מה קורה כשבת הים הקטנה משתתקת?

במשך שנים הלכתי לבריכה הציבורית במושבה הגלילית בה גדלתי, מקווה שהחלק העמוק ביותר בבריכה יהיה פנוי מאנשים ואוכל להשליך אבנים למים ולצלול בעקבותיהן. זה היה התחביב האהוב עליי: לדמיין שאני אריאל, בת הים הקטנה.

בראש שלי לא שחיתי בקרקעית בריכה אפורה אלא בעיר מורכבת ומלאת הרפתקאות. לא אספתי אבנים אלא חפצים – מסרק, כדור, משקפיים. לא הייתי לבד אלא עם חברים דמיוניים בעלי זימים. נהניתי כל כך, ולפעמים קצת התאכזבתי כשחברים אנושיים הגיעו לשחק במים.

חשבון סופי:

כשהייתי חוזרת הביתה מבריכת השחייה, הייתי צופה בווידאו בסרט "בת הים הקטנה". אני לא זוכרת כמה פעמים החזרתי את הקלטת לאחור, אבל ללא ספק צפיתי בסרט מדי יום, במשך תקופה ארוכה. לאורך היממה זימרתי לעצמי את השיר "מתחת לים".

החיים של אריאל במעמקים מילאו אותי באושר. היא, החברים והמשפחה שלה גרמו לי לחלום על עולם מלא בקסם, בחברים לחקירה ובשפע של אובייקטים מסקרנים ותגליות.

תמר בת השבע הייתה אומרת לכם שסינדרלה ניקתה, שלגייה טיפלה בשבעה גמדים, היפהפייה ישנה, בל הסתגרה עם גבר לא נחמד – אבל אריאל טיילה והיו לה חיים מלאים ויצירתיים משלה: חלומות, תחביבים, הנאות.

מנגינות שנשכחו

אולי אתן מכווצות את הגבות כשאתן קוראות את זה, וחושבות שזה מוזר שאני לא מספרת שאריאל מתאהבת בצורה אובססיבית בגבר שהיא לא מכירה, מוכרת את קולה כדי לוותר על עצמה ועל החיים שלה למען זוגיות, הזהות והערך העצמי שלה הופכים תלויים בכך שהנסיך ירצה בה והדרך היחידה שלה לזכות מחדש בקולה היא שגבר ינשק אותה וייתן לה "אישור" לדבר.

אתן צודקות לגמרי. והנה הדבר התמוה: מסתבר שהחל מהנקודה בה אריאל הלכה למכשפה אורסולה למכור את קולה, לא זכרתי את הסרט. גם הדחקתי את הפאט-שיימינג של אורסולה, חלק מנטייה תרבותית להדיר בעלי ובעלות משקל עודף (וגם קוויר ודראג) באמצעות הצגתם/ן כמרושעים או מגוחכים.

רק לפני כמה שנים החלקים האלו הוזכרו לי בשיחות עם חברות. בהתחלה צחקתי מהפתעה, לאחר מכן גיחכתי בעצבנות ומאז אני נושאת עימי תמהיל של מבוכה ושעשוע על השכחה. אין מילים (Pun Intended).

מיתרים שנמתחים

הפדיחה החמירה כשישבתי לצפייה מחודשת עבור הטור הזה וקלטתי שהעבודה שלי ביומיום היא לעזור לנשים להשיב לעצמן את הקול שלהן. כמטפלת וכמורה אני מבלה את רוב זמני עם נשים. אנחנו לומדות איך לזהות את הצרכים והרצונות שלנו ואיך להגן עליהם. אנחנו מתרגלות איך לשתוק פחות ולדבר את הגבולות שלנו וגם לצעוק אם מישהו מנסה לחצות אותם, איך לשים את עצמנו בראש סדר העדיפויות.

בקיצור, גיליתי שליטרלי גדלתי להיות אישה שעוסקת ביצירת אלטרנטיבות לגיטימיות למה שאני מפרשת כבחירות המפוקפקות יותר של אריאל.

זה גרם לי לתהות מה יצר, במודע ולא במודע, החיבור העמוק ההוא בין ילדה לסרט. האם נמתחו חוטים ביני ובין אריאל, נטוו במי שגדלתי להיות?

צלילים שנשארים עמוק בפנים

העבודה שלי כאישה בוגרת קשורה לשתיקה של נשים. מטופלות, תלמידות וחברות, וגם אני עצמי: כולנו מכירות את הרגעים האלו כשמשהו מפריע, פוגע או מטריד ולא יוצא לנו כלום מהפה למרות שאנו רוצות; בעבודה, במשפחה, עם חברות.

כולנו מכירות את הפעמים בהן אנחנו מרגישות אי נוחות כשאנו דעתניות ואסרטיביות. מוצאות עצמנו מתבלות משפטים ב"אולי", "קצת" ו"סליחה", לא אומרות את כל מה שיש לנו לומר, מקטינות את עצמנו ואת הרעיונות שלנו. לרוב זה קורה כשאנו רוצות להיות "טובות" ושאחרים יחשבו שאנו "נחמדות" ולא יתבאסו מאיתנו.

אריאל היא כמובן לא האשמה הישירה או היחידה כאן. אבל הבחירות המקצועיות שלי הן מחאה על מסרים שקיבלנו בילדות, בין השאר מבת הים הקטנה. הסרט הוא חלק מתרבות שחינכה את הדור שלי להאמין שריכוך והשתקה של "קול" אישי הן אסטרטגיות בדרך לזכות ב"סוף הטוב" של "נסיכות / ילדות טובות".

דואט של קולות נפרדים

הוויתור של אריאל על העולם שלה "מתחת לים" ועל הזמן היצירתי שלה עם עצמה, משול לוויתור על "חדר משלה". היא עוברת לחיות את החיים של אריק: ביבשה, כבת אדם, רחוקה מהמשפחה והחברים שלה.

כילדה בשנות התשעים, זה היה נראה לי טבעי. גם הנשים סביבי היו מושקעות במשפחה ובקהילה, ופחות בעצמן. עד גיל יחסית מבוגר לא הבנתי שיש אפשרות אחרת, או שלכל הפחות, מותר לבחור.

קל להניח שכיום זה לא קורה, אבל זה לא נכון. הנשים שאני עובדת איתן מספרות לי לא מעט על הנטייה האוטומטית הזו, לשים את והרצונות שלהן במקום השני (או במקום נמוך יותר), ולתת עדיפות למה ש"מישהו אחר" צריך או רוצה. אם זה בזוגיות, בהורות, בעבודה, במשפחה המורחבת ולמול חברות. כמובן שזה משתלב היטב עם השתיקה שתוארה קודם.

זה קול הקסם

בזמן הצפייה, התגלה השוני הברור בין אריאל לביני. אבל שם נחשף גם קשר. אריאל הייתה לבנה אחת בחומה עתיקת יומין שלימדה אותנו "איך להיות נשים". וזה אותו קיר מוצק שגרם לי לחפש אלטרנטיבות והוביל אותי לאיפה שאני.

וזה משמעותי בעיני לא פחות ממה שלמדתי מאריאל כן לעשות. ולמדתי. למעשה, בצפייה מחודשת ראיתי בה הרבה מהדברים שאני הכי אוהבת בעצמי, ובפמיניזם שלי.

למשל, אחד מהדברים שמושכים אותי ב"בת הים הקטנה" הוא הרעיון שמתחת לפני המים מסתתר עולם אחר, מלא ועשיר, שאי אפשר לנחש שקיים רק ממבט על הגלים הכחולים. אני מנסה לחיות את החיים שלי ככה, בהצלחה טובה דיה. ללכת ברחוב נוכחת: להביט, לשמוע, לחוש, לדבר, לשאול, לא להסתפק ברושם הראשוני או בתגיות.

בגלל זה בחרתי להיות עובדת סוציאלית ולהכיר לעומק נשים. בחרתי להיות מדריכת הגנה עצמית פמיניסטית כדי לנוע בחופש ובביטחון לכל מקום שבא לי ולדבר עם מי שאני רוצה. בחרתי להיות חוקרת תרבות כדי להביט בעולם מבעד לצורות ראייה אחרות משלי.

את מה שראיתי באריאל אימצתי לעצמי. וכשישבתי מול המסך כאישה בוגרת, התרגשתי והוקסמתי מהחלקים הראשונים בסרט, וחייכתי למולם באושר, ממש כמו שעשיתי שלושים שנים לפני כן.

אבל זה כלום לעומת מה שקרה לי בסוף הסרט. למרות שהייתי בוחרת אחרת ממנה באותה הסיטואציה, נמלאתי שמחה עבור החברה שלי אריאל, שנראתה מרוצה מהסוף הטוב שלה. פוזיציה מעט מוזרה להיות בה למול דמות. בדיונית. מצוירת.

וכנראה בדיוק בגלל זה, יצאתי מהצפייה בתחושה שאולי החיבור בין ילדה וסרט באמת לא מתנתק כל כך מהר.

אהבת את מה שקראת? נמשיך עם "בחזרה לדיסני" גם בשבוע הבא, עם סיפור אגדה חדש. ועד אז, לכתבות הקודמות בפרויקט לחצו כאן 

תמונה בראש הכתבה: Caroline Hernandez מאתר Unsplash , איור "הפמיניסטית הרדיקלית": נעה כ"ץ, לוגו "בחזרה לדיסני": גילי רומן, קומיקס: באדיבות feministdisney