המלצת הרופא: פערי שכר

"אני לא רוצה שמקצוע הרפואה יהפוך למקצוע נשי", אומרת פרופסור רבקה כרמי, לשעבר נשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב ורופאה במקצועה. "העובדה היא, שמקצועות שהפכו "נשיים" איבדו כושר השתכרות, איבדו יוקרה ואיבדו מוניטין. זה קרה בחינוך, בפסיכולוגיה, ובסיעוד – שמאז ומעולם היה מקצוע נשי, ובהתאם לכך גם לא קיבל את המקום הראוי לו בהשוואה לרפואה".

כרמי מתייחסת לתופעה שנקראת "פמיניזציה של מקצועות"; תהליך בו יותר ויותר נשים משתלבות במקצועות שבעבר היו גבריים ברובם. ההשלכות של תופעה זו, כפי שציינה כרמי, הן ירידה ברמת ההשתכרות וביוקרה של המקצוע כולו.

ואכן, על פי נתוני משרד הבריאות משנת 2015, אחוז הנשים במקצועות הרפואה עולה בהדרגה. על פי הנתונים, בשנת 1990 אחוז הנשים במקצועות הרפואה עמד על 31% ואילו בשנת 2015, הוא טיפס ל-43%. כיום מהוות הנשים רוב (55%) בקרב סטודנטים לרפואה בישראל.

אך האם נתון זה מלמד על מגמה של שוויון? האם העובדה שיותר ויותר נשים נרשמות ללימודי רפואה פירושה שיותר ויותר נשים יצליחו להגיע לתפקידים בכירים ולדרגות שכר גבוהות? להפתעתנו (או שלא), המציאות בשטח מורכבת הרבה יותר, והדרך לשוויון עודנה רחוקה.

לפי דו"ח הממונה על השכר במשרד האוצר מ-2017, רופאים הם שיאני השכר מבין כלל מקצועות הבריאות במגזר הציבורי, כשהשכר הממוצע לרופא עומד על 33,820 ₪. בעשור האחרון עלה שכר הרופאים בישראל בשיעור של 59%, פער ניכר משיעור עליית השכר במקצועות הבריאות האחרים. שכר הרופאים בישראל הוא מבין הגבוהים במדינות ה-OECD, ועומד על פי 3.8 מהשכר הממוצע במשק; כמו כן, לרופאים יש אופק השתכרות עתידי גבוה. אך בדומה למקצועות אחרים, גם עולם הרפואה הישראלי לא חסין מפני פערי השכר בין גברים לנשים.

בשנת 2017 פערי השכר בין גברים לנשים במערכת הבריאות עמדו בממוצע על 27%. לפי כתבה בדה מרקר מינואר 2019, קיים פער של כ-35% בשכר בין רופאים לרופאות. בשנת 2015 עמד שכרו הממוצע של רופא גבר על סך של כ-500 אלף ₪ ברוטו בשנה המהווים כ-41 אלף ₪ ברוטו במשכורת החודשית. באותה שנה עמד שכרה הממוצע של רופאה אישה על סך של כ-371 אלף ₪ ברוטו בשנה, המתגלמים כ-31 אלף ₪ ברוטו בחודש. גם בבדיקת השכר החציוני נמצאו פערים דומים בין רופאים לרופאות.

אחד ההסברים האפשריים לפערי השכר הוא ההבדל בהיקף העבודה, או באופן ספציפי יותר, בהיקף העבודה הפרטית. על פי נתוני משרד הבריאות, רופא מרוויח בממוצע קרוב ל-300,000 ₪ בשנה מרפואה פרטית בלבד. בקרב רופאות, ממוצע ההכנסה מרפואה פרטית עומד על 76,000 ₪ בלבד.

לפי נתוני משרד הבריאות מ-2015, אחוז הרופאות המומחיות ברפואת משפחה עומד על 59% מכלל המומחים בתחום וברפואת ילדים על 52% מכלל המומחים. כמו כן, בפסיכיאטריה ילדים עומד אחוז הנשים העוסקות במקצוע על 63%, בנוירולוגיית ילדים עומד אחוז הרופאות על 60%, באנדוקרינולוגיה 59% ובתחום הגריאטריה 58%.

במקצועות הכירורגיים, לעומת זאת, אחוז הרופאות המומחיות הוא הנמוך ביותר (15% בכירורגיה כללית ובכירורגיה פלסטית; 9% בנוירוכירורגיה ו-3% בלבד בכירורגיה של בית החזה).

אמנם בשנים האחרונות המספרים במגמת עלייה. בשנת 1990 מצאנו אפס נשים מומחיות במרבית ההתמחויות הכירורגיות, ו-4% בלבד רופאות מומחיות בכירורגיה כללית, אך גם שלושים שנה לאחר מכן, שיעור הנשים במקצועות הכירורגיים, בהם גם קיים אופק השתכרות גבוה יותר וגם אפשרויות רבות יותר בעולם הרפואה הפרטית, נותר זעום.

כך, שנה אחר שנה, שיאני השכר במגזר הציבורי הם רופאים מומחים ומנהלי מחלקות כשכולם, ללא יוצא מן הכלל, גברים.

פרופסור כרמי טוענת שהבחירה בתחום התמחות כזה או אחר עדיין אינה חופשית לחלוטין: "יש פן מיוחד ב"פמיניזציה" של מקצועות רפואה והוא הבחירה של נשים בתחומי התמחות מסוימים. הרבה פעמים מדובר בבחירה שקשורה ישירות לנושא האיזון בין משפחה וקריירה, בחירה שסטודנטיות רבות לוקחות בחשבון כבר בשלב לימודי הרפואה, לפני שבכלל מקימות משפחה. נשים יפנו להתמחות ברפואת משפחה וילדים, בעוד שמקצועות הכירורגיה ימשיכו להיות גבריים; שיעור הנשים בפקולטות לרפואה הוא כבר מזמן חמישים אחוז ויותר אבל זה לא בא לידי ביטוי בשיעור שלהן בתחומי המומחיות".

על פי פרופסור כרמי, סיבה נוספת למחסור בנשים בהתמחויות כירורגיות ברפואה היא המחסור במודלים נשים בתחום וכן, "האווירה ששוררת במחלקות האלו. מדובר באווירה מאד גברית, לא פעם שמעתי גם על הטרדות מיניות".

נוגה שיפמן, סטודנטית בשנתה השישית ללימודי רפואה בטכניון ונציגת הפקולטה בגוף "נשים בטכניון", מספרת לפוליטיקלי קוראת: "בסבבים שעשיתי כסטודנטית בבתי החולים שמעתי כל מיני הערות ממנהלי מחלקות, כמו "אויש, נשים היום רוצות להיות כירורגיות, מי היה מאמין", או מנהל מחלקה כירורגית כלשהו שהבהיר למתמחות החדשות שהבדיחות פה לא הולכות להשתנות רק כי יש פתאום נשים, ושיתאימו את עצמן לרוח המחלקה – הגברית והשוביניסטית".

עם עליית שיעור הנשים במקצועות הרפואה, אך לא במקצועות הכירורגיים באופן ספציפי, קיים החשש שייווצר מחסור חמור במומחים.ות בתחומים אלו. על פי פרופסור כרמי, הפתרון לכך טמון ביצירת סביבה ידידותית יותר לנשים: הן מבחינת התרבות הארגונית והאווירה במחלקות והן מבחינת היכולת לאזן בין משפחה לקריירה בתחומי ההתמחות הכירורגיים, שנחשבים לתובעניים יותר. "צריך להוסיף יותר תקנים ולקחת בחשבון שיהיו מתמחות שיצאו לחופשת לידה".

בדומה לזירות רבות בשוק העבודה, גם בתוך מקצועות הרפואה נשים בוחרות בתחומי התמחות המאפשרים איזון יחסי בין קריירה לחיי משפחה, בעוד שעבור גברים, שעות עבודה רבות ותורנויות בלתי נגמרות אינם מהווים שיקול, או נכון יותר, אינם מהווים חסמים בבחירות ההתמחות.

עוד בשלב הלימודים, שנמשכים שש שנים, נשים נתקלות בקשיים כשהן נכנסות להריון. על פי שיפמן, על סטודנטיות שיולדות במהלך הלימודים מופעל לחץ משמעותי לרדת שנה, דבר המעכב את סיום הלימודים וההכשרה הארוכה גם כך. "אין שום תמיכה מהמערכת. להפך; סטודנטיות מקבלות הערות פוגעניות על הריון והנקה והיכולת לשלב את זה עם הלימודים".

אך לא רק סטודנטיות: ג', אם לארבעה ילדים המסיימת התמחות בגינקולוגיה, מספרת לפוליטיקלי קוראת: "יצאתי לשתי חופשות לידה במהלך ההתמחות, ואין לי ספק שזה פגע ועיכב לי את הקריירה. כי גם כשאת חוזרת, את לא חוזרת בדיוק לאותו המקום. יש תקופת הסתגלות אחרי שבמשך שנה לא עשית תורנויות. הרבה פעמים, כתלות בצרכי המערכת, גם לא תחזרי בדיוק למקום שעזבת, כי אם נעדרת עכשיו חצי שנה, אל תצפי שנקדם אותך. זה לא רק הזמן של חופשת הלידה נטו שהולך לאיבוד, אלא הרבה יותר מזה. בשלב מסוים היו אצלנו שני מנהלים שהחליטו שהבעיה המרכזית במחלקה היא ריבוי של מתמחות בהריון. בהריון אמורות להפסיק לעשות תורנויות בשבוע העשרים אך אצלנו ניתנה הוראה, בניגוד גמור לחוקי ההעסקה, שעל המתמחות לעשות "חצאי תורנויות" גם לאחר השבוע העשרים. בפועל, היה עליהן להישאר במחלקה עד שעה מאוחרת מאוד לאחר סיום יום העבודה. רוב המתמחות לא יכלו להתנגד לכך והרוב העדיפו שלא להילחם אלא להוריד את הראש, למרות הפגיעה בזכויות והקושי הפיזי".

א', מתמחה בכירורגיה בבית חולים גדול במרכז הארץ, מספרת שחששה לספר לממונים עליה שהיא בהריון: "כשנכנסתי להריון, שנתיים אחרי שחזרתי מחופשת לידה, פחדתי מהאופן שבו זה יתקבל, הרגשתי שאני צריכה להתנצל על זה שאני בהריון. כשסיפרתי למנהל מחלקה הוא קיבל את זה בחיוב, הוא אמר שהוא מעודד את האימהות במחלקה "אבל כשרק נכנסתן לתפקיד, נראיתן יותר מבטיחות". והנה, פתאום התחלנו לעשות ילדים! התמחות בכירורגיה נמשכת שבע שנים, ואלו גם שנות הפוריות שלי. אז מה ציפית"?

ע', מתמחה ברפואת ילדים בבית חולים גדול בצפון ואם לילד בן שנתיים, דווקא מתארת חוויה שונה: "יכול להיות שזה בגלל התחום, רפואת ילדים, או בגלל שיש אצלנו אחוז גבוה של נשים (כ-50%), אך התחושה היא שהיחס לנשים בהריון ולאימהות צעירות הוא מאוד רגיש ומתחשב. אם את צריכה לצאת לבדיקות יתחשבו בך וכך גם בכל הקשור לאורך חופשת הלידה ולהיעדרויות בגלל מחלה של ילד. באוגוסט, למשל, רק להורים מותר לקחת חופש".

את חושבת שיש בזה גם משהו ש"מסליל" נשים לבחור דווקא בתחומי ההתמחות האלו? "אני בחרתי ברפואת ילדים כי זה מה שעניין אותי, בלי קשר לתנאי ההתמחות וההתחשבות באימהות. במחלקת ילדים יש סביבת עבודה נעימה יותר, יש יותר חמלה ואמפתיה באופן כללי, גם ביחס למטופלים. יחד עם זאת, אני מכירה נשים שהיו מעוניינות להתמחות בכירורגיה, ונרתעו מההתמחות התובענית ומהקושי לשלב בין משפחה וקריירה. אין ספק שהתנאים והרצון לאיזון משפיעים גם הם".

לא רק ברפואה; לנשים יש נטייה לפנות למקצועות יותר "טיפוליים". אולי כחלק מהתפקיד המסורתי של נשים כמטפלות, ההבניה החברתית והציפיות המגדריות מהן לתכונות "רכות" יותר של אמפתיה, סבלנות וחמלה. יש הטוענים כי אלו גם הופכים אותן לרופאות טובות יותר.–

לקריאה נוספת: מחקרים מראים: נשים הן רופאות טובות יותר

מרואיינות רבות לכתבה ציטטו מחקר שפורסם לאחרונה, לפיו נשים הן רופאות טובות יותר. המחקר, שנערך באוניברסיטת הרווארד ופורסם בשנת 2017, בדק יותר ממיליון וחצי חולים, ומצא שהטיפול שניתן על ידי רופאות הוביל לשיעור נמוך יותר של תמותה (11%), בהשוואה לטיפול שהוענק על ידי רופאים גברים (11.5%). כך גם ההבדל בשיעור האשפוזים החוזרים. מחקר נוסף מ-2018 בדק את התיקים הרפואיים של למעלה ממיליון מטופלים שעברו התקף לב ומצא כי כשהטיפול ניתן על ידי רופאה, שיעורי התמותה בקרב נשים וגברים היו דומים. כשהמטפל היה רופא, לעומת זאת, שיעור התמותה בקרב נשים היה גבוה יותר.

על פי פרופסור רבקה כרמי, "כשהתחום היה גברי במובהק, נשים קיבלו מענה פחות טוב. היום יש יותר ויותר מודעות לדבר הזה (לרפואה מגדרית, נ.ע), ולכך שלנשים יש צרכים שונים בהכרח מלגברים". מחלות לב הן דוגמא טובה לכך, מאחר שהסימפטומים של התקף לב שונים בין גברים לנשים. נשים רבות מקבלות אבחון שגוי, או שכלל לא יודעת שהן עוברות התקף לב ולא פונות לקבלת טיפול רפואי. והתוצאות עלולות להיות קטלניות.

מחקרים מצאו שנשים מעדיפות לקבל טיפול מרופאות, בעוד שלגברים אין העדפה ספציפית בעניין. בכל הקשור לבדיקות גינקולוגיות, נמצאה העדפה מובהקת של נשים לקבל טיפול על ידי רופאה. מחקר שנערך בחדר מיון בקליפורניה מצא שתשעים אחוזים מהמטופלות אמרו שהן סומכות על הרופאה שלהן, בעוד שרק 83% ציינו זאת לגבי הרופא שלהן. הרופאות גם קיבלו דירוגים גבוהים יותר מגברים במדדים כגון "הבעת דאגה", ו"טיפול כללי".

יחד עם זאת, לפני שנוכל לטעון שנשים הן רופאות טובות יותר מאחר שיש להן שני כרומוזומי X או רחם – חשוב לציין שלא מדובר ביתרון ביולוגי, אלא בתוצר של הבניות חברתיות, שמתחילות להתבסס כבר בילדות המוקדמת. 

בכתבה ב"הארץ", פרופ' מרק גלזרמן, מנהל המרכז לחקר הרפואה המגדרית, טוען שההבדלים קשורים בדפוסי תקשורת שונים שיש לגברים ולנשים: גברים מתמקדים בתקשורת מילולית ובאיסוף מידע בעוד נשים טובות יותר מגברים בפענוח של תקשורת לא-מילולית, יצור אווירה שיתופית ומגייסת יותר. נשים ישאלו באופן ישיר את  המטופלים.ות גם על רגשותיהם וחששותיהם ולא יסתפקו באיסוף של מידע רפואי-קונקרטי.

לפי גלזרמן, "מחקרים מצאו כי תקשורת טובה בין רופא.ה למטופל.ת משפרת את ההקפדה על המלצות הטיפול, מובילה לשליטה טובה יותר במחלות ולבריאות טובה יותר ומניבה שביעות רצון כללית גבוהה יותר של המטופל.ת". לדבריו, בהיעדר הסבר אחר, "הסיבה הסבירה ביותר להבדל בתוצאות הטיפול בין רופאות לרופאים היא יכולת תקשורת טובה יותר והעמדת המטופלים במרכז, שהיא הגישה המזוהה יותר עם רופאות".

פרופסור ריבה בריק, לשעבר מנהלת מחלקת ילדים בבית חולים רמב"ם וסגנית הדיקן של הפקולטה לרפואה בטכניון, מספרת כי היא בכלל רצתה להתמחות בגינקולוגיה או ברפואה פנימית אך שיקולים של איזון בין משפחה וקריירה דחפו אותה להתמחות ברפואת ילדים ("כי זה נחשב למקצוע קל"). היום, לאחר שכיהנה בתפקיד ניהולי בכיר בתחום, היא מספרת שנתקלה בלא מעט דעות קדומות ושוביניזם בבניית הקריירה שלה:

"הערימו עלי קשיים בדרך למינוי לתפקיד מנהלת המחלקה, לפני כעשרים שנה. גם היום זה עדיין עולם של גברים: בתפקידים ניהוליים את צריכה יותר "מרפקים", את צריכה לאמץ התנהגויות שנחשבות "גבריות". כאישה בתפקיד ניהולי את נתפסת כאגרסיבית, בעוד שגבר שמתנהג באופן דומה נתפס כאסרטיבי. תמיד הייתי האישה היחידה בחדר, גם בניהול וגם באקדמיה. בהתאם לכך, גם ציפו ממני לכתוב את הפרוטוקול של הדיון".

פרופסור בריק מספרת שכשהיא נכנסה לתפקידה כמנהלת מחלקת ילדים בבית חולים רמב"ם בשנת 1999, היא הייתה האישה הראשונה שאיישה את התפקיד. לדבריה, אחד ההסברים למיעוט הנשים בתפקידי ניהול בתחום הוא הקושי לשלב בין הקריירה הקלינית (הרפואית) לבין הקריירה האקדמית הנדרשות שתיהן על מנת להתקדם בתחום, מאחר שקיימת העדפה לרופאים בעלי פרופסורה.

"ישבתי עם הנציגה של שוויון הזדמנויות בטכניון וחשבנו איך אפשר להקל ולעזור לנשים להתקדם. אנשי הטכניון, כולם גברים, לא הסכימו לקבל אף אחת מההצעות שלנו. הדרישה לקריירה אקדמית ופרסום מאמרים בטווח זמן מסוים, בדיוק בשנים בהן נשים גם בונות משפחה היא אחד הדברים שעצרו ועדיין עוצרים נשים מלהתקדם. אני רואה הרבה רופאות במחלקה שניהלתי, שבשלב מסוים רצו להתקדם לתפקיד ניהולי, אבל הקריירה האקדמית הייתה החסם העיקרי. את חייבת שתהיה לך גם תמיכה של בן הזוג, כי זה מאוד תובעני".

פרופסור כרמי, לשעבר נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, מחזקת את דבריה:

"כדי להתקדם לניהול מחלקה, נשים נדרשות לשלב בין שלוש קריירות: רפואה, אקדמיה ומשפחה. בניהול מחלקה יש העדפה ואפילו דרישה לפרופסורה, וזה מן מעגל קסמים שמונע מנשים להתקדם, כי אין מספיק פרופסוריות. עדיין יש לא מעט מנהלי מחלקה שאינם פרופסורים. יש מקרים בהם יתחרו על התפקיד גבר ואישה, הגבר לא יעלה על האישה באף קריטריון אבל עדיין יהיה זה הוא שיקבל את התפקיד. זה קורה בין השאר בגלל שאין ייצוג הולם בתוך ועדות האיתור, דבר שפשוט מאד לטפל בו בעזרת הנחייה ממנכ"ל משרד הבריאות, שבדומה לחוק הדירקטורים, יחייב שיהיו בוועדות 30% נשים. כשהחוק מחייב את זה, מוצאים את הנשים המתאימות".

 ובכל זאת, כיום יש יותר נשים בתפקידי ניהול בכירים בהשוואה לעבר, ושבעה בתי חולים בארץ מנוהלים על ידי נשים, מספר חסר תקדים, שרק לפני כמה שנים היה נראה כמדע בדיוני. "נשים בניהול זה לא לוקסוס", אומרת פרופסור כרמי. "זה דבר חיוני ביותר, מהטעם הפשוט שכחמישים אחוזים מהמטופלים של מערכת הבריאות הן נשים. העובדה שהמערכת הזאת נוהלה ומנוהלת במידה רבה על-ידי גברים, נותנת את אותותיה בשטח, מאחר שלמטופלות יש צרכים שונים ברפואה מאשר לגברים, והן לא תמיד מקבלות את המענה הראוי".

לדבריה של כרמי, חשוב שיהיו יותר נשים בתפקידי ניהול, גם עבור טובת המטופלות, וגם עבור רופאות צעירות, שיראו מודלים נשיים בתפקידים בכירים.

כרמי מתייחסת גם לאופן הניהול של נשים, ששונה בהכרח מהניהול הגברי: "נשים מביאות לניהול, ולא רק ברפואה, יכולות וגישות שונות מאלו של גברים. הניהול שלהן הוא פחות היררכי ויותר שטוח, ומסתכל על הדברים באופן מורכב יותר ולפי מדדים אחרים. מחקרים הראו שהרבה פעמים שיטת הניהול הזאת מביאה לתוצאות מוצלחות יותר".

אבל מעבר לחסמים ולקשיים שהמערכת מערימה, לשתי הנשים הבכירות חשוב להדגיש שגם הנשים עצמן צריכות לרצות להתקדם: "ניהול עדיין נתפס כתחום גברי, כוחני, שמצריך מרפקים, והרבה נשים פשוט לא מעוניינות להיכנס לשם. כשהן נתקלות בתחרות הן לוקחות צעד אחורה ומשאירות את התפקיד לגברים. אזור הנוחות של נשים הוא להישאר רופאה מטפלת", אומרת פרופסור בריק.

פרופסור כרמי משתמשת באותן מילים ממש, כשהיא אומרת ש"לא מספיק נשים רוצות לממש את עצמן בפן הזה. נתקלתי בזה לא פעם, נשים מצוינות שהעדיפו שלא להתמודד על תפקידי ניהול כי הן מעדיפות להשקיע יותר בילדים ובמשפחה. בשביל להגיע לתפקידי ניהול בכירים צריך גם לעשות ויתורים".

"צריך לזכור שבהרבה מקרים, נשים גם רוצות להיות המטפלת העיקרית בילדים. וזה בסדר, זאת בחירה לגיטימית", אומרת פרופסור בריק, "הדור שלכם רוצה גם לחיות במקביל לקריירה ולמשפחה", היא מצביעה גם על פערי הדורות בינה לבין דור המתמחים והמתמחות שגידלה במחלקה, שפחות ששים להקדיש את סופי השבוע הפנויים המעטים שלהם/ן לכתיבת מאמרים.

ובכל זאת, היא אופטימית: "אני חושבת שיותר ויותר נשים יצליחו להתקדם, גם באקדמיה וגם בניהול. היום נשים גם רואות יותר נשים בתפקידים בכירים מסביבן, בהשוואה לתקופה בה אני התחלתי. היום את כבר לא בהכרח תהיי האישה היחידה בחדר".

פרופסור גבי ברבש, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, מתייחס למחאת המתמחים/ות ומציין בנושא קיצור התורנויות מ-26 שעות ל-12 שעות, שלאור העובדה שכיום כ60% מהרופאים הן רופאות, כדאי ש"כל מי שרוממות השוויון המגדרי בגרונה" יזכרו שמי שמנהל את הבתים הן נשים ולכן, פיצול תורנויות יגרור היעדרות מהבית במשך יותר ערבים.

אולי כדאי שמר ברבש ייתן למתמחות להחליט מה עדיף להן, ויותר מכך, אולי כדאי גם לחשוב איך משנות את המציאות הזאת שבה מי שאחראיות כמעט באופן בלעדי על משק הבית וגידול הילדים הן הנשים, גם כשיש להן קריירה תובענית כרופאות, במקום לקבל את המציאות הזאת כעובדה מוגמרת. 

ללא יוצא מן הכלל, כל המתמחות שהתראיינו לכתבה דיברו על תחושות קשות של אשמה בכל הקשור לבחירת הקריירה שלהן ולשעות העבודה הארוכות. "כשיש לך שבע תורנויות בחודש, כולל שישי-שבת, את מרגישה אשמה על כל השעות בהן את לא נמצאת בבית", אומרת ע', המתמחה ברפואת ילדים.

"אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, ומאוד רציתי לחזור, אבל שמעתי לא מעט אמירות על כך שחזרתי מוקדם מדי, וזה מאוד מקשה", אומרת י', שחזרה לעשות תורנויות עם תינוק בן ארבעה חודשים בבית. "חזרתי לעבודה אחרי 16 שבועות כי היה לי חשוב להשלים את הסטאז'. קיבלתי על כך תגובות שרופא גבר לא היה מקבל, כנראה. להם זה לא נראה מוזר – גם לאהוב את הילד שלך וגם לחזור לעבודה", היא אומרת.

א', מתמחה בכירורגיה ואם לשניים, מספרת על הערות שקיבלה מהמטפלת או מהגננות על כך ש"הם בכלל לא רואים את אמא שלהם". הקולות החיצוניים הללו מחלחלים ומהדהדים קולות פנימיים של הנשים עצמן: "זו תחושה נוראית", אומרת א'. "הקולות החיצוניים מגיעים לרוב מאנשים רחוקים יותר, כי המשפחה והקרובים לך יודעים כמה את נקרעת כדי לשלב בין העולמות". אבל את הקול הפנימי קשה להשתיק: "לפעמים אני מפחדת שהם יאהבו את אבא שלהם יותר, כי הוא נמצא שם יותר ממני", היא אומרת.

ג', מתמחה בגינקולוגיה ואם לארבעה, מוסיפה:

"את תמיד בדיון פנימי עם עצמך: איזו מן אמא את? איזה מן בן אדם את. אולי זה נועד להשקיט את המצפון, אבל אני תמיד מספרת לעצמי שחשוב שלילדים תהיה אמא שעושה משהו משמעותי, לתת להם מודל של אמא שמממשת את עצמה מבחינה מקצועית. בסופו של דבר, האושר של הילדים לא נקבע רק לפי כמות הזמן שאת מבלה איתם. זה נכון שילד שאמא שלו תמיד שם, פיזית, אולי גדל אחרת מילד שאמא שלו פחות נוכחת. אבל זה מה שיש, זו הייתה הבחירה שלי. אני תמיד מזכירה לעצמי שמדובר בתקופה, ושהיו בה גם הפסקות בהן הייתי בבית. זה לא שנעלמתי לשש שנים".

י' מחזקת את דבריה:

"גם אני שאלתי את עצמי שאלות. כמו איזו מן אמא אני אם חודש אחרי שהוא נולד אני כבר רוצה לחזור לבית החולים?" לדבריה, היא תמיד מרגישה צורך להתנצל על הבחירה שלה: "אני מאוהבת בילד שלי. זה אושר וזכות להיות אתו, אבל אני גם מרגישה שכשאני יוצאת לעבודה וחוזרת אליו אחר כך, אני מגיעה עם כוחות מחודשים להיות אתו. אני חושבת שאני גם אהיה אמא טובה יותר, בסופו של דבר, אם ארגיש ממומשת גם בחוץ, מבחינה מקצועית".ב

לקריאה נוספת: גניקולוגיה, ממיילדות לרופאים – ובחזרה לרופאות-מיילדות

לאורך ההיסטוריה, הריון ולידה היו תחומים נשיים במהותם. המיילדות היו נשים שסייעו לנשים אחרות ללדת; אך עם התפתחות הרפואה המערבית ותהליך המדיקליזציה של הלידות, התחום הפך לגברי במובהק. בשנים האחרונות התחום עובר מהפך מגדרי של ממש: בשנת 1990 רק 12% מכלל הגינקולוגים היו נשים, בעוד שב-2015 שיעור הנשים מקרב המומחים בתחום כבר עמד על 39%.

"בעבר התחום הזה היה סגור לחלוטין בפני נשים. כשהייתי מתמחה, מנהל מחלקת גינקולוגיה ברמב"ם הצהיר במפורש שאליו לא ייכנסו נשים", מספרת פרופסור בריק.

אך לדבריה של פרופסור כרמי, הצהלה הפמיניסטית על כך עוד מוקדמת:

"העובדה שיש יותר נשים בגינקולוגיה היום עדיין לא מבשרת את בוא האביב. ככל שיש יותר נשים במקצועות הרפואה, היה טבעי ששיעור הנשים בגינקולוגיה יעלה. מה גם שלמרות ההתמחות התובענית והארוכה, בסיומה יש לנשים אפשרות לעבוד בקהילה או במשרות פחות תובעניות בהשוואה למקצועות הכירורגיה האחרים".

י', שסיימה את לימודי הרפואה ונמצאת לקראת התמחותה בגינקולוגיה, סבורה גם היא שלמרות ששיעור הנשים בתחום עולה, הנשים יפנו למקצועות הקשורים בפריון או רפואה בקהילה ולא למקצועות הכירורגיים בתוך התחום, כמו גניקו-אונקולוגיה, המקצוע אליו היא שואפת. ככל שיהיו יותר מודלים עבור נשים צעירות בתחום, היא מאמינה, מתמחות יפסיקו לנסות להיות "הרופא שלימדו אותנו להיות", ויאפשרו לעצמן להביא את התכונות ה"נשיות" שלהן לתוך התפקיד:

"בעבר הלא כל כך רחוק, נשים לא הורשו בכלל ללמוד רפואה והיום אנחנו מהוות יותר מחמישים אחוזים. עולם הרפואה כבר לא יכול להתקיים בלי נשים ואת כבר לא חייבת להיות בדיוק כמו הקולגה או כמו המנהל הגבר שלך. להיפך, תביאי לתפקיד את האיכויות שלך ואת עצמך. תחום הגינקולוגיה הוא תחום שדורש חמלה כלפי נשים ואני חושבת שאני יכולה להיות הרופאה שהייתי רוצה שתהיה לי או לנשים הקרובות אלי. המון נשים מדברות על החוויות השליליות שהיו להן עם גינקולוגים ובחדר לידה. הייתי רוצה לתקן קצת את הדימוי של גינקולוגיה בעיני מטופלות".

בניגוד ל-י', ג', שנמצאת כבר לקראת סיום התמחות בגינקולוגיה, פחות אופטימית לגבי ההשפעה של ריבוי נשים בתחום:

"המערכת עובדת על הישרדות. גם אם יהיו נשים בתפקידים בכירים – יש משהו מאוד שואב במערכת הזאת, ויש נשים שלא תמיד זוכרות שגם הן היו פעם בהריון או אימהות צעירות. אולי הפתרון הוא להוסיף עוד תקנים, אבל אני לא רואה את זה קורה בפועל. המערכת תמיד עסוקה בכיבוי שרפות ובחיפוש אשמים".

ה"אשמים" האלו, לדבריה, הן לא פעם "אשמות": ובאופן ספציפי יותר – מתמחות בהריון ובחופשת לידה, שלתפיסת המערכת והבכירים בה לא נושאות בנטל באופן שווה לקולגות הגברים שלהן.

ג' מתארת מצב של עומס בלתי סביר, בו המתמחים והמתמחות נאלצים להיאבק ביניהם על משאבים, בתוך מערכת לא מתפקדת, שעדיין לא הפנימה את השינויים הנדרשים לשילוב נשים בתחום. בנוסף, העלייה בשיעור הנשים בתחום עדיין מפתיעה רבים, ולא רק ברמת המערכת: "כשאני נכנסת לחדר לידה, תמיד ישאלו אותי אם אני המיילדת, גם אם אני מציגה את עצמי כדוקטור", מספרת י'.

גם מתמחות ורופאות אחרות שהתראיינו לכתבה סיפרו בהומור מלווה בתסכול על סיטואציות בהן המטופלים פנו אליהן כאחות או כמיילדת. לדבריהן, ברגע שהן נכנסות לחדר לצד גבר, גם אם הוא סטודנט והן רופאות, לעולם יפנו אליו כאל דמות הסמכות.

המתמחות בתחומים שנחשבים לתובעניים (וגבריים) יותר שהתראיינו לכתבה, טוענות שללא תמיכה מהמשפחה המורחבת, ובעיקר מבן הזוג, שלוקח על עצמו חלק שווה ואף גדול יותר בטיפול בילדים ובבית, הן לא היו מסוגלות לעמוד במסלול ההכשרה המפרך. "בן הזוג שלי לקח חופשת לידה, דבר מאוד נדיר עדיין", אומרת י'. "כשאני מגיעה לכנסים או ימי עיון, תמיד שואלים אותי מי נמצא עם הילד. אז אני אומרת שיש לו אבא. אני לא חושבת שגברים נתקלים בשאלה הזאת".

ג', המתמחה בגינקולוגיה, מספרת שהגננות של הילדים שלה תמיד מתקשרות לבן זוגה, כי הן יודעות שהיא ככל הנראה לא תהיה זמינה ו-א', המתמחה בכירורגיה, אומרת שבן הזוג הוא לא רק שותף מלא, אלא ככל הנראה גם עושה יותר ממנה בבית:

"יש אצלנו במחלקה רק כ-10% נשים, ואחת הסיבות העיקריות לכך היא שלנשים קשה לשלב את ההתמחות התובענית הזאת עם בניית משפחה. אצלנו מתחילים לעבוד בשבע בבוקר כל יום, כך שאת לא יכולה להספיק לקחת את הילדים לגן. אחרי תורנות את גם נשארת לעבוד, כך שבממוצע מדובר בשלושים שעות ברצף. כמובן שיש גם ניתוחי חירום שנמשכים מעבר לשעות העבודה, כך שאני לא יכולה להתחייב לצאת בזמן לקחת אותם מהגן. יש הקפצות גם בסופי שבוע ובחגים וגם כשאת לא בתורנות, כי יכול להיות שחולה שניתחת הסתבך פתאום ומצופה שתמשיכי לטפל בו, גם אם את לא עובדת באותו יום. יש שבועות שאת בכלל לא רואה בית. קורה שאני נשארת ערה אחרי תורנות רק כדי שאספיק לבלות קצת זמן עם הילדים".

מעבר לשותפות בניהול הבית והילדים, א' מספרת שבן הזוג גם מהווה עבורה מקור לתמיכה רגשית: "הוא מנחם ומעודד אותי ואומר לי שהכל בסדר, שהילדים שלנו לא מוזנחים", היא חוזרת שוב לרגשות האשמה. לעומתה, ע', המתמחה ברפואת ילדים, מספרת שבמחלקה בה היא עובדת רוב המתמחות הן עדיין המטפלות העיקריות בילדים: "יש מעט מאוד רופאות אצלנו שבני הזוג שלהן הם המטפל העיקרי, בעוד שלרוב הרופאים הגברים יש נשים שעובדות במשרות פחות תובעניות. מהאישה עדיין מצופה לקחת חלק גדול יותר בטיפול בילדים, גם אם היא רופאה שעושה תורנויות".

ואכן, נראה שלמרות שיותר ויותר נשים משתלבות במקצוע הרפואה התובעני, נטל עבודות הבית והטיפול בילדים עדיין לא בהכרח פחת: מחקר שפורסם בAnnals of Internal Medicine ב-2018 ובדק כמעט 50,000 רופאים ורופאות, מצא כי בני זוג של רופאות עובדים שעות רבות יותר מחוץ לבית בהשוואה לבנות זוג של רופאים, דבר שככל הנראה מהווה הסבר לממצא נוסף של המחקר, לפיו רופאות נאלצות לעשות יותר פשרות מקצועיות מאשר עמיתיהן הגברים, על מנת להצליח לשלב בין קריירה למשפחה. מחקר נוסף שנערך בקרב רופאים ורופאות מ-2014 מצא כי גם כאשר מספר שעות העבודה מחוץ לבית היה שווה בין בני הזוג, נשים הקדישו בממוצע בשבוע 8.5 שעות יותר מגברים בטיפול בבית ובילדים.

נראה, אם כך, כי לא מספיק "להוציא" את הנשים לקריירה מחוץ לבית: על מנת לצמצם את הפערים המגדריים ואת פערי השכר, חשוב לא פחות גם "להחזיר" את הגברים הביתה.