Reading Time: 6 minutes

'אימהות מזניחות': הבניית האימהוּת של נשים מזרחיות בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה

האומנם ייתכן שאנשים יחטפו בשיטתיות ילדים של אנשים אחרים? והאם ייתכן שכמה מהשותפים למעשה זה ראו את עצמם ברוח התקופה דווקא כמבקשי טובת הילדים? באילו תנאים מעשה כזה ניתן לדמיוּן?
Reading Time: 6 minutes

מאת: דפנה הירש וסמדר שרון

עבור המבקשים לבחון את פרשת ילדי תימן המזרח והבלקן, הדרכים שבהן יוצגו ונתפסו דפוסי ההורות של הורים מזרחים, ובפרט של האימהות, הן הקשר שאין להתעלם ממנו (*). הדרך שבה הוצגו אימהות מזרחיות כאימהות לקויות מטבען, ובפרט בהקשר של התנאים הקשים במחנות העולים, במעברות וביישובי העולים, תרמה לכך שהרחקת ילדים ממשפחתם נתפסה כהצלתם.

תפיסות כאלה לא בהכרח מובילות לחטיפת ילדים. בעינינו, למרות הקשר המובהק בין הדברים, הקו שעובר בין תפיסתן של אמהות כמזניחות, ואפילו בין הוצאה זמנית של ילד מחסות הוריו לחטיפה והעלמה של ילדים, אינו דק ואף אסור שיהיה כזה.

ואולם, הן מאפשרות להבין כיצד רבים מבני התקופה, ובכלל זה שחקנים אשר היו מעורבים בקליטת העולים, הצדיקו בפני עצמם את אקט הניתוק של ילדים מהוריהם; הצדקה שבמקרים מסוימים עשויה היתה להוביל למעשי החטיפה.

אימהות מזרחיות, אימהות לקויות?

התפיסה של אימהות מזרחיות כאימהות לקויות התבטאה בשיח הרפואי כבר בתקופת המנדט, ונמשכה בתקופת העלייה הגדולה.

השיח על ההורות הלקויה של אימהות מזרחיות ועל הסכנה הבריאותית, הגופנית והנפשית שהיוו עבור ילדיהן היה משותף לאנשי המערכות הרפואית והסוציאלית, לפקידים ולפוליטיקאים שעסקו בקליטת העולים ולאנשים מן השורה מבין הוותיקים, שהשתתפו בתהליכי הקליטה. הוא התבטא הן בערוצים פומביים כמו כתבות בעיתונות ובכתבי-עת, הן בתכתובות פנימיות שנחשפות במחקר ארכיוני.

את הבנייתן של אימהות מזרחיות כאימהות לקויות יש להבין בהקשר של השאיפה הציונית לעצב יהודים חדשים, "מודרנים" ו"מערביים", ושל הזיהוי האוריינטליסטי של קהילות מזרחיות עם "חוסר תרבות", פיגור וניוון. "מערביות" לא הייתה רק סדרה של מאפיינים, מדומיינים יותר או פחות; היא גם הגדירה את האנושיות הראויה.

לכאורה, השיח ההיגייני קבע קריטריונים "מדעיים" ו"אובייקטיביים" להורות הראויה. בפועל, שיח זה שיעתק הבחנה דיכוטומית והיררכית בין אימהות מזרחיות לאימהות אשכנזיות, שהסטנדרטים לבחינת אימהוּתן לא היו זהים.

האשכנזיות, גם כאשר לא צייתו לכללי ההיגיינה, נחשבו לאימהות טובות, לפחות באופן פוטנציאלי. ואילו המזרחיות נתפסו כאימהות לקויות במהותן, גם כאשר הפגינו דפוסים שלכאורה סומנו כראויים.

"עולי תימן אלה הביאו אתם אמונה פטלית"

תנאי המחייה בריכוזי העולים בראשית שנות המדינה היו קשים ביותר. מחנות העולים והמעברות התאפיינו בתחלואה גבוהה בשל התנאים הסניטריים הירודים – מספרם של המתקנים הסניטריים היה נמוך מאוד ביחס לאוכלוסייה, מצבם היה רעוע, והשירות הרפואי היה מוגבל בזמינותו.

אולם למרות שעיתונות התקופה הרבתה לתאר ולבקר תנאים אלה, דווקא בכתבות שהתמקדו בגידול ילדים בדרך כלל הוצנע חלקם של תנאי הסביבה, והאצבע המאשימה בתנאי ההיגיינה הירודים הופנתה כלפי האימהות ותרבותן הנחשלת, ובעיקר כלפי התימניות שבהן.

דוגמה לכך אפשר למצוא בכתבה של עליזה שידלובסקי בדבר הפועלת ("צללים ואורות בשיכוני עולים", דבר הפועלת 11, 1949, 330-329).

[…] כשאת נכנסת לבית, את נחרדת לחוסר הישע ולעזובה […] התינוקות – מראיהם מעורר זוועה. כישישים הם, עטופי סחבות, העור תלוי כפלים, כפלים, הידים והרגלים כקני קש, קשה גם לקבוע את גילם לפי מראה פניהם. וכל זה לאו דוקא מחוסר מזון, אלא מחוסר ידיעה איך להתאים את המזון, מה לתת לתינוק.

עולי תימן אלה הביאו אתם אמונה פטלית, שאם נגזר על התינוק לחיות – יחיה, ולא – ימות ממילא. ואמנם קשה להאמין כי אלה יתגברו וישארו בחיים. ובמשך כשלושת החדשים לשהותם שם מתו כבר מתוך 70 ילד 3 תינוקות, והרי יש בידינו להצילם, הן בישובינו הגענו גם מבחינה זו להישגים גבוהים.

אמנם באה לשם יום אחד בשבוע מטפלת בילדים מכפר-גלעדי. אבל מה יועיל יום אחד, כשכאן נחוץ חריש עמוק ומתמיד, כשיש לעקור מושגים ולטעת הרגלים אחרים. הודתה המטפלת כי מה שהיא מלמדת אותם ביום האחד, נשכח כעבור שבוע, ועליה להתחיל שוב מחדש

אימהות מזרחיות נותנות את הילד לטיפולה של אחות אשכנזייה
איור של דותן מורנו, מהעמוד של עמותת עמר"ם

 

מתיאור זה עולה כי חינוך ההורים חסר תקנה. את התקווה היחידה סיפקו מוסדות הילדים:

"[…] הרופא המבקר את הילדים יום יום, התינוק שנשקל אחרי האוכל והמזון שנמדד, החרדה לילד. ראיתי שם תינוק בידי מטפלת צעירה וחשבתי, אם יש לו סיכוי להשאר בחיים, הרי זה הודות לבית התינוקות, וכמוהו רבים".

שידלובסקי הביעה חשש כי עם פירוק המחנות והשבת האחריות לטיפול בילדים למשפחותיהם, הילדים שהתרגלו לרמת החיים במוסדות הילדים שוב לא יוכלו לעמוד בתנאי הטיפול וההזנה המקובלים בתימן, והוסיפה:

"והנה ראיתי את אותם הילדים מבתי התינוקות של מחנות עין-שמר וראש-העין, ראיתים במחנות עבודה ובמעברות: בחלסה, פרדיה, טבריה – שוב פצעים שוב מחלות. הילדים ירודים ועלובים. האמהות מאשימות בכל את המקום החדש"

שידלובסקי האשימה בהזנחה את האימהות עצמן, שלעתים יוצאות לעבודה ליום שלם ומשאירות את התינוק לטיפולם של אחים ואחיות צעירים, ותיבלה את דבריה במיטב הסטריאוטיפים של התקופה לגבי אורחות חייהם על העולים:

ויש מקרים שהאם יוצאת לעבודה מתוך להיטות אחרי פרוטה נוספת – בעיקר משום שמנהג במשפחות תימן, שהגבר הוא המוציא והמכניס את צרכי הבית. האשה אינה רואה פרוטה מזומנת.

וגם לא סוד הוא, כי חלק לא קטן כלל של שכר עבודתם של הגברים מוצא למשקאות חריפים ולחשיש. דרך אגב, לעישון החשיש שותפות גם הנשים. ומתוך תנאי השיכון מורעלים באדי הרעל הזה גם הילדים!

אמנם היו כתבות שבהן ציינו הכותבים את השפעת התנאים האובייקטיביים בריכוזי העולים – המחסור במזון, התשתיות הרעועות – על מצבם הבריאותי של הילדים. ואולם בדרך כלל גם בכתבות אלו גלשו הכותבים מתיאורים של קשיים אלו להאשמת ההורים בהזנחה או באי-ציות לכללי ההיגיינה; במילים אחרות, תיאור תנאי המחייה הירודים לא בהכרח שימש כגורם מסביר לבעיית ההיגיינה הלקויה.

"…בילדי תימן, שתוך חודשים מועטים נתחוללה בהם תמורה יסודית"

בהינתן שהילדים המזרחים נתפסו כסובלים מ"הזנחה", הדרך ל"הצלתם" עברה במנגנונים שונים של הרחקה מידיהם של הוריהם, כולל מפעלים שונים שהתמקדו בסידור זמני של ילדים במסגרות הרחק ממשפחתם.

לדוגמה, בעת סיום מפעל קורת-גג, שבמסגרתו הועברו לחודשי החורף ילדים מהמעברות בגילאי 12-6, רובם מזרחים, למשפחות בערים, במושבות ובקיבוצים,  נכתבה ב"על המשמר" כתבה.

הכותב הסביר כי תנאי המחיה הבלתי היגייניים במעברות משפיעים על בריאות הילדים שהיא, לדברי הכתב, "במצב קאטאסטרופאלי". ולכן, אין טעם להתמקד רק בחורפים אלא יש למצוא דרך להפוך את המפעל ל"מוסד-קבע, הפועל כל השנה, המטפל בהעברת הילדים הנצרכים מהמעברות לבתים ולמוסדות מתאימים" (פ. א., "עם סיום מפעל קורת-גג", על המשמר, 27.3.1951).

בהמשך הכתבה מסביר הכתב כי יש למצוא דרך להוציא את ילדי המעברות

"לתקופה מסויימת. לחצי-שנה, לשנה, לשנתיים; שכן המעברה אינה המקום בו יכול דור-העולים הצעיר למצוא אכסניה ראויה לחינוך, להכשרת דרכו בחיים […] יש להוציא ילדים מהמעברות בשיטתיות […] (דגש במקור).

בציטוט זה ההצדקה להרחקת הילדים עוברת מטענה בדבר היגיינה לקויה, המשפיעה על הבריאות, לטענה גורפת בדבר החינוך והחיים בכללותם. בכתבה מופיע גם תיאור השינוי שחל בילדים במהלך החורף שבו שהו הרחק מהוריהם מחזק תפיסות אלו:

[…] בייחוד אמורים הדברים בילדי תימן, שתוך חודשים מועטים נתחוללה בהם תמורה יסודית: שוב אין הם יכולים להשלים עם ההווי הקודם, עם התנאים שבהם שרויים הוריהם […] אין הם רוצים עוד במיטה מלוכלכת, באוכל בלתי היגייני, למשל, וסופם שיכניסו יסוד מהפכני גם בחיי משפחתם, בדורשם שינוי סדרי החיים.

לטענת הכותב, בשל הפער בין החיים שנגלו לפניהם לבין החיים במעברה, ילדים רבים כלל אינם רוצים לחזור הביתה. טענה זו בדבר ילדים שאינם רוצים לחזור לבתיהם במעברה לאחר שהתרגלו לחיים בעיר או ביישוב חקלאי ותיק חוזרת בכמה כתבות נוספות. ההסברים של הכתבים על תופעה זו מעידים רבות על תפיסתם בדבר אי-הכשירות ההורית של יוצאי ארצות האסלאם.

"מי יתן וירבו 'הקשיים' מסוג זה!"

במקרים רבים המשפחות שאירחו את הילדים התקשו להיפרד מהם: הן לא הגיעו לתחנות שאליהן היו אמורות להחזירם והיה צריך להזכיר להן וללחוץ עליהן לעשות זאת, ואף לפנות אליהן באמצעות הרדיו והעיתונות. כמה ממשפחות אלו אף הביעו רצון לאמץ את הילדים (שם).

בכתבה שבה מקרים כאלו מכונים "קשיים" (במרכאות) בקריצה הומוריסטית, ומסתיימת במשפט "מי יתן וירבו 'הקשיים' מסוג זה!" משובצת קריקטורה שעשויה ללמד על רוח התקופה: האם המארחת הבלונדינית, שמתגוררת בבניין בסגנון מודרניסטי בעיר, מנסה למנוע מהאב הדתי (ככל הנראה תימני) להחזיר את ילדתו לאוהלים.

אימהות מזרחיות מזניחות כהצדקה ללקיחת הילד מאביו בידי אשכנזיה
"קשיים" במפעל "קורת-גג", דבר, 6.4.1951

 

האם לבושה בסגנון מערבי ומסומנת כ"לבנה" ו"מודרנית", ואילו האב יחף ולובש גלבייה מסורתית, ופניו, כמו פני בתו, מושחרים. מהאיור עולה בבירור לאן עדיף לילדה ללכת (, י' מ' סנפיר, "בשולי הדברים: 'קשיים' במפעל 'קורת-גג'", דבר, 6.4.1951).

לכאורה, השיח על כשירותם של ההורים המזרחים כלל סתירה: מצד אחד, ההורים תוארו תדיר כאדישים לגורל ילדיהם. מצד אחר, לא אחת צוין, שמשפחות רבות סירבו להצעה – ואף להפעלת לחצים ואיום בסנקציות – לשלוח את ילדיהן מחוץ למעברה בחורף במסגרת מפעל קורת-גג ולהיפרד מהם אפילו לזמן קצר.

נוסף על כך, הורים רבים אחרים שכבר הסכימו לשלוח את ילדיהם, התחרטו ונסעו להשיב אותם. גם כאן הוסברה הסתירה באמצעות הצבעה על ליקוי של ההורים: חוסר יכולת להבין את הצרכים האמיתיים של הילדים ולהכיר בהם.

המוסדות בחרו בדרך של "מסירה מזדמנת לאימוץ"

ייתכן שניתן לראות בפרקטיקת האימוץ של ילדים ללא ידיעת הוריהם, וממילא ללא הסכמתם, מעין הרחבה בסתר של המפעלים הגלויים, שהתבססה על אותם הגיונות ודרכי חשיבה.

ועדת החקירה הממלכתית מצאה שהיו מקרים שבהם בשל "אובדן הקשר" בין הורים לילדיהם, בעיקר לאחר שחרורם של הילדים מאשפוז בבית-החולים, המוסדות בחרו בדרך של "מסירה מזדמנת לאימוץ". הוועדה קבעה כי

"[…] בבסיס היווצרותה של האפשרות האמורה, עומד ניתוק הקשר בין התינוקות למשפחותיהם, כאשר בבסיס מימושה, עומדת אמונת הדרג המקומי שהחזיק בתינוקות, כי מסירתם למשפחות אחרות הינו הפתרון הטוב ביותר עבורם באותן נסיבות"

בועז סנג'רו מציע במאמרו על דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת ילדי תימן כי מדובר בתפיסה גזענית, וכי קבלתה על ידי הוועדה ללא ביקורת מעידה על "קורטוב של גזענות" של הוועדה עצמה.

אף שאנו מסכימות עקרונית עם טענה זו, אנו סבורות, כי גזענות אינה מושג מספק מבחינה אנליטית, בפרט משום שלעיתים קרובות מושג זה מובן כתכונה של יחידים – רבים ככל שיהיו – ולא כתוצר של מערכות ממוסדות של מחשבה ופעולה.

לעומת זאת, מושג השיח מאפשר לקשור בין הרמה הלשונית והקוגניטיבית – ובמקרה זה, תפיסות והנחות בדבר קבוצות מוגזעות של אנשים – לרמת מערכות הכוח הממוסדות, על המוסדות והפרקטיקות שאפיינו אותן.

(*) פוסט זה מבוסס על המאמר: דפנה הירש וסמדר שרון, 2019. "'אמהות מזניחות':  הבניית האמהות של נשים מזרחיות בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה", בתוך: טובה גמליאל ונתן שיפריס (עורכים), ילדים של הלב: היבטים חדשים בחקר פרשת ילדי תימן. תל אביב: רסלינג, עמ' 297-253.

לקריאה נוספת על חטיפת ילדי תימן והבלקן לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Pexels מאתר Piabay

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

מסתמן: עצירות במתקן כליאה עברו כריתות רחם ללא הסכמתן

Reading Time: 4 minutes דיווחים ראשוניים על כריתות רחם והליכים כירורגים אחרים שנעשו ללא הסכמה בנשים במתקני כליאה בארצות הברית. ברקע: היסטוריה אמריקאית של עיקור כפוי במאה האחרונה, בקרב אוכלוסיות מוחלשות – ילדות אמנה, נכות, סובלות ממחלות נפש, וכהות עור

חטאתי לפנייך ואני לוקח אחריות

Reading Time: 5 minutes התנצלות, מרחב החלמה ולקיחת אחריות אמיתית הם חלק מהתהליך המורכב שקורבנות מתמודדות איתו לאחר פגיעה. אך, מובן מאליו ככל שזה יישמע, טרם הבנו את המשמעות הרחבה של הדברים

הייתי שם

Reading Time: 50 minutes במה פתוחה לעדויות על אלימות כלפי נשים, כחלק מפרויקט #הייתי_שם בעמוד הפייסבוק של פוליטיקלי קוראת. העדויות הללו מציגות תמונה רחבה ומעמיקה של אלימות כלפי נשים בישראל ושל המדינה, החברה והתרבות שתומכות בה.

בעקבות האימהות – יומן מסע

Reading Time: 12 minutes השיטה פשוטה – הם קודם כל מפצלים בין המפגינים. מרחוק אנחנו רואות אימהות אחרות, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם, האלימות הופנתה גם אליהן.