בימים אלו, השמאל הישראלי עסוק באכזבה ערכית: צעקות ה"בגידה" עדיין מרחפות מעל ראשו של בני גנץ שהחליט להיכנס לממשלת אחדות עם נתניהו בצל משבר הקורונה. לצידן נשמעות קריאות השבר למול עמיר פרץ ומפלגת העבודה לאור הפיצול מהאיחוד עם מרצ, צעד שנעשה כנראה כדי לקדם את כניסתם של פרץ ושמולי לממשלת אחדות.
אבל אותה "אכזבה" חושפת לביקורת את ה"ערכים", סו קולד, של השמאל הישראלי ציוני המזוהה גם עם האג'נדה הפמיניסטית. הצד ה"שמאלי" של המפה הפוליטית ממשיך לדרוש מנציגיו לא לשבת עם מי שערכיהם או זהותם הפוליטית אינם עולים בקנה אחד עם ערכי השמאל האשכנזי. היינו, גזענות כלפי פלסטינים וערביי ישראל, פגיעה בנשים, להט"ב ועוד: לא אצלנו. אך מה כן מותר? גזענות, מיזוגניה ואנטישמיות כלפי כל השאר: נשים מזרחיות, גברים מזרחים, נשים חרדיות, החברה החרדית, החברה הדתית לאומית וכד'.
אני פה כדי לתאר את המערכה הפוליטית בשבוע האחרון, ולנסות לזהות מלכודות פטריארכליות שמותירות נשים בכנסת כחלק קטן ומאוד לא משמעותי ממנה.
בהיסטוריה הפוליטית של ישראל הגדרות ה"ימין" וה"שמאל" תיזכרנה ככאלה המגדירות מזרח ואשכנז יותר מאשר עמדות פוליטיות קוהרנטיות. ואם נחפש אג'נדות ברורות כלשהן, מסתבר שנמצא אותן אצל תמהוניות חסרות בית פוליטי שכמונו.
אני פה כדי לתאר את המערכה הפוליטית בשבוע האחרון, ולנסות לזהות מלכודות פטריארכליות שמותירות נשים בכנסת כחלק קטן ומאוד לא משמעותי ממנה.
משא ומתן קואליציוני או משחקי קאובוי?
במשא ומתן הקואליציוני שכולל בתוכו בעיקר מלחמה סטייל "למי יש יותר גדול" קיימות כרגע שתי נקודות מחלוקת משמעותיות. הראשונה קשורה לתיק החינוך, ששייך ל"ימינה", ומובטח לשר נפתלי בנט, אותו מפלגת "כחול-לבן" דורשת כרגע. התוצאה היא שהיחסים בין "ימינה" ל"ליכוד" נמצאים על סף משבר. מה שקורה בפועל הוא שלאף אחד לא באמת אכפת ממערכת החינוך. התיק הזה הפך לקלף מיקוח: בנט רוצה את החינוך, ו"כחול לבן" רוצים לקחת לו את הצעצוע כדי שהוא יכעס ויעזוב את הממשלה.
נקודת המחלוקת השנייה קשורה לסיפוח: עסקת המאה והחלת ריבונות ישראלית בהתנחלויות, בקעת הירדן וצפון ים המלח. השיחה המתלהטת נערכת, שוב, אודות ולא עם מי שנכבשו ונמצאים תחת משטר צבאי וכיבוש.
"סופסוף, קונצנזוס פנים יהודי והסכמה לאומית רחבה" כתב נדב שרגאי ב"ישראל היום". וגדעון לוי, ב"הארץ" כותב "לצאת עכשיו נגד סיפוח, מוציא שם רע לצדקנות, לצביעות ולהתחסדות. עם לוחמי צדק שכאלו, כבר עדיפים הפשיסטים המוצהרים".
היעדר נשים בצורה משמעותית מהמשא ומתן הקואליציוני ניכר בחוסר הנכונות לכונן מדיניות או סדרים משמעותיים הדורשים שיח כנה ואמיץ והכרה של ישראל כשליטה וכובשת
זהו דיון הנעשה ללא כל מעורבות של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש, מבלי לשמוע ולהשמיע את תגובותיהם לנושא, ובהיעדר רצון לכלול אותם כלל במערכה הזו. הרשימה המשותפת? לצערנו הם יצאו שוב מהמשוואה הפוליטית. תלו את תקוותיכם ברמטכ"ל ואיזה ח'יר תקבלו מכך? ותגובת הפלסטינים או נציגיהם בכנסת ישראל? בתקשורת הממסדית לא ניתן מקום לכך. באשר לסוגיה עצמה, גנץ מעדיף להשאיר את ההחלטה בעמימות ונתניהו מעדיף להחיל ריבונות בהקדם האפשרי.
מופתעות? אני פחות. אין פה אג'נדה אמיתית שמניעה אף לא אחד מהצדדים, במקומה קיימים משחקי אגו ושליטה ילדותיים. תיק החינוך והגעה להסדר מדיני עם הפלסטינים לא מעניינים את שני הצדדים כהוא זה.
היעדר נשים בצורה משמעותית מהמשא ומתן הקואליציוני ניכר בחוסר הנכונות לכונן מדיניות או סדרים משמעותיים הדורשים שיח כנה ואמיץ והכרה של ישראל כשליטה וכובשת. יש המייחסים זאת לימין ויש המייחסים זאת לשמאל אני מייחסת זאת לגבריות פריבילגית לבנה שנאחזת בשליטה ללא רצון אמיתי וכנה לכונן כאן מדיניות אנושית בכל תחום.
https://twitter.com/realDonaldTrump/status/1222223630056206336
אופוזיציה שמאלנית שמסרבת להשתנות
ובאשר למשא ומתן להקמת הממשלה, אני גורסת כי עמדת הדיון והמיקוח הכי טובה להיות בה היא כשיש בידיך את האפשרות להיות בדיון מלכתחילה. האפשרות לשבת באופוזיציה היא אפשרות כל כך נבזית, כי היא אומרת "זה הכל או כלום". היא לא מאלצת אותך להיות בדיאלוג, להכיר בצרכים של אחרים, להצליח להתגבר על קשיים או להכיל מורכבויות חברתיות.
כשמדובר בפוליטיקה הישראלית, במשך עשור יושבים ח"כים וח"כיות מהשמאל הפוליטי באופוזיציה. מלבד לשנוא ולהשניא ציבורים שלמים על קהל הבוחרים והבוחרות שלהם ולשחק תפסוני עם "הצל": לא נעשה שומדבר משמעותי.
כעת, כשניתנת בידיהם/ן האפשרות להיכנס לזירה ולעשות משהו אחר, התגובה היא "לא תודה". לא ברורות לי היושרה או האמינות של המעשה הזה, שיש בו בעיקר פחדנות, חוסר יכולת להיות בניהול משא ומתן אמיתי והיעדר גמישות הנדרשת בעת ההחלטה לשבת עם נציגי ציבורים שלמים אחרים.
איך תוכל להתקיים מדינה שמשרתת את כלל אזרחיה אם זה מקובל לומר "אני לא אשב עם חרדים/ ערבים/ שמאלנים/ ימנים"?
כשאין הבדל בין אורלי לוי אבקסיס ומירב מיכאלי
אורלי לוי אבקסיס הואשמה בגזענות כשהמליצה על ממשלת אחדות במקום להסכים להמליץ על גנץ לממשלה צרה עם תמיכת המשותפת ובל"ד. אבל מה ההבדל בין לוי-אבקסיס למירב מיכאלי או לניצן הורוביץ, שהצהירו שלא יישבו בממשלת אחדות עם מפלגות הימין?
גם השמאל וגם הימין ממשיכים להשתמש בפרקטיקות פטריארכליות כוחניות:
- קריאות "לא נשב עם…"? (תתבגרו נשמות)
- קריאות "בגידה"? (בחייאת מה אתם "הצל"?!)
- התעסקות בסוגיה הפלסטינית בלי עירוב של הפלסטינים בשיחה? (די לאשכנזים שמדברים בשם פלסטינים!)
והתוצאה? שחזור של שיח שלא מצליח להפיח תקווה שיכול לקרות פה משהו אחר.
מערכת גברית שמונעת שינוי
אנחנו צריכות יותר נשים בכנסת כי שיטה פטריארכלית – לא משנה אם מימין או משמאל – לא תביא לנו את הבשורה הפמיניסטית לה אנו מייחלות.
ולא רק זה: אם מיכאלי ולוי-אבקסיס לימדו אותנו משהו, זה שללא שינוי הגישה הגברית הזו תמשיך להפיל בפח גם את נבחרות הציבור הפמיניסטיות ש"הצלחנו" להכניס לכנסת.
חג כשר ושמח לכולןם ובשורות טובות!
תמונה ראשית: שתיל סטוק. קרדיט לצלם: יוסי זמיר.
