבד.

המקום האפל של ענבל הוא גם המקום שלי, זו האפלה שאני מכירה, שהיא חלק ממני. לפעמים אני חושבת שכל השאר זה ניסיון שלי לזייף רונה אחרת.

המשיכה אל האפלה לא זרה לי. אני לא צריכה את ענבל בשביל זה.

תמיד יהיה בי צד אפל. הוא לא ייעלם כי הוא חלק ממני, והפחד התמידי הוא שאולי יום אחד הוא ינצח וישתלט לתמיד. כמה זה קשה לחיות את החיים עם החושך הזה, עם האפלה הזו. כל דבר הוא מאבק. מאבק להסתיר. ודמותה של ענבל מביטה בי מהמסך, כל כך יפה וקסומה שהיא גורמת לאפלה הזו להיראות טוב. אבל אני יודעת שזה לא. ככה זה אצל אמניות – הן יוצרות מתוך המקומות המכוערים ומוציאות דברים יפים. הן מומחיות בלזייף ולהסתיר, לעשות מניפולציות.

להסתיר. להסתיר. להסתיר.

וזה יותר מדיי. זה תמיד יותר מדיי. תמיד מתישהו את תגיעי לאיזה קצה ותצטרכי לברוח עם קצת סמים או משהו כזה. כמה נעים להיות מסוגלת לברוח.

צילום: רונן ללנה

הטקסט הזה נכתב כשהחושך השתלט עליי, הוא נכתב מתוך פחד – האם אין מנוס? הסוף ידוע מראש? אי אפשר לברוח מהאפלה?

היום אני יודעת לתת לזה שם: פוסט טראומה מורכבת.

דמותה של פרלמוטר כפי שהיא מצטיירת בעיניי מתערבבת עם חוויות שלי ושל נשים רבות נוספות. נשים שהסתובבו שנים עם תחושת כאב והרס עצמי, שסמים והסתרות שלטו בהן.

אני לא מתיימרת לאבחן את ענבל פרלמוטר, וזה מרגיש לי לא הוגן בכלל לדבר עליה כשהיא לא פה ולא יכולה להציג את הצד שלה.

אבל זה כל מה שיש לי – השלכות שלי על דמותה, כאב ויצירה. בשביל זה לדעתי נועדו סרטים כאלה. אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שיצאתי עם אותן תחושות בדיוק לפני כמה שנים לאחר שצפיתי בסרט על איימי וויינהאוס. ההיסטוריה המשפחתית המורכבת. קשר קרוב, אולי קרוב מדיי אפילו, עם אבא. הכאב שבמילותיה, הכישרון והקסם. ההרס העצמי. והסוף המר.

המושג הוצע לראשונה על ידי ג'ודית לואיס הרמן ב-1992 בספרה "טראומה והחלמה", תחת השם "הפרעת לחץ פוסט-טראומטית מורכבת". הוא מתייחס למכלול התסמינים השכיחים אצל אנשים הנמצאים במצבים טראומטיים מתמשכים, ובתוך יחסי שליטה, כך שהבריחה קשה או אף בלתי אפשרית, כמו שבי, עבדות, מחנות ריכוז, גילוי עריות או אלימות פיזית חוזרת בילדות. פעמים רבות אלו מצבים שבהם הפגיעה נעשית במסגרת קשר קרוב וכן בשלב מוקדם בחיים.

יצירה וכאב

בשיאו של גל הרוק הישראלי המיתולוגי של הניינטיז הייתי בקושי בת 8–9. צפיתי בתוכניות של ערוץ הילדים ורקדתי מקרנה, אבל "המכשפות" היו מספיק רועשות כדי לחדור מבעד לתמימות המוזיקלית שלי. גדלתי בניינטיז אל תוך תרבות ההרס העצמי – הרואין שיק, גראנג', רייבים, סקס, סמים ורוקנרול.

ושוב הרואין – הסרט 'טריינספוטינג' והמשפט האלמותי "מי צריך סיבה כשיש לך הרואין?". היו גם הסרטים 'יומן נעורים' ו'ספרות זולה' – סרטי קאלט שהפכו את ההרואין למשהו סקסי וקול.

אני לא מאשימה את התרבות הזו, היא הרי נוצרה בידי אלו שחשפו את הצד האפל שלהם. היום, כשאנחנו חיים בתקופה של בודי-פוזיטיב ותרבות הוולנס, זה מרגיש קצת צורם, אבל אז זה היה המיינסטרים שהביא את הכאב ואת הלגיטימציה לצעוק אותו אל קדמת הבמה.

הניסיון הזה להפוך את הכאב למשהו סקסי ויפה מתעלם מהמרכיב החשוב ביותר שלו: הקריאה לעזרה. את הקריאה לעזרה שלי תרגמתי לעיסוק באסתטיקה ולייפסטייל וכך למדתי להסתיר את הצדדים הפחות יפים. כמו שענבל הסתובבה עם שרוולים ארוכים בקיץ כדי להסתיר את סימני ההזרקות, וכולם סביבה חשבו שזו הצהרה אופנתית גראנג'ית, כך למדתי גם אני לעשות.

עד היום ההאדרה הזו של כוכבי רוק שעושים סמים כל היום כואבת לי. רומנטיזציה של כאב תמיד תהיה חלק מהתרבות שלנו אבל אי אפשר להתעלם מהצד השני, מהמציאות הלא סקסית של אדם שמחפש לברוח כי לא טוב לו.

שליטה והסתרה

מי שחיה עם פוסט טראומה מורכבת, מי שחיה עם הכאב והאפלה, יודעת שזה כמו גלים שבאים והולכים ואי אפשר לשלוט בהם. את לא יודעת מתי הם יגיעו, את לפעמים חיה בפחד שיצוצו ברגע הכי לא מתאים ואת מרגישה חסרת שליטה.

מה המשותף להתמכרות לסמים? לאלכוהול? להתנהגות מינית כפייתית? לאנורקסיה? לשלל פגיעות עצמיות כמו לחתוך את עצמך או לתלוש לעצמך את השיער?

שליטה.

שליטה שנלקחה מאיתנו בזמן שנאנסנו, שהרביצו לנו, שדרסו אותנו, שהתעללו בנו, שליטה שהחיים לקחו מאיתנו, ואנחנו עושות הכל כדי להחזיר אותה אלינו.

והגוף שלך.

הגוף שלך הוא הטריטוריה שבה את יכולה לפעול. המקום שבו את יכולה להפגין אוטונומיות.

גוף שאפשר לשלוט בו, גוף שאפשר להתעלל בו, הוא זה שיספוג את הכאב שוב ושוב עד שיקרוס.

מציאות ותלות

חוסר היכולת להתמודד עם המציאות הוא סימפטום נפוץ. סמים הם פתרון קל. התחושה היא שהם עוזרים, לפחות בהתחלה. הם משככים את הכאב של ההשתפשפות היומיומית בחיים האמיתיים. את מרגישה כאילו את בשליטה, אבל התלות בהם היא בדיוק ההפך.

את מתמכרת לסיכוך הזה, ואת חושבת שאת לא יכולה ליצור בלעדיו. אבל האמת היא שאת לא יכולה להתמודד עם הכאב בלעדיו.

צילום: ספי קרופסקי

סיפורה של ענבל פרלמוטר היה לי מוכר, כל כך מוכר שהשלכתי עליה עוד ועוד מעצמי, מנשים שאני מכירה, מנשים שחשבתי שהכרתי. כל אחת והסיפור שלה התלכדו אצלי בראש לדמות פוסט טראומתית מורכבת אחת. וכולן ביחד, וכל אחת לחוד, גרמו לי להרגיש שאני לא לבד. וה"לא לבד" הזה הפך ליחד. היום אני כמעט לא מרגישה לבד, וכשמגיע הכאב והמקום האפל משתלט, אני יודעת שהוא גם יחלוף. אני חושבת שאני יכולה להתמודד עם הכאב גם בלי לפגוע בעצמי.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

גלי אלון מביטה נכוחה על יום הזכרון ומבינה שהסמלים הנצחיים של הקרבה למען אדמה ועם הם דרך לגרום לכולנו להקרבות גדולות מנשוא שמקדשות את המוות ולא את החיים. היא מסרבת לאמץ את הנרטיב של טוב למות בעד ארצנו וקוראת להפוך את היום הזה ליום של התנגדות ומחאה כי מוות ואלימות הם לא ברירת מחדל.
צילום: סיה רם שצ'ופק
מה קורה כאשר פוגשות פוגע שמודה שפגע, לקח אחריות על מעשיו ואף ישב בכלא? אתי בן שימול פגשה אדם כזה במהלך נסיעה באוטובוס וזה הביא אותה למחשבות מרובות על אפשרויות אחרות של עשיית צדק במקרים של אלימות נגד נשים ואלימות מינית בפרט. היא מתארת לנו את המחשבות שהמפגש יצר אצלה ועל הטלטלה הרגשית אחריו
הפער המגדרי הולך וגדל בין גברים לנשים בהקשר של התפתחות ומימוש עצמי ולאחר מהפכת מיטו. הדבר משפיע על מה שקורה באפליקציות היכרויות ומשאיר נשים מתוסכלות ללא מציאת בן זוג. בעידן שנדמה שהוא לכאורה עם שפע אופציות, בפועל הפערים גדולים וחוסר ההבנה של כל צד אחד את השני גורם לתסכול.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.