"לנשים שעזרו לי בהתמודדות עם גילוי עריות": אודט זנו בטור אישי

מאת: אודט זנו (*)

בגיל 4 אבא שלי החל לפגוע בי מינית, פגיעה שנמשכה יותר מדי שנים. בגיל 17, בנוסף על האלימות המינית הקשה, הוא החל להכות אותי. אבל היום אני לא מספרת עליו, אלא עליהן.

על הפגיעה והשלכותיה כתבתי כבר עשרות פעמים ושיתפתי את מי שהסכים לקרוא בחוויות שעברתי ובתחושות שלי. ביום האישה הבינלאומי אינני רוצה להרבות במילים על אבא שלי, אלא לתת את הבמה לנשים שהזמינו אותי להישען עליהן בתקופות הכי קשות. נשים שהיוו נקודות אור בחשכה.

מכירות את המשפט והשיר:  "אנשים טובים באמצע הדרך"? אנשים טובים, שעושים מעשים טובים, בגלוי או בנסתר, במכוון או במקרה. אלו הנשים הטובות שלי, באמצע הדרך, מלאכיות אנושיות של ממש שכל אחת מהן מרכיבה חתיכה מהפאזל של חיי הלא פשוטים. הן עזרו לי להיות חזקה מספיק כדי להתלונן, כדי לעמוד בהליך המייגע שאחריו אבי נשלח למאסר, כדי להיכנס לתהליך של החלמה ולהישאר בו.

יכול להיות שהן עצמן לא היו מודעות לגודל השפעתן על חיי, אך הן השאירו אחריהן, וחלקן משאירות עוד היום, חותם שיישאר לעד. אלו הנשים שאני רוצה שתכירו ותחשבו עליהן היום, ביום האישה הבינלאומי.

המורה עדי רון הפכה את בית הספר היסודי למקום תומך  

המלאכית הראשונה שהייתה שם עבורי היא המורה שלי בבית הספר היסודי, עדי רון, מורה למתמטיקה ומחנכת בחסד.

בתקופה שבה הפגיעה המינית הייתה הקשה ביותר, עדי הייתה שם עבורי. מבלי שידעה דבר על הפגיעה המתמשכת שעברתי באותה תקופה היא דאגה לי, הגנה עלי, חייכה אלי, חיבקה אותי חיבוק אימהי ואוהב וגרמה לי להרגיש ילדה מיוחדת. כשהפסקתי לאכול היא דאגה שאוכל משהו בהפסקה.

בתקופה הזו, ולמרות הפגיעה, חייכתי הרבה. חייכתי אליה בכל פעם שהגנה עלי מבלי לדעת, כשחשפה את שיניה בחיוך מעט מבוייש וקרצה לי קריצה שרק אני מבינה.

כשסיימתי את היסודי התקבלתי לתיכון יחסית נחשב בעיר שלי ושם התחילה התדרדרות דרסטית בלימודים ובהתנהגות.  הלכתי לאיבוד, ברחתי מבית הספר אינספור פעמים והסתובבתי שעות ברחובות.

המפקדת טובי דהן היא הראשונה שסיפרתי לה

בגיל 17, כשהאלימות הפיזית מצד אבא התחילה בעקבות חזרתי בשאלה, החלטתי להתגייס לצבא. אז היה נדמה שה' בעצמו הציב בדרכי מלאכית נוספת – טובי דהן, בזמנו נגדת ומפקדת בחיל חימוש בבסיס נידח במרכז הארץ.

יום אחד הגעתי לבסיס נסערת, כשכל גופי מלא בסימנים כחולים. טובי מיד תפסה אותי וגררה אותי לשירותים כדי לנסות להבין מה קורה איתי. שם, לראשונה, ללא הרבה מילים, חשפתי בפניה את הפגיעה הפיזית והמינית שעברתי מצד אבי.

טובי שלחה אותי לטיפול במרכז מהו"ת, מרכז התמודדות ותמיכה בצה"ל. שם התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל קרן פיכמן, פסיכולוגית קלינית המתמחה בפגיעות מיניות, גם היא מלאכית בפני עצמה. הטיפול עזר לי מאוד ובזכות התהליך שעברתי והתמיכה שקיבלתי הצלחתי לחשוף את הפגיעה בפניה.

טובי וקרן עזרו לי להבין שאני בסדר, שאני לא אשמה ושהדבר הנכון לעשות הוא להגיש תלונה במשטרה. טובי לא הסתפקה בזה, ואף ליוותה אותי לתחנת המשטרה. במהלך כל העדויות שנתתי, לאורך כל ההליך הארוך במשטרה, היא הייתה שם עבורי ולא עזבה לי את היד לרגע.

לאחר שהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד במעון יום של ילדי הגרעין התורני בלוד. שם הכרתי את המלאכית הרביעית שלי, אילנית אדרי, אם לשלושה, שהיתה מנהלת המעון. אילנית נלחמה יחד איתי במערכת המשפטית, הפכה לי לאם מאמצת וליוותה אותי בכל תקופת המשפט הארוכה והמייגעת.

קרן, יפעת ואילנית רוקמות איתי את העבר, ההווה, והעתיד

היום אני מטופלת אצל יפעת מאירי , עו"ס קלינית פסיכותרפיסטית, כבר קרוב לארבע שנים, והיא המלאכית החמישית שלי. יפעת עוזרת לי ונותנת לי את הכלים להתמודד עם כל הסבל שעברתי. אני חושפת בפניה ובפני עצמי את העבר, מצליחה להתרכז בהווה ולתכנן ואף לצפות לעתיד.

בכל פינה חשוכה בחיי הלא פשוטים חיכתה לי אישה מלאכית וכל אחת מהן עזרה לי וליוותה אותי בדרכה. אז נכון, את העזרה העיקרית אני הענקתי לעצמי. בגיל ההתבגרות הפכתי מילדה קטנה, תמימה ומפוחדת לנערה שהתבגרה שהתחילה להבין מה החיים הציבו לה, מנערה שובבה שעושה שטויות הפכתי לבחורה שמגישה תלונה במשטרה, ומבחורה מפוחדת הפכתי לאישה חזקה ועצמאית שמסיימת משפט ארוך מול האיש שהרס לה את החיים.

היום אני מוקפת בהמון אנשים טובים  שאוהבים אותי, תומכים בי ומהווים עבורי מקור לכוח; אני מוקפת בנשים שאני יכולה לחגוג איתן את ההצלחות ולהישען עליהן ברגעים קשים. אנשים ונשים אלה מחזירים לי את האמון באדם ובחברה.

הנשים שהחזיקו לי את היד היו מה שהילדה המפוחדת הייתה צריכה

החששות לא נעלמו, הם עדיין צצים לפעמים. אבל אני יודעת וסומכת על עצמי שבחרתי באנשים הנכונים שילוו אותי. המלאכיות שנשלחו אלי לימדו אותי לא רק על הכוח שטמון בי, אלא על הטוב שקיים באחר, על האור שמפיצים אנשים מיוחדים, שלעיתים עוזר לגבור על החושך שמשליטים אנשים אחרים. אותן נשים, שהחזיקו לי את היד ותמכו בי, בין אם במודע או שלא, ובעיקר – האמינו לי והאמינו בי – הן היו מה שהילדה הקטנה והמפוחדת הייתה צריכה.

היום אני בוחרת להוקיר את אותן נשים, המלאכיות שהופיעו בחיי. הן מהוות עבורי סמל לעוצמה ולחוסן, מקור להשראה. פגיעות בילדים ובילדות מתרחשות היום בכל מקום, בכל סוגי המשפחות, מכל המעמדות והמגזרים. פקחו את עיניכם ופתחו את ליבכם, והיו אתם עבור אותם ילדים מה שהמלאכיות שלי היו עבורי. חיבוק עוטף, הושטת יד והטיית אוזן קשבת ומאמינה עשויים להיות כל מה שאותו ילד צריך. כי בלי אמונה קשה מאוד לחיות.

לכתבות נוספות על אלימות מגדרית לחצו כאן

(*) אודט זנו נפגעה מינית על ידי אביה מגיל 4. בהמשך הגיעה האלימות המינית הקשה, ובגיל 17 הוא החל גם להכות אותה. במהלך שירותה הצבאי החליטה להתלונן ובסיום הליך מייגע אביה נשלח ל־20 שנות מאסר. היום היא כותבת, מרצה ומספרת את סיפורה כדי להעלות מודעות לתופעה של התעללות בילדים.

הטור פורסם בשיתוף המיזם למניעת התעללות בילדים בהובלת מכון חרוב, הפועל למגר את תופעת ההתעללות וההזנחה של ילדים בישראל באמצעות העלאת מודעות הציבור להיקף התופעה ולצורך למנוע אותה, קידום מדיניות למען ילדים נפגעי התעללות ועידוד יוזמות למניעת התופעה.

תמונה בכותרת: אודט זנו, צילום: בתיה שרעבי