מאת: אילה דקל

אני לא הייתי ילדה רגילה. כלומר, תמיד היו לי כל הסממנים החיצוניים הנשיים אבל עמוק בפנים לא הזדהיתי עם הסיפור הנשי כמו שהוא הוצג. לא התלהבתי מתכשיטים, עד היום אני אפילו לא עונדת טבעת נישואין. לא אהבתי שרשראות. והחורים באוזניים שלי נותרו ריקים מעגילים.

בגיל ההתבגרות זה כבר הפך להיות בעייתי ממש. ופעם אחת, כשבסתר ליבי התאהבתי בבן של השכנים, הוא אמר לי שאני לא כמו כל הבנות. איתי אפשר לדבר עליהן, אני קצת יותר כמו בן. וזהו. נסתם הגולל על הסיפור הנשי שלי לתקופה ארוכה. הפכתי קצת להיות במגרש של הבנים. הייתי דומיננטית, התעניינתי בכדורגל, לא התעסקתי בבגדים.

ובדיוק אז יצא הסרט "מולאן" ואני צפיתי בו באדיקות דתית כמעט. אפילו שלא הייתי ילדה קטנה. שרתי שוב ושוב את המילים "כמו גברים". מולאן, ממש כמוני, לא מצאה את מקומה. היא לא התחברה לתפקיד שהחברה ביקשה ממנה, לא הייתה אישה כנועה וצייתנית. ולא אהבה להתאפר. דרך הצפייה בסרט הזכרתי לעצמי שנשים יכולות להיות הכל.

https://www.youtube.com/watch?v=wrknULvkUH4

הייתי כל כך עסוקה ברצון להוכיח את עצמי שלקח לי זמן להבין את המסר של הסרט לעומקו. מולאן מנסה את מזלה כגבר. היא מתכחשת לנשיות שלה ולעצמה ומנסה להיות כמוהם. לוחם לכל דבר. אבל זה לא מצליח. בסוף, הסוד נחשף והיא נכשלת.

ההצלחה האמתית שלה היא דווקא כשהיא חוזרת לעצמה. דווקא כאישה היא מצליחה להוביל אל הניצחון. כשהיא חוזרת להיות מי שהיא, כשהיא מוצאת את הכוחות שלה, דווקא החשיבה המיוחדת שלה מובילה את כולם לניצחון. את לא צריכה להיות "כמו גבר" אומרת לי מולאן. אין רק דמות מגדרית נשית אחת. גם בלי איפור, תכשיטים או ביגוד אופנתי אני יכולה להיות אישה. אני יכולה למצוא את הקול הנשי הייחודי שלי.

קרול גיליגן בספרה "בקול שונה" מדברת על כך שהקול האנושי המוסרי שמוגדר היום הוא בעצם הקול הגברי. ויש מקום לפתח אתיקה מוסרית חדשה שמבוססת על הקול הנשי, אתיקה של אכפתיות. זהו קול שונה, שמביא לקדמת הבמה ערכים של דאגה ויחס לאחר.

הקול הזה אינו נחות מהקול הגברי המקובל, שמבוסס על צדק ומיצוי זכויות. הוא פשוט מאיר נקודות מבט אחרות וההקשבה לו נחוצה להתקדמות של העולם לא פחות. האתיקה של האכפתיות היא עד היום קול שנדחק לשוליים. זהו קול שראוי שיישמע בכל ועדה, בכל פאנל או פורום חשיבה. לטענתה של גיליגן, קיום אנושי מלא הוא כזה שמביא בחשבון את שני הקולות ומעניק לשניהם מקום. גם לעצמי וגם לזולת.

מולאן מביאה למרכז הבמה אתיקה של אכפתיות. היא מתחזה לגבר כי היא מנסה להציל את אביה. כי היא חרדה לשלומו. וגם במהלך האימונים היא מתייחסת אחרת ללוחמים. היא שואלת את המפקד לשלומו כשאביו נהרג. הוא ישר מרים עיניים וממשיך בקרב. כמו שראוי ללוחם לכאורה לעשות.

מולאן וקרול גיליגן מלמדות אותנו שהאתיקה הנשית שמעניקה מקום של כבוד לדאגה לזולת חשובה ומהותית כדי להפוך את העולם שסביבנו לטוב יותר. לא רק מיצוי הדין, עונשים וקרבות: אלא להישיר מבט אל המקומות הכואבים. להקשיב לקולות המושתקים ולתת מקום למי שנדחק לשולי החברה.

כאמא לבנים, אנחנו צופים בסרט מולאן שוב ושוב. אבל הקטע החביב עליהם נמצא דווקא בסוף. הם אוהבים לראות איך הלוחמים מתחפשים לנשים וככה מצליחים להסיח את דעתם של ההונים ולנצח בקרב. מולאן וגיליגן מלמדות אותי שיש ערך להתנסות בתפקידים מגדריים שונים. יש מקום גם לקול הגברי וגם לקול הנשי ובמיוחד לשילוב בין שניהם. רק ככה נצליח לפרוץ את החומה המגדרית הגדולה שנבנתה פה לפני מאות שנים.

ממש השבוע יצאה בארצות הברית גרסה חדשה של דיסני לסיפורה של מולאן. הסרט היה אמור לצאת כבר בחודש מרץ אך מגיפת הקורונה דחתה את יציאתו לאור. וגם עכשיו הסרט יצא ישר בגירסה הביתית. ואני כבר סקרנית לשבת ולצפות בו עם הבנים שלי. ברור לי שנתאהב מחדש כולנו במולאן אבל אני מחכה לראות מה יוציאו תחת ידיהם יוצרי הסרט. ומה מולאן תלמד אותי הפעם.

לכתבות נוספות על דיסני בסדרה "בחזרה לדיסני" לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Den of Geek, תמונה בגוף הכתבה: צילום מסך מהסרט מולאן

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.