בְּפָנַיִךְ: נעמה לזימי

נעמה לזימי, חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, לשעבר חברת מועצה בעיר חיפה ופעילה כבר שנים בזירה הציבורית בכל הקשור לזכויות עובדיםות, רווחה ותפיסות סוציאליות. אחרי שנים בחיפה, עברה למרכז כדי לצמצם את הנסיעות הארוכות לכנסת בירושלים וכיום היא מתגוררת בחולון עם בן זוגה, אבי מוטהדה ושני ילדיהםן. את לזימי אפשר למצוא בכל מוצאי שבת וגם באמצע שבוע, בהפגנות של משפחות החטופיםות. לאחרונה, הודיעה המשפטרה שהיא בוחנת בפתיחת חקירה נגדה, בשל השתתפותה במחאות – לא לפני שחוותה לזימי על בשרה את המושג אלימות משטרתית.

איך את מגדירה את האקטיביזם שלך?

אקטיביזם מעשי. במיוחד בשנים האחרונות. האקטיביזם שלי הוא כזה שמבקש להצמיח מתוך התיאוריות את הפרקטיקה, את שינוי המדיניות. אני לא מתמקדת באסתטיקה של המאבק, לא מבקשת לצאת הכי טהורה, עם הטיעונים הכי מושלמים – אלא לעשות אקטיביזם שהמטרה שלו היא שינוי מעשי. אם עשינו את כל כברת הדרך אבל כלום לא השתנה, חטאנו.

אני לא מאמינה בפוליטיקה של אסתטיקה. אני חושבת שפוליטיקה צריכה להיות מעשית והיא חייבת לעזור לא.נשים. לעמוד עם המגפון זה חשוב, על מנת לזעוק זעקה, אבל בסוף, אם לא הצלחנו לשנות, זה פוגע בתקווה. דמייני את הגלים הפמיניסטיים בלי שינויים בשטח. בלי חוקים שנחקקו, בלי שינויי המדיניות. תארי לך שהכל היה נשאר בתוך הכתיבה האקדמית. מבחינתי, לחוקק את חוק האיזוק האלקטרוני, זה חלק מהגל הפמיניסטי הנוכחי והביטוי שלו בחקיקה ובחיים של נשים. המקום הזה, של הפרלמנט, הרשויות המקומיות, הזירות בהן את יכולה להטמיע ערכים, הם מאוד חשובים. במועצת העיר חיפה, הטמענו בזמנו תוכנית לשוויון מגדרי. כלומר, הפכנו תיאוריה למציאות.

עם זאת, הכל צריך להיות באיזונים. בלי למכור את הערכים שלנו. תמיד צריכים לסמן את הגבולות האדומים שלנו. על מה אין מצב להתפשר ועל מה כן אפשר להתגמש או לעשות משא ומתן. זה משהו שמחייב אותי כנבחרת ציבור, לא רק כאקטיביסטית. חשוב לזכור את המרווח שבין התיאוריה, בה אנו חולמות על אלטרנטיבה גדולה – לבין המעשה, של השינוי בפועל. לא להתפשר יותר מידי, לא לחלום נמוך מידי, לא לוותר על ערכים – אבל גם לא לפעול מתוך מקום צר ומשתק. זו מערכת איזונים עדינה.

חווית חיים מכוננת פוליטית:

גדלתי בבית פוליטי – כך שהכמיהה לשלום מגיעה חזק מהבית. אבל רגע מכונן בהחלט היה לי בתקופת המחאה ב-2011. המטען הסוציולוגי והאידיאולוגי שלי מאוד התרגש ממה שהתרחש פה אז. מחאה מעמדית על יוקר המחיה, משבר הדיור, צמצום פערים… אלה דברים של מציאות החיים פה.

הייתי אז פעילה באגודת הסטודנטים ופתאום הרגשתי איך כל מה שלמדתי באקדמיה מתעורר מהשטח ומהציבור. התרגשתי מזה בטירוף. הייתי הנציגה של האגודה במחאה ועשיתי את זה בעיקר כי זה ממש עניין אותי. הרגשתי מחוברת, הרגשתי שזה עושה לי משהו. היה שם מעגל שיח ופרופ' דני גוטווין דיבר על צמצום פערים ואני זרקתי משהו על הפריפריה והתחיל שם איזה שיח שהתפתח ונמשך. המפגש עם דני ועם הקבוצה התחיל להתגבש לבית פוליטי. דרך המפגש המכונן הזה התפקדתי למפלגת העבודה והצטרפתי ל"כוח לעובדים", שזה ארגון עובדים דמוקרטי, והייתי פעילה בו שבע שנים. הצטרפתי אז גם ל"אשה לאשה", המרכז הפמיניסטי בחיפה. והבית הפמיניסטי שלי שם היה המקום הכי מדהים ומשמעותי שיכולתי לבקש לצמוח בתוכו. הרגע הזה בזמן, של המחאה החברתית, שחיברה לי המון נקודות. אקטיביזם, תפיסה אידיאולוגית, תפיסה פוליטית… לא הייתי שם לפני ופתאום הדברים התחברו. זה מאוד תרם לי, כחברת כנסת, להגיע מהבסיס הזה – שהוא בסיס יציב אידיאולוגית, עם תפיסת עולם סדורה ויציבה שמכוונת אותי.

מה המסר שלך?

אני חושבת שהתפקיד שלנו הוא לדמיין שוב מציאות שפויה. לדמיין את תפקיד המדינה כלפינו ולא רק תפקידנו כלפיה. לחזור ולדמיין מדינה שלוקחת עלינו אחריות, שמקיימת איתנו ברית הדדית של ערבות. זה בוודאות קשור בהחזרת החטופות והחטופים, אבל זה קשור גם בשיקום הביטחון ושיקום המערכות החברתיות. להחזיק את ההבנה שלמדינה, ככוח, יש האפשרות לשנות את המציאות. הפסקנו להאמין במדינה כזו וזו הבעיה הגדולה. אנחנו לא תופסים את המערכות ככאלה שמשרתות אותנו, אלא ככאלה שמגבילות אותנו, שאנחנו צריכים לדלג מעליהם. זה לא צריך להיות ככה.

כשנחזור שוב לדמיין מדינה סולידרית, בה אנו חיים בצורה שמאפשרת לנו לראות עתיד, נהיה במקום טוב יותר. זה בעיני הכישלון הגדול ביותר של ההנהגה הפוליטית בישראל בשנים האחרונות. ריסוק של האמונה במדינה: בין אם זה לנרמל את זה שהמדינה לא מחזירה את החטופיםות שנחטפו מגבולותיה ובין אם זה בכך שאין חדר מיון קדמי בקריית שמונה. בין אם זה בשמירה על הביטחון שלנו, בין אם זה בצמצום הפערים בין הפריפריה למרכז ובין אם זה במערך בריאות נפש שיודע להתמודד עם טראומה בסדר גודל לאומי.

כציבור, אנחנו חייבים לבוא מהמקום הזה, הגאה, הזקוף – ולדעת שזה מגיע לנו. בסוף, הישראלים הצילו את המדינה פעם אחר פעם. בצבא, בחמ"לים האזרחיים ובהגנה על הדמוקרטיה. מי היו שם? הישראליות והישראלים. אז מותר לנו לדרוש את הדברים האלה מהמדינה. אנחנו חייבים את זה לעצמנו.

הטוב: אקטיביזם נותן תקווה. כשאת אקטיבית, את פועלת מתוך אמונה שאת יכולה לשנות משהו. אני רואה באקטיביזם, במובן הרחב שלו, אקט שמגלם בתוכו תקווה.

הרע: שברון הלב כשלא מצליחות. לא בכל מאבק אנחנו מצליחות לגייס את הכוחות וזה לא קל. יוצא לי לשוחח עם א.נשים שנאבקים על הדמוקרטיה ואני מזכירה להם שבלמנו הפיכה משטרית. הם אומרים שההפיכה ממשיכה אבל אני מזכירה להם שיריב לוין תכנן לרסק את מערכת המשפט בחודשיים – והנה גם עכשיו יש לנו מערכת משפט עצמאית, עם כל המורכבות שיש בה, על אף ההפיכה השקטה שעשו בה איילת שקד ואחרים. מערכת המשפט נותרה עצמאית. אני רוצה להגיד שהאקטיביזם הזה של הציבור, שיצא בהמוניו לרחובות, הביא להישג משמעותי שבמידה מסוימת, הציל את המדינה. תחשבי על ישראל במצב הנוכחי – ועוד בלי מערכת משפט עצמאית. לא עלינו.

השכר: השכר באקטיביזם הוא מכל מיני מקומות. החוויות, השותפים לדרך… אקטיבים מחייב שותפות – וכשמאבק מצליח, זה הדבר שהכי ממלא את הנפש. אנחנו מרגישים שהקיום שלנו משמעותי, שהוא מייצר אימפקט טוב על החיים של כולנו. אין דבר טוב יותר מלדעת שבזכות מאבק, מציאות החיים זזה לכיוון טוב יותר. בין אם זה מעט ובין אם זה הרבה.

מה מניע אותך להמשיך?

החלום לתיקון. השנה הזו הייתה הרת אסון עד כדי כך שאנחנו חייבים תיקון למה שקרה פה. אנחנו חייבות חוויה מתקנת. מניעה אותי גם האמונה שאין לנו אופציה אחרת. אנחנו חייבות וחייבים לבלום את הרע שקורה פה ולהציע לו אלטרנטיבה. דווקא המקום האסוני שאנחנו נמצאים בו עכשיו מחזק אותי בהבנה שחייבות להמשיך. יש בזה דרייב מטורף.

אני חושבת שישראל לא תעמוד בממשלה שיש לנו כרגע לאורך זמן. אני לא רואה איך אני לא יוצאת בשבת להפגין, כשהמציאות עדין ככה. במובן הכי אישי – דווקא כי אני אמא לילדים, אני חייבת את זה בשבילם. אני לא שומרת רק על המדינה שלי, אני גם שומרת על הבית ועל הילדים שלי, שחייבים לגדול למציאות אחרת. אני לא יכולה לשאת את המחשבה, שחווית הבגרות שלהם תתרחש במדינה שבה הפשיזם המשיחי השתלט. וזה כוח מניע עצום.

החוויה עם משטרת ישראל:

קודם כל, צריך להגיד שמשטרת ישראל מעולם לא הכירה בתופעה של אלימות משטרתית. לצד הגבורה של השוטרים ב-7.10, שהיא גבורה שיש לה מקום של כבוד בהיסטוריה של ישראל, יש במשטרה גם תופעות שחובה למגר אותן.

תופעה של אלימות משטרתית קיצונית, לרוב כלפי אוכלוסיות מודרות. אתיופים, ערבים, חרדים… בשנים האחרונות האלימות הזו מופנית יותר ויותר כלפי החברה הכללית. מה שקורה בשנה האחרונה, באופן מואץ עם הנוכחות של בן גביר במשטרה, זה שהוא פשוט מוחק את המשטרה כגוף שאמור לשמור על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור – והופך אותו לגוף נאמן שלטון. זו סכנה לא רק לדמוקרטיה, אלא גם לשלום הציבור.

לא פעם אני רואה מצבים בהם שוטרים מסכנים חיים של אזרחים בלי סיבה. הסימן הכי קשה וכואב לזה, זה הנרמול של האלימות המשטרתית כלפי משפחות החטופיםות. עוצרים אותםן, אוזקים אותןם, מכים אותןם. מזמנים לחקירות. קשה להבין איך תחושת הסולידריות כלפי המשפחות התפוררה. איך אנחנו יכולים להיות אכזריים כל כך למי שעושים את הדבר הכי שפוי בעולם – נלחמים להשיב את היקרים שלהםן. הם השפויים. המדינה היא שלא שפויה. היא זו שמפקירה. כל הצדקת הקיום של המדינה הזו לעם היהודי זה כדי לא להשאיר אף אחת.ד בחוץ. כדי לתת לכל אחד.ת מאיתנו בית.

אז אם המדינה הפקירה, לא עושה מספיק כדי להחזיר ואף מתעמרת ואלימה כלפי מי שעושים את הדבר הכי שפוי, שזה להיאבק על החזרתם, בעיני זו מציאות שמסמלת את הכשל המוסרי הכי גדול שיש. וכחברת כנסת ברור לי שאני צריכה לעמוד בקו הראשון ולהתנגד. דווקא כי אני רוצה אחדות – דווקא כי אני רוצה שנתקן, שנרפא. שלא ננרמל את זה. אני חייבת לעמוד שם ולהגיד "לא בשמי". זו לא המשטרה שאני מאמינה בה ולא המדינה שאני מאמינה בה. אני מאמינה במציאות אחרת.

אני מאמינה במשטרה כגוף חברתי, גוף קהילתי, גוף ששומר על הביטחון שלנו תוך שהוא מנהל מארג מול הקהילה. כשהוא הופך לגוף שמוציא הודעות שקריות, שפוגע בכל סממן של אמינות, אז הוא הופך לגוף שמשרת דיקטטורה. אסור לנרמל את זה. מערכת אכיפת החוק בדמוקרטיה היא גוף חשוב לא פחות ממערכת המשפט.

מאוד עצוב לי שלא כל האופוזיציה נמצאת שם, עם המשפחות. לרוב, זה אני וחברי גלעד קריב, ששנינו הגענו מהחברה האזרחית ושנינו מבינים שאסטרטגיה פוליטית לא נותנת לנו את הלגיטימציה להתעלם מעוול עצום שמתרחש. לצד ה"להיות מחושב פוליטית", חייבים להישאר מחוברים לערכים שלנו. אני מאוד מקווה שנראה שינוי בדברה זה, כי אני חושבת שזו חרפה שבתקופה כזו דווקא המשטרה מפרה כל נורמה סבירה של התנהלות. ואני מלאת הערכה כלפי הציבור שיוצא לרחובות בזמן הזה.

מה החלום שלך?

שתהיה פה מדינת רווחה. אי אפשר לא להגיד את זה. מדינה שלוקחת אחריות על אזרחיה בכל המובנים. בעיני, מדינת רווחה בישראל זה לא רק מדינה של כלכלה חברתית, שמצמצת פערים, שחיים בה בכבוד – אלא שזו גם מדינה שלוקחת אחריות על הביטחון שלנו ועל כל ההיבטים שמדינה במצב רגיש ומורכב כמו ישראל, צריכה לקחת עליהם אחריות. דמוקרטיה ליברלית לא יכולה להיות חלולה, היא חייבת להיות סוציאל דמוקרטית. אנחנו חייבות את הגרסה העמוקה של הליברליות: מדינה עם מערכות שלטון חזקות, בית משפט עצמאי וחברה דמוקרטית, ליברלית, מתפתחת ושוויונית.

אני לא סיימתי להאמין במדינת רווחה.

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו-סייף

בְּפָנַיִךְ: מלכי רוטנר