עירומה בברלין, ולא לבד

"את לא חייבת להיות עירומה מול כולם" אמרתי לעצמי בתור לסאונה הברלינאית ואבאלי (Vabali). "תתעטפי במגבת ותורידי אותה רק בתוך הסאונה". בגל הלחץ הבא הזכרתי לעצמי "את גם לא צריכה להיות עירומה בחדר הלבשה או להתקלח עם כולן". 

ספוילר: לפני שאצא משם אבחר לעשות את כל הדברים האלו. ועוד הרבה יותר משיכולתי לדמיין. 

פרנזיסקה, חברתי הגרמניה, אוהבת סאונות. עבורה זה מנהג משפחתי נוסטלגי: מדי יום ראשון הלכה עם משפחתה לסאונה. מכיוון שגדלה בכפר קטן, כל הקהילה הלכה לאותו המקום. המשמעות היא שפרנזיסקה לא ישבה עירומה רק עם אביה, אימה ואחיה, אלא גם עם השכנים. בגיל 16 פגשה, בעודה עירומה בחדר החם, את המורה שלה למתמטיקה, עירום גם הוא. הם ניהלו שיחת חולין במשך כמה דקות, מבלי לנתק קשר עין.  

וכך יצא שהיא גררה אותי לכמה סאונות לאורך השנים. בכל פעם עמדתי במבוכה למול אינספור גרמניות וגרמנים שהסתובבו סביבי בפשטות עירומה ונינוחה. אני עצמי נאחזתי במגבת, בתחתונים או בחזייה שלי כאילו חיי תלויים בזה. נהניתי מהסאונה עצמה. פשוט לא ידעתי איך להגיב לעירום. 

גרמניה וישראלית (מתפשטות) ונכנסות לסאונה

אולי אתן, כמוני, מדמיינות סאונה כחדר קטן שמזיעים בו. אבל בגרמניה, מדינה עם תרבות סאונה מפותחת, לעיתים מדובר בהרבה יותר. המתחם של ואבאלי  כולל מרחב פנימי מרווח ומלא בעציצים מוריקים, מוזיקה רכה, ותמונות אירופאיות בעליל. בחוץ יש מרחב בו מפוזרים עצים, גינות ודקים של עץ. ובכל מקום יש ספות, כורסאות ושמיכות. הכול רך, נעים, ומריח טוב. 

כל הפינוק, הזה, עם זאת, לא כולל לבוש. בבריכות החמות, בג'קוזי, ובחדרי הסאונה מעץ: העירום הוא חובה. בשאר המקומות במרחב תמצאו "ילידים" מעורטלים חלקית, עטויים מגבת בלבד. הבגדים, הפלאפונים והאביזרים? ננעלו בארונית מיד לאחר הכניסה למתחם.

גברים, נשים וילדים בעירום חלקי או מלא: עומדים בתור בעירום, עולים ויורדים במדרגות בעירום, מביטים בלו"ז הפעילויות בעירום. קוראים את עיתוני סוף השבוע, מקשקשים או מנמנמים, בכורסא פרטית או בתא קבוצתי, אוכלים או שותים, לבד או עם חברים ומשפחה. הכול בעירום.

בוחרים בנונשלנטיות דווקא בעירום: להתקלח במקלחות גלויות לעין כל ולא בנסתרות; לחפש בעירום משהו בתיק כשהמגבת תלויה על וו סמוך; ללכת בעירום גם בחצר הקפואה. רק בקפה ובבאר, ד"א, יש חובת מגבת. מטעמי בריאות. 

העירום חסר משמעות לכולם, לא עניין גדול. רק אני מרגישה שעברתי לעולם מקביל. יש עולם דרדסים, עולם קטקטים, ועולם עירומים. 

בעולם מלא בעירום, משהו הולך לאיבוד (ולא מה שחשבתן)

במקור, תכננתי לא להתערטל כי חשבתי על הגוף שלי, על מה שעומד ומה שרפוי, על מה שחלק ומה ששעיר, על מה שמתוח ומה שמצולק. ולא יכולתי לדמיין אותו חשוף לגמרי בפני מאות זרים ביקורתיים. 

רק שהזרים הביקורתיים לא היו שם. בעולם מלא עירום, משהו הולך לאיבוד: ההנחות לגבי איך גוף אמור להיראות. גברים ונשים בכל הגילאים ובכל הצורות הקיפו אותי. ראיתי גופים רזים ושמנים ובאמצע, מתוחים ורוטטים, חלקים ומצולקים. פינים של ילדים, נערים, גברים וקשישים בכל עובי ואורך הצביעו לכל כיוון. שדיים של נערות, נשים, וקשישות, בכל מצבי הצבירה. צלוליטיס, כרסים, מאות סוגים של שיער גוף, נשים לאחר לידה, גופים לאחר מחלה, גופים ללא גפיים או שד. 

מעולם לא ראיתי מגוון גופים כזה בכל כך מעט זמן. בתוך ריבוי הגופים אין "נכון" או "שגוי". הגוף שוחרר מהצורך להיות נחשק, מוצק, חלק, צעיר, חטוב. הגוף שלי הרגיש "נורמלי" כי לא היה "נורמלי" אחד במתחם.

לאט לאט הרגשתי שהבושה מתעופפת ממני החוצה, לוקחת איתה כובד שליווה אותי מאז גיל שמונה, כשהתחלתי להרגיש שמשהו "לא בסדר" עם הגוף שלי אם הוא לא נראה כמו של הנערות בטלוויזיה. הרגשתי קלילה, חופשייה ומאושרת. וככל שהבושה התרחקה, הורדתי עוד ועוד חלקים מהמגבת שעטפה אותי. 

אין ולו זקפה אחת מסביבי

זה דבר אחד להרגיש חופשייה משיפוט, בושה וביקורת. וזה דבר אחר להיות עירומה לגמרי בין גברים ולהרגיש בטוחה. אך בטוחה אכן הרגשתי. נעתי במתחם מלא באנשים עירומים, רגועים ולא מטרידים. לא מביטים אלו באלו בתשוקה, לא מותחים מתח מיני בין זה לזו, לא מתקרבים, לא מתחילים, לא מלטפים.

אין ולו זקפה אחת מסביבי. הגופים שתיארתי הגיעו לטווח הראייה שלי בלי כוונה, פשוט כי כולנו היינו עירומים. העיניים שלי לא השתהו עליהם ושלהם לא השתהו עליי. החברות שלי ואני היינו בטוחות מכך שגברים יטרידו אותנו, חופשיות מפלירטוטים, גם אם רצינו בהם. היה ברור שזה לא הזמן ולא המקום לדברים כאלו.

מה קורה כשיש תחושת ביטחון כזו, תשאלו? התמסרתי לעירום, אענה. בשלבים מתקדמים של היום כבר חיפשתי את זה.

רציתי להלך בחוץ עירומה, להיכנס ולצאת בעירום מהבריכה בה שחיתי עירומה, להתקלח בתא חשוף, גלויה לעיני כל. רציתי להרגיש את הגוף שלי חי כל כך, עובר מחום לקור. רציתי לחוש את סוגי העור הרבים שגיליתי בגוף שלי: נמסים וקופאים, חשים מגוון מרקמים.  

רציתי להתמסר לחופש שהרגשתי ממבטים מטרידים, ממבטים מזמינים, מהמבט הפנימי השופט שלי. חופשיה מהמחשבה שהגוף שלי "צריך" להיות משהו מלבד מה שהוא. חופשיה מחששות ומסכנה. רציתי להמשיך ליהנות מגוף ששייך רק לי. 

בישראל זה לא היה קורה  

בבית אני מרגישה תמיד שהגוף שלי כבול: נשפט ומדורג ביחס לאמות מידה ומוסכמות מסוימות, או חשוף למבטים, לאמירות, לסכנה. אז מה היה שונה בסאונה הברלינאית?  

בסאונה יש גבולות ברורים. אין מבטים מיניים, חיוכים מפלרטטים, אוננות. חיוכים וקשר עין הם חביבים ולא מיניים. המעניין הוא לא שיש חוקים (כאלו יש גם בארץ) אלא שכולם עוקבים אחרי ההנחיות.    

הסאונה היא מערכת שאוכפת גבולות: למרות התאים והווילונות, כל המרחבים חשופים ומאפשרים לראות ולהיראות, בצורה שמייצרת תחושת מוגנות.

בנוסף, אנשי הצוות הגרמנים מהלכים במתחם ואוכפים חוקים (אני, למשל, ננזפתי כי חלק מהירך שלי נגע במושב העץ הציבורי ולא במגבת הפרטית). העובדים במקום לא חוששים לומר מה כן ומה לא. התחושה הייתה שאם מישהו היה מנסה משהו האכיפה הייתה מיידית. זה נותן גב ותחושת ביטחון נעימה.

זה שונה, למשל, מלנסוע באוטובוס ישראלי בו נשים מדווחות לנהג על הטרדה. במקרים כאלו ראיתי נהגים חסרי אונים שאמרו "מה את רוצה שאני אעשה?", "אז תרדי בתחנה הבאה", או שצעקו והסלימו את את המצב. אלו מאפיינים של מערכת שלא מכשירה עובדים לאכיפה יעילה.  

תנועת "תרבות הגוף החופשי" – התעוררה בגרמניה במאה ה- 18, דוגלת במהותה בהנאה מהגוף העירום בלי קישור למיניות, ובה הגוף העירום אינו מקור לבושה. הנוכחות ארוכת השנים של התנועה בגרמניה, היא אחד מהמשפיעים על מגוון התפיסות הגרמניות בנוגע לעירום ולמיניות. 

גברים שמסוגלים לשלוט בעצמם מול עור חשוף

תיארתי מאפיינים של ההיסטוריה והתרבות הגרמנית מחוץ לסאונה ובתוכה. תרבות תמיד מעצבת את החברים בה. ואולי כך נוצרו הגרמנים שפגשתי בסאונה: שיכולים, למול עירום, לבחור לשהות את מיניות שלהם ולהוציא אותה מהמשוואה לזמן מסוים. עור חשוף לא מחייב מיניות, ולא מאופיין בהיעדר שליטה. 

תחשבו על זה לעומת הפחד החרדי מעור חשוף, או לעומת משפטי "אבל מה לבשת?" שנאמרים לנשים שחוו הטרדה. בשני המקרים האמירות מתבססות על הנחה נפוצה (ולא רק בקרב אוכלוסיה דתית) שבדרך הטבע עירום נשי גורם לתשוקה גברית בלתי נשלטת, שיכולה להפוך לאלימה. 

כשבגרמניה הוקפתי באינספור גברים שהשהו מיניות, ולא נכנעו ל"תשוקה הגברית" האמורה, דבר שנחשב ל"טבע" הפך להבנייה תרבותית. המאפיינים התרבותיים בישראל מעצבים אנשים שעבורם הגוף העירום מיני ומעורר יצרים "בלתי נשלטים". המאפיינים התרבותיים של מבקרי הסאונה מעצבים אנשים עבורם הגוף העירום הינו נייטרלי, והם מסוגלים להשהות את המיניות שלהם ולא לתת לה לשלוט בהם.  

https://www.facebook.com/politicallycorret/posts/3228133770580983

השהיית מיניות, הפחתת הטרדות, ומרחבים בטוחים לנשים

במרחב תרבותי שמאופיין בהשהיית מיניות, בגבולות ברורים, במערכת אכיפה מסודרת ובניטרול הגוף ממיניות, יש אולי סיכוי גדול יותר ליצירת מרחב בטוח עבור נשים, ולא רק בסאונה. "השהיית מיניות" עשויה לשנות רקמה תרבותית שרקומה בהטרדות, סקסיזם ומגע לא רצוי, ולתרום ליצירה של מרחבים בטוחים יותר לנשים. 

חלקכן אולי חושבות על הגרמניות שבדבר, על החוקים ועל הצייתנות, על ההיסטוריה. אולי זה מרגיש מנותק ולא אנושי, אולי תחושת הביטחון לא תקפה ל- 100% מהנשים 100% מהזמן, וכנראה לא תימצא בכל מקום בגרמניה. כנראה. 

אבל לי הגרמניות הזו הציעה יום של עונג, חיבור לגוף ולהנאות החיים וכל זה באופן בטוח ומכבד באותו הזמן. זה לא משהו שמתאפשר לי בישראל, וזו חוויה נדירה של להיות אישה בעולם. ולכן, מעכשיו, אין ביקור בגרמניה בלי סאונה. פרנזיסקה מעולם לא הייתה מאושרת יותר. 

לכתבות נוספות בנושא מיניות לחצו כאן 

תמונה בראש הכתבה: Photo by Viaggio Routard, CC BY 2.0 מאתר Flickr; תמונת הסאונה: KSchlottמאתר Pixabay; תמונה מתרבות הגוף החופשי: Sludge G מאתר Flickr