פשע תשתיתי

מיום שני לפנות בוקר התוודענו כאזרחים וכאזרחיות, כל אחת בצורתה היא, לפעולה מסיבית של צה"ל בג'נין. תוצרי החורבן שהותירה נשמעים כהדים רחוקים בדיווחים שמתעדכנים כעת. את התמונה על מה שהתרחש קשה למצוא בערוצי העיתונות המיינסטירמית הישראלית, שם הפעולה גם מוגדרת כ"הצלחה". מהי ההצלחה? במהלך הפעולה נהרגו 13 אנשים, מתוכם חמישה קטינים וחייל צה"ל אחד, שכעת נבדקת האפשרות כי נהרג מאש כוחותינו.

ההתקפה החלה באמצעות מסוקי קרב ומזל"טים מעל שמי ג'נין הצפופה והמשיכה בכניסה של טנקים ובפשיטה קרקעית. עוד בבוקר הראשון להתקפה הופגז תיאטרון החופש במחנה הפליטים, מוסד תרבותי-חינוכי, קהילתי ייחודי. הילדים והילדות הלומדים בו נושאים עמם את הסיפור של המקום, צאצאים למגורשי הנכבה של 1948 שחיים בעוני ובצפיפות במחנה, והתיאטרון הוא מרחב ללמידה ולעיבוד של סיפורם אל הבמה. סדיל נע'נע'ייה בת ה-15 נהרגה בפשיטה שנערכה לפני כשבועיים, היא הייתה משתתפת בולטת בתיאטרון החופש ובמותה היא מצטרפת לשורה ארוכה של תלמידי התיאטרון שנהרגו מאש צה"ל.

במהלך ההתקפה הנוכחית אזרחי ג'נין נותקו מחשמל, ממים ומשירותי רפואה וכשלושת אלפים מתושבי העיר ברחו על נפשם. צה"ל תקף באש חיה ובגז מדמיע בתוך בתי החולים בעיר והפנה את כוחו גם כלפי צוותים רפואיים ואמבולנסים. יש פגיעה רחבה ברכוש, בכבישים ובמבנים בעיר, בהם בתי מגורים, כנסיה, מסגד ובית קברות. עדי ראייה מתארים את המצב כלאחר רעידת אדמה.

אוסף הפעולות הצבאיות הכוחניות בג'נין בתקופה האחרונה מתגבה כערמה, כשראש הממשלה נתניהו כבר הודיע והכריז שאין זה מבצע חד פעמי. במאי שעבר נהרגה, או שמא נרצחה, העיתונאית שירין אבו-עאקלה שהייתה סמל בפני עצמה לעיתונות ולקולקטיביות הפלסטינית. מותה הוא גם צורה של פגיעה מסיבית במאבק הפמיניסטי בתוך עולם העיתונות. האבדה הזו שיקפה הן את הקלות שבה צה"ל יורה לעבר עיתונות, ולא בפעם הראשונה, והן את האופן שבו הפעולה מעולם לא מקבלת תגובת נגד ברורה, לא ציבורית, לא צבאית ולא מדינית. פשע המלחמה הנוסף הזה הצטייר כמדיניות מוצדקת, שיש לה לגיטימיות ואין עליה מחאה פנים-ישראלית. בנוסף לאלה, פשע המלחמה הזה שיקף את הבורות הישראלית ביחס לפלסטינים, למאבקם ולמוקדי ההזדהות שלהם. על אף היותה של אבו-עקלה דגם להתנגדות פלסטינית ופמיניסטית, היא לא הייתה מוכרת כלל בקרב יהודים בישראל. ייתכן שהמאורע היה מסתיים באופן אחר אם היא הייתה מוכרת לצלף שפגע בה.

"זו המציאות של עיתונאים פלסטינים – פעמים רבות הם הופכים בעצמם לסיפור"

ג'נין, בדומה לעזה, היא אחד המוקדים היצירתיים, ולאו דווקא האלימים, של התנגדות פלסטינית. בהקשר של עזה, הדבר בלט בצעדות השיבה שנערכו ממרץ 2018 ועד לדצמבר 2019. הצעדות היו תוצר של התארגנות מקומית שסחפה קהל רב, הן לא היו אלימות ומטרתן הייתה להביע מחאה באמצעות צעדה לצד הגבול. הצעדות הובילו לתגובה של ירי מסיבי על הצועדים בטענות קש לחשש מחציית הגבול, שעל פי היגיון הביטחון הישראלי אמורה לעלות בחיי אדם. לאורך הצעדות נורו למוות 234 בני אדם, בהם צוותי רפואה, עיתונאים, נכים, קשישים וילדים, ואלפים נפצעו. ההתנגדות הפלסטינית מובילה את ישראל לתגובות אכזריות וקטלניות מתמשכות. כך גם במקרה של תיאטרון החופש בג'נין, שנהרס באירועים הנוכחיים והיה מוקד יחיד במינו ליצירה ולביטוי עבור ילדות, ילדים, בנות ובני נוער החיים במחנה הפליטים.

חוסר ההיכרות של הציבור הרחב עם טיבה של ההתנגדות הפלסטינית לדיכוי הישראלי מאפשר לו להיות עיוור הן ליצירתיות ולאצילות של אלה החיים לצידו והן להסכים ולאהוד את ההרס והעוול המתמשך. על ידי רטוריקה של צורך להרוס מהיסוד 'תשתיות טרור' הוצדקה איכשהו זריעת ההרס הצבאית הנוכחית בג'נין, בסדר גודל שלא נראה פה מזה שני עשורים. אל התקיפות בג'נין מצטרפת שורה מבעיתה של מאורעות בולטים מהתקופה האחרונה, המסמנים את התקדמותה של ישראל לשלבים אחרים של לגיטימציה ל'פשע התשתיתי' שהיא מבצעת.

שלבים אלה כוללים את אי-הענישה ואת יצירת התנאים האפשריים להתפרעויות זורעות הרס ברכוש, בגוף ובנפש של מאות תושבים פלסטינים בגדה המערבית, שמבצעים מאות מציבור המתנחלים, גברים צעירים חבושי כיפה וציצית. זה קרה, לראשונה בתקופה האחרונה, בחווארה עוד בתחילת השנה הנוכחית, ומאז חוזר וקורה שוב ושוב, לפעמים ללא דיווח נלווה, בלי ענישה, בלי סנקציה, ובלי תגובת נגד ציבורית רחבה וברורה.

באותו הקשר של זוועות מתגברות אזכיר גם את מותו של ח'אדר עדנאן במאי האחרון, שהיה עציר מנהלי וסמל להתנגדות לצורת מעצר זו, שאינה כוללת משפט. עדנאן נפטר כתוצאה משביתת רעב שארכה 86 יום, לאחר שרשויות הכלא ומשרד הבריאות סירבו להעבירו לבית חולים על אף הפצרות חוזרות ונשנות מגורמים שונים, בהם רופאים לזכויות אדם. עדנאן הוא העציר השלישי שנפטר במהלך שביתת רעב נגד מנגנון הכליאה הישראלי, והראשון מאז מותם של שני אסירים בשנות ה-80.

"אנחנו לא רוצים שפיכות דמים"

יש צורך למתוח יחד את הקווים של הפעולות הצבאיות של צה"ל עם פעולות הממשלה, זו הנוכחית וכל אלה הקודמות, עם חקיקות הכנסת הנוכחית וכל אלה הקודמות, עם המוגבלות של המחאות בישראל אל אישוש וחיזוק המיליטריזם, הגזענות ואי-השוויון, עם פעולות ההרס ההמוניות של ציבור המתנחלים – ולשים את כל אלה יחד כדי לקבל תמונה ברורה. על כל חומרותו של המצב, מה שמדווח כעת מג'נין הוא מצב לגיטימי היום במדינת ישראל, ואם הוא קורה כעת ועובר מסך בקלות כזו הוא כנראה יקרה שוב בקרוב ויעבור שוב מסך ויאפשר את התבססות הפשע. הפשע יתבסס והמחאה נגד הרפורמה תמשיך לדבוק בגרסת תנועת 'אחים לנשק', שבה פעילים נגד הכיבוש נענים באלימות פיזית. המצב ימשיך והיום-יום הישראלי הניאו-ליברלי ימשיכו את התנהלותו העושקת. ידיעות נוספות יגיעו והתוצר לנפש פה ימשיך להיות תוצר של נשק, של הסייבר ושל חברות ההייטק. צה"ל ידגים את השימוש המתקיף והשימוש המגן, ועסקאות בינלאומיות עתירות תשלומים ימשיכו לאפשר את הקיום פה, שהוא קיום של הרג.

ביום-יום הישראלי מסתמנת התפתחות נוספת בתוך מה שהיינו מוכנים ורגילים לקבל כנורמטיביות ישראלית אל גבולות גזרה והגדרה אחרים של הנורמטיביות. בהגדרות החדשות כניסה צבאית חוזרת ונשנית לעיר פלסטינית צפופה ואל מחנה פליטים שמטבעו הוא מצב של חורבן היא לגיטימית, עשרות ההרוגים ומאות הפצועים, גם כשמדובר בילדים, הם מצב לגיטימי. גם הרס של מוסדות תרבות עצמאיים ויצירתיים כדוגמת תיאטרון החופש, הם לגיטימיים. והנה, אפילו בריחתם של אנשים ונשים על נפשם באלפים מתקבלת. למעשה אפשר לומר שפעולה נוספת של נכבה מתגלה לעינינו כעת, פעולת גירוש של אוכלוסייה משטחיה. וזה לגיטימי.

בתוך הקיום הישראלי יש כללים ברורים לחשיבה, לדיבור, לכתיבה ולפעולה. אי אפשר לחרוג מהם. חריגה יכולה לעלות במקרה הקל בצורות שונות של גיחוך או הכפשה. אבל תמיד יש יותר מזה. אם לחשוב על 'י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן' – כללי בסיס של חז"ל לאופן שבו אפשר לפרש ולהבין את מילות התורה – הרי שבהקשר הישראלי המרחב הזה שבין מה שמתרחש לבין המותר והאסור להבנתו, צומצם ודולדל ממשאביו ומעושרו. למעשה המציאות כבר אינה התרחשויות רבות, אלא רק קווים מתוחים בפשיזם מתגבר.

אחד האיסורים הישראליים הוא על היכולת להשוות, מה שבטרמינולוגיית 'י"ג המידות' מכונה בשם "גזירה שווה". במקרה הישראלי אין לערוך השוואות בין מה שקורה כאן לבין מה שקרה פעם בהיסטוריה, או לבין מה שקורה במקומות אחרים כיום. אנחנו חיים בפלנטה ייחודית מבחינת מצבי הצבירה שלה, היא כמעט חוץ-היסטורית. היא תמיד מקודשת יותר מאחרות. אי אפשר לתת עליה סימנים.

חיים שיש בהם מרחב פרשני עשיר הם חיים שמייצרים מקום למלאות של המציאות והאלוהים בתוכם. ויש חיים שלא.