צילום- עומר מסינגר

בלב הדברים – כמיהה עמוקה לחירות

שלוש שנים בילתה יעל דקלבאום בדרכים, עד שכלו כוחותיה. אז, הגיעה הקורונה והעניקה לה שנתיים של חשיבה מחודשת וטיפול עצמי. עכשיו היא חוזרת באלבום חדש, הופעה חדשה ותובנות חדשות על נשים, אקטיביזם, שירה ודיכאון. ראיון אישי וקרוב
Reading Time: 4 minutes

ביום שבת הקרוב (11.6) תערוך יעל דקלבאום מופע להקה חדש במועדון "גגרין" בתל אביב ושמו "מה עם הנשים", What About The Women.

בשנת 2016 כתבה דקלבאום את השיר "תפילת האימהות" במיוחד עבור צעדת התקווה של ארגון "נשים עושות שלום". במשך שלוש שנים צעדה דקלבאום בארץ ושלהבה נשים לפעולה עם השיר שגם זכה לתרגומים לשפות שונות. במהלך מסעה שמעה דקלבאום סיפורים של התעוררות מנשים שונות – אותם אספה לאלבום שיוצג לראשונה במופע במוצאי שבת.

לקראת ההופעה והאלבום החדש נפגשנו לשיחה בארבע עיניים על החיים שאחרי הצעדות: על נשים, חירות, אקטיביזם. דיברנו לא מעט גם על דיכאון ועל החיים לצידו ועל "משירה", מעגלי הנשים השרות שפיתחה דקלבאום במהלך הקורונה.

בימוי: אסתר אלקיים

"אני צריכה להיות בכוחות שלי. אני צריכה לזרוח"

"אני אתחיל מהרגע הזה, כי אני ביום לא טוב", פתחה דקלבאום את השיחה בינינו. בלי סמול טוק, כי אצל יעל המושג הזה פשוט לא קיים. "אני בסוג של גל של מטה. יש בתוכי הרבה כאב שצף. קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי 'שיט, יש לי את ההופעה הזו בשבת שסוגרת עלי כי אני צריכה לעמוד באיזה סטנדרט חיצוני שיראה טוב מבחוץ. אני צריכה שמלה טובה, צריכה להיראות טוב, להיות בכוחות שלי. אני צריכה לזרוח…' ואז אמרתי לעצמי 'אוף יש את הראיון היום ואני צריכה לקום ולהתקלח, להתלבש ולנסוע…' לרוב במצב הזה הייתי מוותרת לעצמי, אבל זה היה לי חשוב. אז ישבתי עם עצמי בבוקר וקראתי את 22 הדיברות שלי שוב ושוב".

דקלבאום מדברת על פוסט שכתבה לפני כחצי שנה, פוסט שזכה לתהודה גדולה, בו סיפרה על ההתמודדות שלה עם הדיכאון וחלקה עם הקוראות והקוראים את העוגנים והכלים שפיתחה להתמודדות מעשית איתו.

"הכי חשוב לזהות שאת נמצאת ב"גל של מטה". להיות ברגע, להכיל את המצוי", היא אומרת. "אחת הדיברות מדברת על השוואה ומזכירה שקול ההשוואה הוא קול האויב, לא הקול שלנו – ואנחנו לא חייבות לשתף איתו פעולה. זו הנקודה ממנה הגעתי היום לריאיון, מהניסיון להרשות לעצמי להפסיק להיות משהו שאני לא. אנחנו חיות בחברה שלא נותנת  לזה מקום וגם בתוך עצמי אני מתוכנתת לא לתת לזה מקום – אבל אני בועטת בתכנות הזה כל הזמן ובכך סוללת לעצמי את הדרך לחירות להיות מי שאני ולהיות אהובה ללא תנאים".

כאמור לאחר צעדת התקווה בשנת 2016 בילתה דקלבאום שלוש שנים בדרכים, השתתפה בצעדות בכל העולם והגיעה לאפיסת כוחות. משם, לדבריה, הגיע השינוי. "אמרתי לעצמי, משהו לא בסדר. בגיל 40 פתאום הייתה נקודה שלא הבנתי למה אני מחזיקה את כל הדברים שלי. אז נתתי הכל ועזבתי את הבית שלי. לא רציתי כלום, רציתי רק לרפא את עצמי. נסעתי לברלין לחצי שנה וחזרתי משם לארץ, לכליל. קיוויתי לעוד שנה ואפילו שנתיים בהן אוכל שלא לעשות כלום – ואז הגיעה הקורונה. ההפסקה הזו הייתה בדיוק מה שביקשתי לעצמי. באביב התגוררתי על קרוואן בצלע ההר. העולם מסביב נסגר, אבל אני מצאתי קהילה שמדברת בשפה שלי".

במעגלים אפשר להשיל את הבושה

פרויקט "משירה" החל כשחברתה מכליל, קרן, הציעה שתקים במקום קבוצת שירה. בעצמי השתתפתי בפרויקט "משירה" והסתקרנתי לשמוע איך הרעיון החל. דקלבאום סיפרה לי שהרעיון של מקהלת נשים הסתובב לה בראש לפחות עשור. היא התכוונה לפתח, בסופו של דבר, מקהלה של נשים פלסטיניות ויהודיות. לשם כך הכינה שירים ועיבודים למקהלה. הקבוצה החלה בכליל עם נשים שאינן זמרות – מה שמיתן, לדבריה, את הפרפקציוניזם שלה. היא שמחה לגלות שכולם יכולות לשיר. "לפני המושלמות, המצוינות, ההצלחה, באה ההרגשה הטובה. זה עניין של סדר עדיפויות. מעבר לזה – לאהוב את הקול שלך, להרפות אותו, להתענג ולשמוח בשירתך, אלה דברים שפותחים את הקול יותר מאשר הלחץ להצליח. וגם זו חירות".

עד לפעם הראשונה שהשתתפה בעצמה במעגל נשים, מספרת דקלבאום שהייתה לה התנגדות עצומה לכך. "היו לי סטיגמות בקשר לדברים האלו אבל מצאתי שם את האיכויות של ריפוי נשי ואת היכולות להיות מי שאני בלי לשנות דבר. להיות בכאב, בקנאה, בחולשה… לא לספק את הסחורה או לרצות את האחר. הבנתי את הנדיבות בלתת לעצמי פשוט להיות. שם גם עלתה לי המילה "משירה", כי הרגשתי שאני משילה מעצמי שכבות על שכבות של כלא שהוא לא אני. דברים ששולטים בי והם לא שלי".

בכינוס הראשון של "משירה" בפרדס חנה, לפני מספר שבועות, השתתפו יותר מ-150 נשים (וגם כמה גברים). אחרי שבמשך שנתיים עבדה יעל עם נשים ממקומות שונים, בסדנאות בהן הייתה צריכה לשים את הקול שלה כעמוד תווך של מעגל השירה – המעגל החזיק את עצמו לראשונה, בכוחו.

"'משירה' הוא עוד כלי בין הרבה מרחבים והרבה כלים של נשים שמתעוררות. הישיבה במעגל מאוד מתחברת לשפה של נשים. במעגלים אפשר להשיל את הבושה", אומרת דקלבאום. ב"משירה", יעל עצמה היא חלק מהקבוצה, בניגוד לאמן המרוחק על הפודיום. "הכינוס, מבחינתי, היה התגשמות חלום. ראיתי מה שחזיתי – אפשר לשיר ביחד, זמרות ושאינן זמרות. גם אלה שמזייפות שרות. הייתה כאן מקהלה".

 

להרשות לעצמי גם לא לזרוח

לפני חודשים אחדים השתתפתי בסדנת שירת נשים של יעל דקלבאום בפרדס חנה. אני אוהבת לשיר ומאמינה בכוחו של מעגל נשים, כך שסדנה של זמרת אקטיביסטית כיעל נראתה לי השילוב המושלם. לא התאכזבתי. למפגש הראשון הגענו 30 נשים זרות, ובסופו כבר הפכנו לקבוצה ולמקהלה ששרה בקולות. היחס המקבל המקצועי והתומך של יעל והשמחה של הנשים על ההזדמנות לשיר ביחד אפשרו לנו לעשות מוזיקה באווירה תומכת ומשוחררת.

"כנשים, יש לנו כוחות שאנחנו מחונכות להתבייש בהם. המיניות שלנו, הרוחניות שלנו, האינטואיציה והחשיבה הלא ליניארית. פעמים רבות אנחנו משגשגות בתוך הכאוס, ההשתנות המתמדת, המחזוריות… נשים מטבען מחוברות למעגליות של השתנות ולטבע. יש לנו רגישות לדברים שהם מעבר לשכל. אנחנו בוכות, אנחנו מעניקות, קשה לנו להיות אלימות ולהשיג תוצאות בכוח הזרוע. הדרישה מנשים היום הן בסתירה לטבע אישה, שיש לה עליות ומורדות".

יעל מאמינה שנשים נאלצות לכווץ את עצמן, לצמצם את עצמן ולהשטיח את עצמן כדי לעמוד בסטנדרטים של הפטריארכיה. מצד שני, נראה לה שעם כל הלחצים, כל הזמן נשים מתעוררות. "היה רגע בו אמרתי – אולי הכל בסדר איתי? אולי זה בסדר שיש גלים של דיכאון? אולי זו תגובה נורמלית לגמרי לנסיבות החיים? אולי לכאב שלי יש סיבה ממש טובה?" להרגשתה של דקלבאום, בעומק הדברים נמצאת כמיהה עמוקה לחירות: "בשלב מסוים הרגשתי שאני לא יכולה לשתף יותר פעולה עם דברים שאני לא מאמינה בהם. הייתי חייבת להפריד בין ההצלחה הכמותית לבין הערך העצמי שלי. לנתק את האישור הפנימי שלי מהאישור החיצוני. אני רוצה להרשות לעצמי לא לזרוח, להיות בדיכאון – ולתת לעצמי גב".

איך את רואה את השליחות שלך בעולם?

"אחרי שהתרסקתי, התעסקתי רק בי. יום אחד כתבתי שיר ואמרתי בו "אני אקטיביסטית רק למעני". השליחות שלי היא לגלם את החירות שלי, לחיות אותה ולספר אותה. החברה שלנו מבוססת על סיפורים וחשוב לספר את הסיפור החדש, של החירות הנשית המודרת".

בסוף החודש שעבר הוציאה דקלבאום, בשיתוף עם מירה עילבוני, את השיר "Hayati" ("חיי"). שאלתי אותה על האופן בו היא נתפסת בחוץ ומצליחה, למרות המורכבות הפוליטית שהיא מציגה, להעביר את המסרים שלה.

"השיר החדש וגם הקליפ, שמצולם לאורך גדר ההפרדה, לא קלים לעיכול. אבל נדמה לי שהדרך שלי, שמנסה להבין את פצעי העומק ולהתמקד בתקווה, יש לה אולי ארומה קצת אחרת. מה שמאפיין אותי זאת הכמיהה לחירות ולא כמיהה לצדק. אני מנסה להראות שיש דרך אחרת להיות חופשיים כאן. עולם של שלום הוא עולם שבו אנשים אוהבים את עצמם ויודעים שהם אהובים ללא תנאי".

 

ההופעה הקרובה של יעל דקלבאום תיערך במוצאי שבת (11.6) במועדון ה"גגרין" בתל אביב. קוראות פוליטיקלי קוראת מוזמנות לרכוש כרטיסים בהנחה – הזינו את הקוד 2233 בעת הקנייה. לינק לכרטיסים

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

כשפמיניזם הופך לכלי היטהרות

Reading Time: 4 minutes הקמפיין המשותף של SafeUp ו"סלברייט", המפתחת טכנולוגיות למעקב אחרי אזרחים עבור שלטונות אפלים, הוא ניסיון היטהרות של סלברייט על הגב של כולנו, נשים ברחבי העולם

קראי עוד »
Evan L'Roy/The Texas Tribune

מדברות הפלות

Reading Time: 31 minutes נשים מדברות על הפלות שעברו, על הקושי, על הצורך בהפלה, על מה שצריך להשתנות במנגנונים ועל החוויה המורכבת של בחירה (או אי בחירה) בהפלה

קראי עוד »