Reading Time: 7 minutes

קשר פרפר: כשמשוררת ואמנית משוטטות יחד ב"מאגר הזיכרונות"

ביקור ב"מאגר הזיכרונות", הפרויקט האמנותי של רות חוף, מגלה דרך חדשה לזכור, להיזכר, ולשוטט בין זכרונות שלנו ושל אחרים. המשוררת חלי טל שלם כותבת על אמנות אינטראקטיבית שיוצרת עבור כל אחת מפגש אישי עם עברה
Reading Time: 7 minutes

מאת: חלי טל שלם

בפעם הראשונה

אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁלִּמַּדְתְּ אוֹתִי

לִקְשֹׁר אֶת הַשְּׂרוֹכִים בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה –

הָיִינוּ בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה וּבַחוּץ נָסְעָה מְכוֹנִית

וְהָיְתָה מְתִיקוּת בָּאֲוִיר,

אֲדֻמָּה

כְּמוֹ הַקִּיר, כְּשֶׁאָמַרְתְּ:

"זֶה קֶשֶׁר פַּרְפַּר".

זיכרון אמא שלי ואותם השרוכים עלה בי מייד משנכנסתי למתחם "מאגר הזיכרונות", במסגרת פסטיבל הסופרים. על קיר האבן בכניסה נמתחו חבלים דקים, ופתקאות נתלו עליהם באמצעות אטבי כביסה מיניאטוריים מעץ. על כל פתקה נכתב בכתב יד זיכרון של אדם כלשהו.

איך הגיעו הפתקים לחבלים? ליד קיר האבן ניצבה קופסא מלאה פתקאות זיכרון שרשמו אנונימיים. מעל לקופסא תלוי היה שלט ובו הוראה עדינה לבחור פתק עם זיכרון של אדם אחר, לקרוא ולתלות על החבל.

בחרתי באקראיות פיסת נייר, קרבתי ולעיניי וגיליתי שכתוב בה כך:

"במלחמת יום כיפור הייתי בפריז ונלחמתי לחזור לארץ. השומר הפריזאי בשדה התעופה אמר שישראל זאת המדינה היחידה שהאנשים רצים אליה ולא בורחים ממנה כשפורצת מלחמה. אחרי 48 שעות בשדה התעופה התשנו את הצרפתים והם נתנו לנו לחזור ארצה"

בעזרת האטבים הקטנים תליתי את הפתקה ותהיתי מדוע דווקא הזיכרון הזה משך את תשומת לבי. בבת אחת נזכרתי בסיפור המלחמה שסופר לי: במלחמת יום כיפור הייתי בבטנה של אמי שירדה למקלט (אולי בגלל זה אני מרגישה בבית במקומות חשוכים, קרירים, ולעיתים אף טחובים?).

וגם אני כתבתי, על הזיכרון שלי מאמא שלי שלימדה אותי לשרוך שרוכים, הזיכרון הראשון המיטיב שלי ממנה. הפתקה שלי נכנסה לקופסא, שנודדת ממקום למקום כחלק מהמאגר ומדי פעם נפתחת לעיון. הזיכרונות השמורים הופכים לרשת קולקטיבית אנונימית, ואמא שלי והשרוכים הפכו לחלק ממנה. ואני, בהמשך, אשים לב שלאורך השהיה כולה במתחם מאגר הזיכרונות, אני חשה בנוכחות של רחם – עטופה, מפויסת, משלימה, עגולה.

­­­­­­­­­

לשוטט בארונות הזיכרון

"מאגר הזיכרונות" הוא פרויקט ייחודי של האמנית והיוצרת רות חוף, הטוענת שאין לה יכולת לזכור לאורך זמן. אולי זו הסיבה שיצרה את המאגר, מתחם פיזי שמורכב ממספר תחנות ביניהן משוטטים המבקרים ללא סדר מסוים. בכל עמדה כזאת יש הזדמנות "להיזכר" באופן שונה ומעורר.

ראשיתו של "מאגר הזיכרונות" בשנת 2014, כשחוף הוזמנה ליצור עבודה בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. כדי להתמודד עם מורכבות היום הזה, היא החליטה לעסוק ביצירתה בזיכרונות אישיים, בשונה מזיכרונות קולקטיביים.

כך נוצר פרויקט "שמירת חפצים": חוף הזמינה אנשים להפקיד אצלה חפצים מעוררי זכרונות שקשה להפרד מהם מחד,  אך גם לא ניתן להחזיק בהם עוד, מאידך. מוסרי החפצים התבקשו על ידי חוף להעניק כותרת לכל חפץ.

לאט לאט נאגרו אצלה החפצים –  אישה אחת מסרה לה ג'קט ארוך, סרוג שהיה שייך לאמה המנוחה ונתנה לו את השם: "רקמת חיבוק". מישהו השאיר טבעת זכוכית ירקרקה יחד עם השם "fuck you". עוד אדם השאיר מגף שחור וקרא לו "סבא שלי היה שוטר בתקופת המנדט" וכן הלאה.

מפעל הזיכרונות

במהלך השנים התפתח המפעל, וחוף גילתה שנושא הזיכרון תמיד היה ברקע שלה. חברה הזכירה לה שכבר כשלמדו יחד תיאטרון חזותי עסקה בייצוגים של זיכרון באחד המיצגים שיצרה. חוף לא זכרה זאת.

אם תכתבו "רות חוף" בגוגל, למשל, תמצאו סרטון בו היא מופיעה במעין הייד פארק, נואמת בלהט על איסור מחשבות והגיגים "מיותרים" דוגמת זיכרונות. אולי זו הייתה דרכה למחות על חוק הנאמנות בתרבות.

חוף שחקרה את מקורות הזיכרון לטווח ארוך וקצר, התחילה ב"שמירת חפצים" דרך שהובילה אותה לעיבוי המעבדה המיצגית שלה עד שהפכה ל"מאגר הזיכרונות", הפרויקט הנוכחי.

לפני כשנתיים הופיע הפרויקט במסגרת פסטיבל הבובות ב"תיאטרון הקרון". המיצג הרשים, הלהיט והפעים ומאז נדד ברחבי הארץ ובקרוב גם בעולם (הפרויקט כולו מתורגם כעת לרוסית, כך מעדכנת חוף, כי צפוי להשתתף ברפרטואר של תיאטרון חברתי במוסקבה).

לזכור ולשכוח

קיר הפתקאות בכניסה ל"מאגר הזיכרונות" הוא טעימה ראשונה משורה של חוויות ייחודיות שהמיצג מציע למבקרים. התחנה הבאה מכונה "משרד" מאגר הזיכרונות. המשתתפת עונה על שאלון אישי עם שאלות מפורטות על מה זכור יותר ולאיזה טווח. השאלון מסייע להיכנס "צעד ראשון לנבכי הזיכרון", לפני שממש פוסעים קדימה למאגר.

עבור מי שרוצה – יש גם "ערכה לשיפור הזיכרון" שניתן לקבל רגע לפני הכניסה. מדובר בחוברת עם הוראות של ממש , כמו "הזכרו בטעם של כוס מים". מיד עלתה בי המילה "צלול" וכתבתי אותה בפתקה המצורפת לערכה. בהמשך אגלה שמקורית אני לא.

העברתי עמוד וההוראה השתנתה – התבקשתי להיזכר בגשם נופל על פניי. חשבתי בסיטואציה דרמתית של גשם נופל מתוך הספר "שובה של המלכה" של גבי ניצן, ועל מפל בשמורת טל, בה המים הכו בפניי בצורה שאינה מאפשרת אלא להיות ברגע. וכך עוד ועוד שאלות.

לקראת הסוף המפתיע של החוברת, התבקשתי להשליך את כל מה שכתבתי / נזכרתי בו לסל המיחזור כיון שכדי לזכור – כך נטען –  יש לשכוח. "כמו לפנות מקום" חשבתי, והבנתי שזה מעין תרגיל ניקוי של "רעלי זיכרון" שמאפשר לשכבות התת-קרקעיות באמת של הזיכרון להגיח.

נזכרתי בסרט "שמש נצחית בראש צלול" המפגיש בני זוג שביקשו למחוק אחד את השני מן הזיכרון (הסרט שחוף הכי אוהבת, גיליתי לאחר מכן). ולאחר מכן עלה בזיכרוני סרט אחר, ובו אדם שמאבד את זכרונו בכל בוקר מחדש, ומקעקע זיכרונות על גופו, כדי לזכור כשיתעורר.

"איזו מסכנה" אמרה אמא שלו.

"למה היא מסכנה?" שאל נעם גדעון.

"כי היא אבדה את הזיכרון שלה" אמר אביו.

[…] "מה זה זכרון?" שאל נעם גדעון. הוא תמיד שאל שאלות.

"זה משהו שזוכרים" אמר אביו.

(מתוך "נעם מחפש זכרונות" מאת: מם פוקס, אורים הוצאה לאור, 2002 בירושלים)

אז ועכשיו, שם ופה

לאחר שסיימתי להיעזר ב"ערכת ההכנה", התחנה הראשונה שלי היא עמדת האזנה. ליד מחשב ואוזניות נמצא שלט שמורה לבחור שיר שמעורר זיכרון. לא היססתי וביקשתי את השיר "רומיאו ויוליה" של להקת "דייר סטרייטס". מצאתי עצמי מופתעת מן הבחירה (מי חשבה שאבחר שיר שאינו בעברית?) והדהודה הכפול.

בעשרים השנים האחרונות כשהזדמן לי באופן אקראי לשמוע את אותו השיר נזכרתי במישהו מסוים ובסיטואציה ספציפית, אליה כמהתי והתגעגעתי. בתקופה האחרונה רצה הגורל והצטלבו דרכנו שוב. שמעתי את השיר באזניות, נזכרתי בעבר, ואולי נשא עליו השיר גם עתיד?

זיכרון הוא דבר מתעתע.

האוזניות נצמדו אל האוזניים ואני עצמתי עיניים. בבת אחת התערבבו להם הזמנים מפעם, מאחר כך, מעכשיו. בתום השיר, פקחתי עיניים וראיתי לצדי אשה מארץ אחרת שביקשה שיר שונה והתרגשה כל כך כשהאוזניות נצמדו אל אוזניה. ידיה ציירו מעגלים לא נראים באויר.

הטקסט הבא אמנם לא נכתב בזמן ההאזנה לשיר, אך הדהד בי באופן עוצמתי ובעקבותיו נכתב הבית שלפני האחרון:

את לא צריכה לכתוב עכשיו

אַתְּ אִתִּי?
אֲנַחְנוּ הַדָּבָר הָאֲמִתִּי !
אֲנַחְנוּ לֹא סִפּוּר.

תִּקְלְטִי,
זֶה לֹא בִּדְיוֹן.
אֲנַחְנוּ הַדָּבָר הָאֲמִתִּי  –

הַמְּצִיאוּת.

אֲנַחְנוּ  לֹא סִפּוּר
עוֹלֶה עַל כָּל דִּמְיוֹן.

אֲנַחְנוּ לֹא שֶׁמֶשׁ
לִפְנֵי זְרִיחָה.

אֲנַחְנוּ הַמְּצִיאוּת
אַחֲרֵי שְׁקִיעָה.

נָסִיךְ קָסוּם וְנַעֲרַת חַוָּה
אַתְּ מְבַלְגֶּנֶת לִי אֶת הַשֵּׂעָר.

כָּל הַשְּׁאָר

אישה מבוגרת ליד צנצנות זכוכית

אַהֲבָה.

אַתְּ אִתִּי.

מַבָּט מַשְׁמָעוּתִי

נְקֻדּוֹת רֹךְ יָרֹק מִתְנוֹצְצוֹת

מְבַצְבְּצוֹת מִתּוֹךְ הַחוּם הַתְּהוֹמִי

שֶׁל עֵינֶיךָ

נוֹהוֹת כְּמֵהוֹת בְּזֶרֶם אֵין סוֹפִי שֶׁל אוֹר

חִיּוּךְ קִמְטִי

אַתָּה אִתִּי!

בָּרוּךְ מַחֲזִיר אֲהָבוֹת קוֹדְמוֹת
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

"ברוכה הבאה לבר הזיכרונות"

הדמעות היו עדיין מרוחות על פני כשהתיישבתי על הבר בעמדה הבאה. נופר הציגה את עצמה כברמנית שלי לערב, ובירכה אותי: "ברוכה הבאה לבר הזיכרונות". היא הגישה לי תפריט ושאלה מה ארצה. מהתפריט ניתן לבחור: סוד, חגיגה, שבב חיים, מקום, תאונה, התרפקות, פצע ועוד. לבחור זיכרון של פצע נשמע לי קל מדי, ישיר מדי, רגיל מדי. אז הזמנתי זיכרון של טקס.

בבר, מסתבר, יש עשרות קופסאות וצנצנות עם חתיכות חיים, כל אחת היא הזדמנות להיזכר. יש קופסא עם דשא (חי), צנצנת עם צמר גפן ויוד, צנצנת עם בדיקת הריון (חיובית), קופסא עם דגם מוקטן של ספסל ועוד.

נופר נעלמה והגיחה מקץ דקה עם שתי צנצנות זכוכית שקופה בידיה. היא הניחה אותן למולי ועברה אל הלקוח הבא. הצנצנות לא היו באותו הגודל. גיליתי באחת מהן סכין גילוח ובשניה תמונת חתונה ישנה. לפני שנעלמה הפצירה בי נופר בעדינות לכתוב את זכרונותי אם מתעוררים. התבוננתי בתמונה וכתבתי:

הורי

יָרַד גֶּשֶׁם

וְהַתִּזְמֹרֶת לֹא בָּאָה.

הַהוֹרִים שֶׁלָּהּ הִתְנַגְּדוּ

וְשֶׁלּוֹ לֹא הֻזְמְנוּ.

אֲבָל בַּסּוֹף הֵם הִתְחַתְּנוּ

חשבתי לעצמי שתמונת חתונה מסוג מסוים מיד העלתה בי את תמונת חתונת הורי. מדוע? האם זה היה מרקם התמונה? הבגדים של אותה התקופה? ואולי מבטה של הכלה?

הייתי סקרנית לגבי סכין הגילוח. איך הוא קשור לטקס לעזאזל? אולי אותה הברית שהיו נוהגים בה לעשות חתוך באצבע? לפתע נזכרתי בפעם ההיא וכתבתי:

פס חלק

 הִיא לֹא יָכְלָה לַעֲמֹד בִּרְצוּעוֹת הַבַּד

וְנֶהֶדְפָה לְאָחוֹר

וּלְרֶגַע הָיָה פַּס חָלָק

אַחֲרֵי הַרְבֵּה צְחוֹקִים בָּאוֹטוֹבּוּס

עַל הַשָּׂפָם שֶׁגִּדְּלָה

וּשְׂעָרוֹת שֶׁמִּסְתַּבְּכוֹת

"תשליך" הזיכרונות

אנשים המתינו בתור להיכנס לחדרים השונים במאגר. באחד מהם היה שכוב על מיטה איש ומישהי רשמה את זיכרונותיו, מזכירה פסיכואנליטיקאית. כשהוא סיים את תהליך ההכתבה, הפרפורמרית השיבה לו את הזיכרון במילותיו.

חדר אחר הזכיר במעט חדר חקירות. ישבה בו אישה ג'ינג'ית וחקרה אנשים על דמות מן העבר שהם זוכרים. הפרפורמרית האדמונית והחדר כולו שידרו עבורי אווירה של "תיקים באפילה". ועדיין, ניכר כי התשאול עדין ואינו חודרני. השאלות ביקשו לתאר את צליל קולו, או את הניחוח שלה. הריח, חשבתי, אותו סוכן הזיכרון הקדום ביותר המוטבע בנו.

לא רחוק מהג'ינג'ית המתשאלת, התמקמה ציירת שציירה לפי בקשה קלסתרונים של  אנשים שכוחים/נעדרים/נעלמים מפעם.

בחדר צדדי ניצב במקום של כבוד אקווריום מלא מים ומשוקעים היו בו חלוקי נחל עליהם כיתוב בטוש שחור. מבטי נדד אל החלוקים המחכים מחוץ לאקווריום ואל ההוראה: כתבו זיכרון להטבעה. ההוראה לא מפרטת איזה סוג זיכרון אך השורש ט.ב.ע פועל כאן משני הכיוונים (הסבירה חוף לאחר מכן) – מחד להטביע במים זיכרון כדי להשכיחו מאידך להטביע ולחרוט אותו בפנים, בעזרת הטוש הלא מחיק.

טקס ה"תשליך" הפרטי שלי קיבל תאוצה וטקסיות. משני צדי האבן כתבתי סיטואציות, והתמה של שתיהן הייתה התנפצות. השלכתי את האבן אל המים והיא צללה, נחה לה בין שאר הזכרונות המבקשים להמחות. הפעולה הזו, לכאורה פשוטה וקטנה, מותירה בי חותם. מעין טקס פרטי שכנראה הזמנתי מבעוד מועד. אני כותבת כעת, ממרחק של כחודש מאז הטבעת אותם זכרונות ומעידה: בהחלט משהו זז בי מאז.

"אני מתקשה לישון ומתעוררת.  ונזכרת ונזכרת ונזכרת"

הפתיע אותי שלא מתעורר בי צורך מציצני כלפי חלוקי הנחל של אחרים. לעומת זאת, הדבר שכן עורר בי את יצר המציצנות היה מכתבת עץ קטנה מחולקת להמוני תאים ובתוכה תחובים פתקים שלי הזכירו במעט את פתקי הכותל.  נתבקשתי לכתוב על פתק מספר טלפון שאני זוכרת בעל פה (כמה קשה היום לזכור דבר כזה) ולתת למספר הזה שם. המספר עלה בי מיד. השם שהענקתי למספר הפתיע אותי לטובה.

לא התאפקתי והצצתי בפתקים של אחרים סדורים בתאים הקטנים, הדקים. כתובים היו שם מספרים בני חמש ספרות עם קידומות כמו של פעם מהטלפונים הנייחים עוד לפני שכונו כך בהשוואה לניידים, כי האחרונים טרם הומצאו. מעל מספר כזה כתוב היה השם "בית".

באותו הלילה בו יצאתי ממאגר הזכרונות נפעמת לב. בלילות שאחריו תקפו אותי החלומות –  פצועים, מבוהלים ובהמשך מפויסים.

אני מתקשה לישון ומתעוררת.  ונזכרת ונזכרת ונזכרת.

צילומים: שירה אבולעפיה


בספרו W" או זיכרון הילדות" (1991), מתמודד הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק, עם האפשרות ללכוד את הזיכרון. ד"ר דנה אמיר, בהרצאה ביום עיון לכתב העת הישראלי "מארג", טענה כי הדרך היחידה שבה מצליח פרק לשמר לרגעים את הזיכרון החי היא דווקא באמצעות פירוק תמונות הזיכרון. "[…] הוא מבין שהחי איננו מה שנלכד בתוך מסגרת התמונה אלא דווקא מה שחומק ממנה".

אמיר הציעה שפרק שוזר לאורך כל הספר זיכרונות "חיים" שהוא מתאר במלואם ומיד לאחר מכן מפריך. ולעיתים מתאר זיכרונות "מתים" שאמנם התרחשו – לפחות לפי מה שסופר לו – אך אין לו שום חיבור חי אליהם. "למעשה בכל מקום שבו מעיין פרק בזיכרון מילדותו הוא מפריך את הזיכרון תוך כדי ההיזכרות בו, הופכו על פיו, נוטל ממנו משמעות אחת ומייחס לו אחרת, מעמיד את כל עניין ההיזכרות באור של ספק הזיה, ספק פנטזיה, ספק חלום."

"…אז נעם גדעון חזר הביתה לחפש זכרונות בשביל גברת חנה כי את שלה היא אבדה. הוא חיפש את קופסת הצדפים שמצא לפני זמן רב, בקיץ שעבר, והניח אותה בעדינות בתוך סלסלה. הוא מצא בובה על חוט שתמיד הצחיקה את כולם והכניס גם אותה לסלסלה. הוא נזכר בעצב במדליה שסבא שלו נתן לו במתנה ובעדינות שם אותה ליד הצדפים. אחר כך הוא מצא את הכדורסל שהיה לו יקר מפז, ובסוף, בדרך לגברת חנה, הוא נכנס ללול ולקח ביצה טריה וחמה מתרנגולת"

"איזה ילד מוזר ויקר הוא זה שהביא לי את כל הדברים הנפלאים האלה", חשבה גברת חנה.

אז היא התחילה להזכר." (מתוך "נעם מחפש זכרונות" מאת: מם פוקס, אורים הוצאה לאור, 2002 בירושלים)

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

חטאתי לפנייך ואני לוקח אחריות

Reading Time: 5 minutes התנצלות, מרחב החלמה ולקיחת אחריות אמיתית הם חלק מהתהליך המורכב שקורבנות מתמודדות איתו לאחר פגיעה. אך, מובן מאליו ככל שזה יישמע, טרם הבנו את המשמעות הרחבה של הדברים

הייתי שם

Reading Time: 50 minutes במה פתוחה לעדויות על אלימות כלפי נשים, כחלק מפרויקט #הייתי_שם בעמוד הפייסבוק של פוליטיקלי קוראת. העדויות הללו מציגות תמונה רחבה ומעמיקה של אלימות כלפי נשים בישראל ושל המדינה, החברה והתרבות שתומכות בה.

בעקבות האימהות – יומן מסע

Reading Time: 12 minutes השיטה פשוטה – הם קודם כל מפצלים בין המפגינים. מרחוק אנחנו רואות אימהות אחרות, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם, האלימות הופנתה גם אליהן.