Reading Time: 8 minutes

"40 ילדים באוטובוס אחד וכולם מתו?"

מחר (21/6) יצויין יום המודעות לפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. מן הפרשות הסבוכות, האכזריות והמעורפלות בתולדותיה של מדינת ישראל. לרגל יום המודעות, אנו מביאות בפניכן סיפורו של אוטובוס אחד ועליו 40 תינוקות ממחנה העולים בעתלית שאף לא אחד מהם חזר. 
Reading Time: 8 minutes

בשנת 2017 מצאתי באתר של עמותת עמר"ם, מהעמותות המובילות במאבק להכרה בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, סרטון קצר בו עומדת אישה המחזיקה גזיר עיתון ומספרת על אוטובוס אחד שיצא ממחנה העולים בעתלית ומעולם לא שב בחזרה. בשעתו, עבדתי על הצגת התיאטרון "המקום ינחם אתכם" שעסקה בפרשה והחלטתי כי עליי לשלב את סיפורו של האוטובוס בחומרי היצירה. חיפשתי ותרתי אחר אותה אישה ואחר אותו גזיר עיתון, אולם ללא הצלחה. עד שלפתע, בהפגנה במסגרת יום המודעות, נתקלתי באותה תמונה – המתרחשת מולי במציאות. אותה אישה, שאחזה בגזיר העיתון באתר של עמר"ם, החזיקה הפעם שלט גדול ששואל לאן נעלמו אותם ארבעים תינוקות.

הייתה זו קארן שופן, נכדתה של תימניה חבאני, שבנה נעלם באוטובוס ההוא. ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. באותו השבוע כבר ביקרתי בביתה והיא פתחה בפניי קלסרים על גבי קלסרים, הציגה אינספור מסמכים שליקטה לאורך השנים וסיפרה לי את הסיפור של האוטובוס ואת סיפורו של ציון חבאני, אחיה של אמה, שעלה על האוטובוס, ולא שב.

אעלה בתמר

כדי להבין כיצד ייתכן שלוקחים 40 תינוקות בבוקר בהיר אחד, ראוי להתחיל הרבה קודם. עלינו לחזור לשנת תרמ"ב, 1882. שנת עלייתה של תנועת ביל"ו לארץ ישראל. עלייה שנחקקה בדפי ההיסטוריה כשלב חדש במימוש החזון הציוני. אותה חבורת סטודנטים, 59 במספר, שעלתה מרוסיה, הייתה לסמל החלוציות של העליות הראשונות ולסמל המפעל הציוני כולו.

אבל כידוע, את ההיסטוריה כותבים המנצחים – ומתחת לשורות הנכתבות, מתקיימים הסיפורים שלא זכו להירשם כשלבים משמעותיים, או להיזכר בנרטיב הכללי. למשל: כמה חודשים לפני עלייתם של הביל"ויים לישראל, עלתה לכאן קבוצה חלוצית מתימן. קבוצת "אעלה בתמר", שנקראה על שם פסוק בשיר השירים, שעלתה לכאן מתוך תפיסת הקדושה של הארץ והאמונה, כי כאן תתממש הגאולה.

או התיישבותם של המתיישבים התימנים בחוות כנרת, שנים עשורים לאחר מכן, בשנת 1912. בתים רבים בישראל וודאי שמעו את המושג "תימני כנרת", המתאר את הקבוצה שחיה במקום במשך 18 שנים, עד שנת 1930. במהלך אותן שנים נאבקו התושבים שוב ושוב עם חברי קבוצת כינרת, עם העבודה המפרכת בייבוש ביצות, עם מצוקת דיור ולבסוף, עם גירוש ממשי מהמקום בו חיו, פעלו והקריבו במשך שנים.

שתי הדוגמאות הללו הן הכר הפורה של הגזענות, שהחל להצמיח שורשים כאן, על האדמה הזו. בעוד כמה שנים יהפוך היחס המזלזל שהתפתח לגירוש ממשי, לזוועות גדולות אפילו יותר. לפרשות שעד היום, החברה הישראלית מעדיפה לקבור מחוץ לטווח הראייה.

על כנפי נשרים

השנים חולפות ובסוף דצמבר 1949 עמד מניין היהודים בארץ על מיליון. שנה לאחר מכן כבר הוכפל מספר היהודים, הודות לעליות הגדולות של אותה שנה. כחלק מהעלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה, מגיעה בשנת 1949 העלייה התימנית הגדולה, כנפי נשרים. שמה של העלייה לקוח מתוך הפסוק, "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אליי" (שמות יט ד).

דומה כי הפסוק עצמו טומן בתוכו רמז מטרים לבאות. העולים החדשים מפוזרים במחנות עולים ובמעברות ברחבי הארץ ומנקודה זאת ואילך אנחנו למדים על היעלמותם של פעוטות. מעיון במסמכים השונים עולים סיפורים בהם נלקחו ילדים לטובת טיפול רפואי ולעולם לא שבו, סיפורים על ילדים שנתלשו פיסית מידי הוריהם או על ילדים שהיו בריאים לחלוטין אך להוריהם נמסר כי מתו. מכאן, נראה כי הולכת ומתבהרת בפנינו שיטה זהה וסדורה. ברוב המקרים הילדים נלקחו מאימהות שעלו ארצה בגפן, טרם עליית בעליהן ומאימהות שהיו צעירות מאד ושלא הבינו את השפה, בוודאי שלא את מונחיה הרפואיים.

על פי המחקרים, המקורות והעדויות הרבות עולה מסלול קבוע: עם שיכון העולים במעברות, הילדים נלקחים לבתי התינוקות או לבתי החולים בטענה כי הם זקוקים לטיפול רפואי, אלא שבפועל הילדים מועברים לויצו הקרוב ומשם למשפחות המאמצות. כעבור ימים אחדים מתקבלת ההודעה אודות "מות הילד". אלא שלא ניתנת להורים האפשרות לראות את הגופה, הם לא מקבלים תעודה פטירה וגם לא זוכים להביא את הילדים לקבורה.

ציון חבאני

קארן שופן (48) היא פעילה מרכזית בעמר"ם. כמו רבים אחרים שפעילים בעמותה, היא הגיעה לכך מתוך סיפורה האישי. כבר שנים היא חוקרת את הפרשה ומנסה להבין מה עלה בגורל של דודה. "אני בת בכורה ונכדה ראשונה לסבא וסבתא, אני זוכרת כילדה שסבתא תיארה את ציון שנחטף בפברואר 49, אבל מן הסתם לא יכולתי לקלוט את זה אז". 

מתי החלטת לחקור אודותיו? 

"שנה לאחר שהתחתנתי, הייתי בהריון וההתרגשות סביבי הייתה כמובן גדולה מאוד. באותה תקופה (1994), הגענו ערב אחד כולנו לסבתא בסלון כי שידרו כתבה בנושא פרשת חטופי תימן שעלתה שוב לכותרות לאור גילויים חדשים של הרב עוזי משולם ז"ל. היה מתח והתרגשות באוויר כאילו משהו גדול קרה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את עומק הדברים והזדהיתי עם הכאב של סבתא. בכל זאת הייתי הריונית צעירה והתחושות לגבי ילד שמתפתח בתוכך יש להן עוצמה שרק אמא יכולה לחוות". 

אני יכולה להבין את ההתרגשות. אבל הרגשת גם את הכאב שלה? 

"כן. לצערי הכאב של האובדן פגש גם אותי. אמנם מזווית שונה אבל ההריון שלי הסתיים בלידה שקטה בהיותי בחודש שמיני ושבוע. חוויתי לידה רגילה לחלוטין מכל הבחינות, רק שאז עדיין לא היו נהלים אנושיים למקרים מהסוג הזה. שלחו אותי הביתה עם הידיעה שאין דופק ואמרו לי לחזור בעוד יומיים ללידה, שזה לא אנושי וגם מסוכן בגלל רעלת". 

קארן חוותה לידה שקטה, כאשר במיטות שלידה הגיעו חיים חדשים לעולם. בעודה שומעת את דופק התינוקות שזכו בחיים, היא נותרה לבדה. מילותיה של סבתה חדרו לליבה מחדש וכאבה של תימניה על ציון, הציף את כאבה שלה על התינוק שלא זכתה לו בעצמה.

סבתה, תימניה הגיעה בחודש תשיעי (לאחר הריונות קודמים שלא צלחו) יחד עם בעלה, יחיא, למחנה חאשד בעיר עדן שבתימן, בדרכם לארץ ישראל, "שם היא ילדה את ציון, בנם הבכור וסבא היה מאושר" מתארת קארן, "כשציון היה בן שבוע הוחלט להעלות רק את הנשים והטף לא"י ולמעשה הפרידו בין סבתא לסבא שלי שעלה רק חודשיים לאחר מכן. בארץ סבתא שוכנה יחד עם ציון בן השבוע ועם עוד אמהות וילדים במחנה עתלית והן התבקשו למסור את הפעוטות לבית התינוקות שם יש אחיות שיטפלו בילדים, סבתא מספרת שהשפה היוותה בעיה כי לא הבינו עברית, אבל האמונה ביהודים היתה עזה בפרט שחלומם הגדול לעלות לארץ הקודש התקיים". 

"האימהות כולן, כולל סבתא, חיכו יום ועוד יום ועוד שבוע עד שפיזרו אותן מהמחנה למגורים קבועים ברחבי הארץ. את סבתא שלי והחבאנים שיכנו בכפר שלם בשכונת ידידיה", מתארת קארן. "לא היה למי לפנות ואת מי לשאול. לבסוף, כל הנשים קיבלו פתק ובו כתוב הבן שלך מת או הבת שלך מתה. כמובן שסבתא לא הפסיקה ולא נחה לרגע כדי למצוא את ציון. היא התייצבה בכל הוועדות, שלחה מכתבים והגישה תלונות ואפילו התראיינה לכתבה בעיתון "מקור ראשון" היא וסבא הופיעו בשער העיתון כשהם מחזיקים בידם מכתב שהגישו כדי למצוא את ציון. שום דבר לא צלח".

"הבן שלך ערק מהצבא"

18 שנים לאחר היעלמותו של ציון, כפי שקרה למשפחות רבות, הגיעו לפתח ביתה של תימניה אנשי צבא והאשימו את בנה בעריקות. תימניה קרעה בפניהם את הצו ואמרה להם: "קודם תמצאו אותו אחר כך תקחו אותו". אולם את ציון לא מצאו ובמקום, הוצאה עבורו לראשונה תעודת פטירה, בשנת 1968.

אחת מהטענות המרכזיות בפרשה היא העובדה שהעדויות מתקופת העלייה, מנוגדות לחלוטין למסמכים שהוצאו בדיעבד, בדיוק כמו במקרה של ציון. במאמרו, באין חשד, אין חקירה אמיתית: דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן, מציג בועז סנג'רו את חוסר ההלימה בין הדוקומנטים עצמם: "הוועדה מסתמכת ללא פקפוק גם על רישומים סותרים וחוסר עקביות. עיון במכתבים שנשלחו למשפחות מלמד שגם במקרים הרבים שבהם הרישומים סותרים זה את זה באשר לסיבת המוות, למקום המוות, לשמו של התינוק או לתאריך הפטירה, בכל זאת מופיעה המילה 'בוודאות' לצד הקביעה שהתינוק נפטר ואף מוצמד לה תאריך פטירה כלשהו שנבחר מבין כמה תאריכים שונים שהופיעו ברשומות". מכאן שניתן להסיק כי לא נערך מחקר נוסף בעקבות המסמכים.

החשד הלך וגבר 18 שנים לאחר היעלמות הילדים, כשההורים קיבלו צווי גיוס. אז חשו ההורים יותר מתמיד כי הילדים בחיים. הלחץ הציבורי בעקבות צווי הגיוס לא איחר להגיע ואז הוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי שהייתה ועדה משותפת של משרד המשפטים והמשטרה והוגדרה כוועדת בדיקה.

ברשותכן, נתעכב על הגדרתה של הוועדה כוועדת בדיקה, זאת בניגוד להגדרתה כוועדת חקירה. שכן, קיים פער משמעותי בין שתי ההגדרות. על פי ההגדרה המילונית, בדיקה הנה בגדר "בחינה, בירור" ואילו חקירה הנה "בדיקת כל הפרטים והעובדות לגבי אדם או מקרה, לרוב בהקשר הפלילי".

ועדת הבדיקה בהלול- מינקובסקי פעלה בין השנים 1967-1968. במסגרתה הוצגו 342 תלונות על ילדים נעדרים. הוועדה הסיקה כי 316 מתוכם מתו, עבור 22 מהילדים נקבע כי גורלם לא ידוע ואילו 4 נמצאו בחיים. שני עשורים לאחר מכן, בין השנים 1988- 1994 פעלה ועדת שלגי, ועדה נוספת, שגם היא הוגדרה כוועדת בדיקה. ועדת שלגי דיווחה על 505 תלונות הנוגעות בילדים נעדרים, מתוכם 301 מקרים שלא הובאו בפני הוועדה הקודמת. מסקנותיה היו כי 222 ילדים נפטרו, מתוכם 51 ילדים שלא הוצאו להם תעודות פטירה ו-14 ילדים שנעלמו כבר בעדן. עבור 65 ילדים אין כל מידע וכן, נמצאו טעויות ב- 34 מקרים שהוצגו לוועדת בהלול מינקובסקי.

לצד הוועדות, התווספו במרוצת השנים נתונים נוספים, עדויות ומסמכים שלא מותירים ספק בדבר ידיעתו של הממסד על המתרחש במעברות. שושי זייד מציגה בספרה, "הילד עדיין איננו", פרוטוקולים מדיונים בחוק האימוץ, שמוכיחים כי בכירים בממשל ידעו על היעלמותם של הילדים ולא עשו דבר. לדוגמא, בישיבת הכנסת מיום 20.1.1959, נאמר: "כידוע קיים שוק שחור לאימוץ ילדים. משיגים אותם באופן פרטי תמורת כסף, לעתים כסף רב. מספר המחכים בתור הוא מאות רבות ומחכים שנים בתור (…) יש ארץ אחת, ארצות הברית, שיש בה ביקוש גדול מאד לילדים מאומצים. ארץ עשירה. יש גם שוק גדול לזה ומשלמים שם בעד ילד סכומים גדולים… בארצות הברית משלמים 5,000 ו-10,000$ בעד ילד".

בישיבה מיום 2.2.1960 אמר חבר הכנסת נחום ניר רפאלקס: "אנחנו יודעים שהיו מקרים שאנשים נסעו למעברות לקנות ילדים, והיו מתווכים". מכאן עולה ששרי הממשלה וחברי הכנסת ידעו באופן מפורש על היעלמותם של הילדים, על הביקוש הרב לילדים, על האימוצים הלא רשמיים שנוצרו בעקבות כך ועל ההתנהלות של שוק שחור וסחר בילדים לחו"ל.

לוקחים את הילדים לחיסונים

תימניה, שחקרה כל קצה חוט שרק היה לה, הופיעה בפני הוועדות השונות. במהלך וועדת החקירה הממלכתית, ועדת כהן -קדמי לחקר פרשיית ילדי תימן המזרח והבלקן שהחלה בשנת 1995 עלתה לדוכן העדים וסיפרה שוב את שקרה:

"באתי ארצה ב-7/2/1949 כפי שכתוב בתעודת העולה שלי. עליתי לארץ שבוע אחרי שנולד בני הבכור, קראנו לו ציון, לציון עלייתנו לארץ. במטוס לישראל היו רק נשים. כל הגברים נשארו במחנה בתימן והגיעו לישראל חודשיים אחרינו. כשהגענו לארץ, שיכנו אותנו במחנה בעתלית, שם היו שתי מחלקות. בכל מחלקה היו 40 ילדים. שם הייתי הולכת להניק את בני כל יום. אחרי ששה ימים שהבן שלי נשאר בבית התינוקות הלכתי להניק אותו כרגיל. לפתע הגיעה מכונית גדולה עם תאים, תאים והתחילו לשים שם את כל הילדים. היו אמהות שהתנגדו והיו אמהות שלא הבינו מה קורה. שאלנו את האחות לאן לוקחים אותם, והם אמרו שהם לוקחים אותם לירושלים, לשם חיסונים ומאז אני לא ראיתי יותר את בני ציון".

כבר בשלב זה ראוי היה לשאול, האם, במקרה בו יש לחסן 40 תינוקות לא ראוי להביא את מנות החיסונים למחנה העולים, מאשר להביא אוטובוס, להוציא ממנו את מושביו ולקשור את התינוקות בארגזים- ארגזים, כעולה מהעדויות? אלא שהתשובה לא ניתנה בשום שלב. השאלות, כצפוי, המשיכו להיערם.

בשנת 2016, ארכיון המדינה חשף חומרים רבים וקארן הצליחה להתחקות אחר סיפורו של ציון לפחות כפי שהוא מופיע בתעודות השונות. "גיליתי המון מסמכים הקשורים לסבתא ולציון", מספרת קארן, "גם מסמכים של בית החולים "ביקור חולים" בירושלים בהם כתוב שציון נפטר מרעלת, מצאתי מסמכים של חברת קדישא ופרטי קבורה". אל מול המסמכים עלתה בפני קארן שאלה נוספת הנוגעת במועד פטירתו וקבורתו של ציון. על פי הרישומים ציון נפטר ב-18/2 אולם נקבר רק יומיים לאחר מכן. על פי ההלכה, בירושלים אין מלינים את המת. כלומר, אדם שנפטר בירושלים יש לקבור אותו עוד באותו יום, גם אם קבורתו תיערך בשעות המאוחרות של הלילה. מכאן, שלא ייתכן וילד שנפטר בבית חולים הממוקם במרכז העיר, ייקבר רק יומיים לאחר מכן בבית קברות, מרחק נסיעה של כ-10 דקות. אולם התעלומה לא תמה שם.

עם גילוי המסמכים החליטה קארן להגיע לקבר עצמו, כפי שמתואר בתעודת הפטירה שהוצאה ב-68, "הגעתי והראו לי קבר של אדם בוגר, עליו כתוב השם וינשטיין", היא מתארת.

"כשנסעו חיכינו לבוקר שהבטיחו לנו שיביאו. לא הגיעו. עוד יום ועוד יום ועוד שבוע. לא הגיעו ילדים ולא היה את מי לשאול. איך אנחנו נעשה", העידה תימניה אל מול הוועדה, "איפה להופיע. מה להגיד, מה? אף אחד לא היה בידינו מישהו שידריך אותנו, אבל איפה הילדים עוד לא עשו ברית… ואני מחכה אולי חודשיים וחצי. פתאום שולחים לי מכתב כזה. חתיכת נייר ״חבני תימניה, הבן שלך נפטר״. מה אני אעשה? בכיתי באותו רגע, איפה אני אלך, איפה קברו, לא מבינה איך להגיע, איך, לא הבנתי כלום, אף אחד לא אמר לי. לא הדריך אותי. לא אמרו לי פה לא אמרו לי שם. לא קבר. לא מבינה כלום. אחרי זה נודע לי מכל מי שאני מכירה שכל האמהות, כל אחת קיבלה פתק כזה – אותו הדבר. והבן שלך מת והבת שלך מתה. 40 ילדים עשו מהם ככה. וזה אמת ואני יכולה לשים על כל מילה שבועה. זה אמת. זה אמת. הילדים היו בריאים לחלוטין. אני הייתי מניקה את הילד שלי 3 פעמים ביום. זה לא יכול להיות מקרה כזה שכולם ימותו, לא יכול להיות. לא יכול להיות. אני מכירה ילד בן שלוש, מה זה פרח במיטה שלו, בן שלוש זה כבר ילד גדול, משחק בעגלה, במיטה שלו. ככה ואני רואה אותו משחק, מה זה ילד יפה. בן של סאלם מרחם שכבר נפטרו ההורים של הבן הזה, הילד הזה. אמרתי, אני יכולה להאמין אולי על הילד שלי שזה תינוק. תינוק אולי. אולי קרה משהו. כן? אבל על כל הילדים ככה? ועל הילד הזה שאני רואה אותו עד עכשיו איך הוא משחק לפני ואיך הוא צוחק ואני מכירה את ההורים שלו, ביחד אנחנו היינו ביחד וזה אני לא יכולה לשכוח. מאיר מרחום, סלאם מרחום. מאיר בן שלוש. מה זה פרח היה? איזה עיניים איזה שיער". 

הכרה, צדק, ריפוי

בשנים האחרונות חזרה הפרשה לסדר היום הציבורי, עם הפעילות המבורכת של הארגונים העוסקים בנושא. לאחרונה, התוותה מדינת ישראל מערך פיצויים כספי מביך לאותן משפחות, ללא הכרה בפרשה. הארגונים המובילים דורשים היום הכרה, צדק וריפוי למשפחות. הכסף, כך הם אומרים, הוא לא חזות הכל. ההכרה הממסדית בעוול חשובה עבור ריפוי אמיתי למשפחות.

קארן, מה את מבקשת היום מהמדינה? 

אני דורשת מהמדינה לעשות שלום ולהעניק שלווה למשפחות החטופים. לקחת אחריות כמדינה ולהתנצל תוך הכרה מלאה בצדק וריפוי הנפשות הפצועות. אני דורשת שיכירו בפרשה כחלק מההיסטוריה של עם ישראל ושהיא תלמד במערכת החינוך".

אם סבתא שלך הייתה עדיין בחיים, מה את חושבת שהיא עצמה הייתה מבקשת? 

"סבתא שלי הייתה מבקשת לדעת את האמת. לדעת איפה הילד. ואולי גם להגיד לו שהיא לא נטשה אותו או ויתרה עליו ושהיא חיפשה אותו כל חייה. אני מאמינה שהיא לא הפסיקה לחלום על הרגע שהוא ישוב". 

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גבולות מטושטשים – מטופלות לשעבר של יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על דפוסי הפגיעה

Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול אצל יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על מגע לא הולם וחציית גבולות. סיפוריהן חושפים פרקטיקה חוזרת של המטפל, המייצג תופעה רחבה: איך באמצעות מילים עדינות ונוסחים טיפוליים, ניתן לצייר את תחושותיהן של הנפגעות כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת.

קראי עוד »