לעמוד הראשי של הפרויקט
מאת: איה נבות
לא כולם יודעים, אמא שלי מחבקת חיבוק חזק אבל לא חזק מידי, שלא נישבר. חיבוק קרוב אבל לא קרוב מידי, שלא נתערבב. וככה, חזק וקרוב בדיוק במידה אני יכולה להריח את הבושם שלה כבד ובוגר, ישות נפרדת שיש לה משקל וגם גיל.
היא רואה לתוכי כמו לא היה לי עור, שואלת כאילו מעולם לא קיבלה תשובה וחוששת כאילו מעולם לא חזרתי הביתה בשלום. הוא דומה והיא אחרת, היא שורשים והיא צמרת, היא ברומו של והיא הבל הבלי, והיא כל כולה שינוי. לא כולם יודעים, אמא שלי השתנתה מקצה לקצה. מקצה שפעם הייתה מגיעה אליו פעם ביום, אל הקצה השני שהוא בעצם רק אופק. רק אופק היא רואה כשהיא הולכת על המים, שטה בשמיים. ביד אחת כף עץ של מטבח, ביד שנייה מכחול עגול ורך, והיא לא מפחדת יותר.
כבר לא אכפת לה מה אומרים. לא כולם יודעים, היא מגדלת שלושה כלבים במקום בו חשבה שתגדל רק מרפסת, שלושה ילדים שמרגישים כמו יותר, כשהדבר היחיד הקבוע הוא הבושם הזה, שיש לו ריח כבר ובוגר. היא גדלה עכשיו. מן הפנים אל החוץ, מעצמה לעצמה, מחושך לאור, כמו ילדה אבודה שמוכנה לחזור. גדלה כמו אליס, כמו להבה, כמו קרן שמש זהובה וחמה היא מחממת את הבית כשהיא קוראת לי "יא בינתי", וחוזר הניגון והדרך עודנה נפקחת לאורך, יא אימי.
