מאת: שלי גטיה זיידל
את הסיפור המשפחתי שלנו גוללתי לא פעם: סבתא שלי זהרה מבורת ז״ל כמעט ונמנתה על האימהות שחטפו להן ילדה, ואלמלא תושייתה, גבורתה ואומץ ליבה, יתכן שדודתי דבורה לא הייתה איתנו היום. למרבה המזל, הסיפור שלנו הוא סיפור של ״כמעט״, אך במושב בו גדלתי יש סיפורים רבים שנגמרו אחרת והסיפורים האלה הם תבנית נוף ילדותי.
כילדה נהגתי לשבת לא מעט עם סבתא שלי וחברותיה במרפסת ביתה. אני זוכרת את הצחוק המתגלגל כשצחקו אחת מהשנייה ואחת על השנייה, ואני גם זוכרת היטב את המעברים החדים, כמעט בלי הכנה, משיחות על ענייני דיומא לאמירות געגוע מפלחות לב לבת או לבן שאינם עוד. ותמיד היה מן שקט מוזר אחר כך, עוד ועוד זוגות עיניים מסביבי שמתמלאות דמעות וסבתא שלי שמסתכלת עליי ומחליפה נושא באופן חד וברור.
רק כשבגרתי הסכימה שאשמע יותר. רק כשבגרתי סיפרה על מה שקרה לה במחנה העולים בעין שמר. ומאז ועד היום ולמשך כל ימי חיי המילים שלה איתי. והמילים של החברות שלה איתי. והחור הזה שהיה להן בלב, בכל פעם נפער קצת גם בי וזה תמיד כאב כל כך, רק שלא שיערתי בנפשי עד כמה.
החוויות קיבלו ממשות
לא דיברתי על זה, למעט עם חברה קרובה אחת. זה מוזר, אבל גם עם המשפחה שלי לא. אני מנסה לחשוב למה. אולי כי ייחסתי את המחשבות והמעשים שלי לרכבת הרים ההורמונלית שאישה חווה אחרי לידה.
תשעה חודשים לאחר שילדתי את בתי הבכורה התכתבתי עם אישה שאינני מכירה בהודעות הפרטיות בפייסבוק. יזמתי פניה אליה לאחר שהגיבה לפוסט שפורסם אודות הפרשה והתגובה שלה הכאיבה לי בבטן הרכה. לאחר שהתנצלתי על פנייתי אליה באופן פרטי ותקווה שהיא לא חווה זאת כחדירה למרחב שלה, ניסיתי להסביר לה מה עוררו בי המילים שלה. בהתכתבות הזאת, עם אישה שאני לא מכירה, שמעולם לא שוחחתי איתה או פגשתי אותה, כתבתי בפעם הראשונה את מה שהתחולל בי אחרי הלידה של הבת הבכורה שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהחוויות האלה הפכו למילים ולמעשה קיבלו ממשות.
וכך כתבתי לה, ב2 ביולי 2017:
שלום לך,
אנחנו לא מכירות, אבל קראתי את תגובותייך לפוסט של פרופ׳ וייס והרגשתי צורך אישי להגיב. אני מקווה שמבחינתך זה בסדר. אפתח בכך שהנושא קרוב לליבי ומכאן תגובתי. אני לא מייצגת שום ארגון או עמותה וכל שאני מבקשת הוא לשתף מרחשי לבי… נושא החטיפות הוא חלק אינטגרלי מהנראטיב שלי ולא ידעתי עד כמה טראומטי הוא עד שהפכתי לאמא לראשונה לפני תשעה חודשים.
כל הפחדים צפו, כל הסיפורים חזרו כסיוטים, זה הכה באופן ובעוצמה שלא צפיתי אותם. אני זוכרת שהתבוננתי בתינוקת היפהפייה שלי בעיניים חוקרות ממש, טבעתי את תבנית פניה במוחי שמא חלילה יחליפו אותה באחרת ולא אזהה אותה (היום אני מבינה שאין כל סיכוי ולו הקל שבקלים שאם לא מזהה את ילדה), ביקשתי ״אפס הפרדה״, גם אחרי לידה קשה ומפרכת בת 20 שעות סבל, מהפחד שחלילה יקרה דבר מהזוועות שגדלתי עליהן. לקח לי זמן להבין שהטראומה למעשה עברה אליי, שהעדויות שגדלתי עליהן חדרו לנבכי הנשמה וזרעו זרעיהן ללא רחם. והנה אני… פתאום מוצאת בעצמי, במחשבותיי, בהתנהגותי, בהתנהלותי, סימנים פוסט טראומטיים של ממש, כאשר הלידה, כמה ״מפתיע״ היוותה טריגר.
הדבר המדהים הוא שבכלל לא זכרתי את ההתכתבות הזאת עד היום בצהריים. עד שהתכתבתי עם סיון תהל אהובתי ואל מול התמונה שמצורפת לפוסט זה, המגולל מחוויתה של מוריה, דור שלישי. כשזה היכה בי, התחלתי לגולל את ההתכתבויות הפרטיות בפייסבוק לאחור עוד שנה ועוד אחת כאחוזת תזזית וכשהגעתי לשנת 2017 ומצאתי אותה פשוט רעדתי, פיזית. ואז גם הכתה בי ההבנה שיתכן שלידת הבת הבכורה שלי אינה הטריגר היחידי.
לפני שלוש שנים וחצי, הלידה של הבן שלי הייתה, תודה לאל, קלה ומהירה יותר מקודמתה, אך הייתה לו צהבת יילודים שמדדיה הלכו ועלו. הצוות הרפואי הסביר לי כי הטיפול המקובל הוא טיפול באור, פוטו-תרפיה, כאשר התינוק שוכב עירום, למעט הטיטול שעל גופו ועיניו המכוסות, באינקובטור פוטו שפולט אור כחול. אינקובטור הפוטו נמצא בתינוקייה והוסבר לי שהוא יצטרך לשהות שם זמן רב. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהתינוק שלי ישכב שם לבד במשך שעות או אולי אפילו ימים, כי מי יודע מי יעשה לו מה, וכשביררתי על אפשרות שיעבור את הטיפול כשהוא צמוד למיטתי ולא בתינוקייה, נאמר לי שאמנם יש עריסת פוטו ניידת אחת אך עוצמתה ויעילותה פחותה מזו שבתינוקייה. התעקשתי לקבל את האפשרות הניידת ואני זוכרת שהפצירו בי, אמרו לי שחבל, שהשהות בבית החולים עלולה להתארך, עד כי יתכן שנאלץ לחגוג את חג שמחת תורה בבית חולים, אך לא הייתי מסוגלת בשום אופן לחשוב על מצב בו הבן שלי לא יהיה תחת השגחתי הצמודה. את שמחת תורה אכן חגגנו בבית החולים, אבל הבן שלי היה איתי, לידי, שוכב בעריסת פוטו הניידת היחידה שהיתה ושלא הסכמתי לוותר עליה.
עיקר התמחותי המקצועית בשבע השנים האחרונות הוא פוסט טראומה על רקע פגיעות מיניות. אם נבקש להניח לרגע את מחוללי הטראומה השונים בצד (פגיעה מינית, קרבות ועוד), לפוסט טראומה באשר היא יש אופי פולשני להכאיב וחודרני להחריד, שמגיע עד לב הליבה העצבית והרגשית. היא מחוללת מהפכה בלתי נתפסת ואחריה מתבוננים אחרת על העולם, הנחות פסיכולוגיות בסיסיות מתערערות ומתרחש שינוי מוחי של ממש.
בהמשך לזה, טראומה בין דורית היא כמו שד לא רצוי שכולו גילום החוויה הטראומטית שלא אנחנו חווינו באופן ישיר, אך בעל כורחנו אנו נושאים כל חיינו על גבנו ועל לוח לבנו.
והוא יוצא לו השד הזה בלי תכנון, בלי שנרגיש בו, בעיקר בזמנים שנחווים כעיתות הישרדות.
ולקח לי זמן לגלות על עצמי שהוא שם.
לגלות לעצמי שהוא שם.
לגלות שהוא לא רק אצלי.
וכמה חשוב הגילוי הזה.
וכמה חשוב להנכיח אותו.
כי בטראומה כמו בטראומה, היא אף פעם לא נגמרת בעת שהמעשה הסתיים. למעשה, בדיוק שם היא מתחילה.
תמונה ראשית: לע"מ
