"המטופלת חומדת את העובר שלך" – איך מגיבה המערכת כשנשים נכנסות להריון בזמן מסלול התמחות בפסיכולוגיה

"נאלצתי להאריך את הלימודים בשנה, מאחר שהורשיתי להיעדר מהלימודים אך ורק לארבעה שבועות של חופשת לידה, וגם זה בתנאי שלא איעדר יותר בהמשך השנה. דחיתי את הפרקטיקום הקליני בשנה, ובהתאם לכך גם את כל המסלול המקצועי שלי. נאלצתי למצוא פתרונות לתינוק בן החודש, באופן שפגע באופן בלתי הפיך בחוויית האמהות". כך סיפרה לפוליטיקלי קוראת ה', שכיום נמצאת באמצע התמחות בפסיכולוגיה, על מסלול הלימודים לתואר השני באוניברסיטה העברית.

העדות של ה' היא רק אחת מבין עשרות עדויות שהגיעו לידי פוליטיקלי קוראת מסטודנטיות ומתמחות בפסיכולוגיה במסלולים שונים ובמוסדות אקדמאיים שונים. יחד, הן משקפות בעיה מערכתית בהכשרה למקצוע התובעני, שמרבית העוסקות בו הן נשים. נשים שנכנסות להריון במהלך הפרקטיקום, שנת ההתנסות המעשית שנדרשת כחלק מלימודי התואר השני בפסיכולוגיה, או במהלך ההתמחות בפסיכולוגיה הארוכה הנדרשת עד לקבלת רישיון מקצוע, מוצאות עצמן, כפי שתיארה אחת העדויות, ב"מלכוד 22". המערכות השונות אינן מסוגלות או שאינן מוכנות למצוא פתרונות שיאפשרו לסטודנטיות ולמתמחות להמשיך את המסלול והן נאלצות לחזור על שנות לימודים והתמחות ללא תשלום, לשלם על קורסים שלא לקחו, לראות את ההתקדמות המקצועית שלהן נפגעת על אף המאמצים וגם לספוג ביקורת רבה על הבחירות האישיות שלהן.

ר', סיימה לפני כמה שנים את לימודיה במגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מגמה שנחשבת לתובענית ויוקרתית במיוחד. היא מספרת לפוליטיקלי קוראת: "בתחילת הסמסטר השני ללימודים נכנסתי, לשמחתי, להריון. כשהייתי בשבוע התשיעי בלבד בחרתי ליידע את רכזת החוג, על מנת להיערך מוקדם ככל האפשר לשנת הלימודים הבאה. הייתי פתוחה לכל האפשרויות, כולל להאריך את משך תקופת הפרקטיקום (ההתנסות המעשית). להפתעתי הרבה, כל האפשרויות שהעליתי נפסלו על הסף, ונאמר לי כי האופציה היחידה העומדת לרשותי היא להאריך את הלימודים בשנה ולבצע את הפרקטיקום בשנה ג׳. חשתי חוסר אמפתיה מוחלט למצבי, היעדר התכווננות והתגמשות עד כדי ביטול מוחלט של הבחירה שלי, ואף התנשאות וזלזול בעמדתי. נאמר לי: ״תאמיני לי, את לא תרצי לעשות פרקטיקום בשנה הזו, אנחנו עושים לך טובה״. למעשה, נכפתה עליי שנה נוספת של לימודים, על כל המשמעויות שלה: שנה נוספת ללא שכר, סיום התואר בגיל מאוחר יותר, ניתוק מחבריי לכיתה ובעיקר – דחיית המסלול המקצועי, הארוך מאוד ממילא. בנוסף על כך, קיבלתי דרישה לשכר לימוד אשר היתה גבוהה משמעותית ממספר הש״סים (שעות סמיסטריאליות, לפיהן מחושבות נקודות הזכות של הקורס, נ.ע) אליהן נרשמתי. בירור מול מדור שכ״ל העלה כי קיימת תקנה לפיה כל סטודנט לתואר מתקדם חייב לשלם לפחות 50% שכר לימוד. בתמימותי חשבתי שמדובר בכשל ביורוקרטי, משום שהחוג עצמו הוא זה שלא איפשר לי להירשם לקורסים נוספים בשל דחיית הפרקטיקום והתלויות הנלוות, ולכן פניתי למדור שכר לימוד על מנת להסדיר את המצב. לאחר שנדחיתי על הסף, פניתי לוועדת ערעורים – אך בקשתי נדחתה, ללא נימוק, ונמסר כי ההחלטה היא סופית ובלתי ניתנת לערעור. בשלב זה פניתי בייאוש ליועצת הנשיא לקידום נשים. שטחתי בפניה את כל המאורעות, ובתגובה נאמר לי כי מדובר ב״מלכוד 22״ (כלשון היועצת), אך אין באפשרותה לעזור לי משום שאלה התקנות. בשלב זה כבר ביליתי את מיטב זמני בקפיצות על כדור בעודי מנסה להרגיע תינוק צורח עם גזים, ולכן נרפו ידיי (תרתי משמע). השלמתי עם רוע הגזירה, הארכתי את הלימודים בשנה נוספת, שילמתי על קורסים שלא איפשרו לי לקחת, וסיימתי את התואר בעודי מדחיקה לחלוטין את הנושא הכאוב הזה. כמה שנים לאחר מכן, אני מסתכלת אחורה ולא מאמינה. החוג אשר חורט על דגלו אמפתיה והקשבה, ומתיימר ללמד מדי שנה סטודנטים כיצד לייצר מרחב טיפולי מיטיב ומאפשר, לא היטיב עמי ולא איפשר. במקום זה, הוטל עליי קנס כבד בדמות הוספת שנה שלמה להכשרתי המקצועית ואלפי שקלים לשכר לימוד על כך ש"העזתי" להיכנס להריון". תכתובות מייל שהועברו לידי פוליטיקלי קוראת מאששות את הדברים של ר', ואת ההתנהלות של אוניברסיטת תל אביב מולה באותה תקופה, התנהלות שלדבריהם היתה "על-פי הספר" של תקנות המל"ג.

התחלתי להעלות שאלות לאחר שנתקלתי בפוסט פייסבוק, שפורסם בקבוצה סגורה של פסיכולוגים, ובו מועמדת לתואר שני בפסיכולוגיה ביקשה לשאול בעילום שם האם כדאי ליידע בראיונות קבלה לתואר שני שהיא בהריון, וצפויה ללדת בתחילת השנה האקדמית. התגובות לפוסט היו חלוקות: רובן סברו שעליה ליידע את המראיינים, ושהסתרת המידע אינה הוגנת או ראויה. אבל היו גם כמה תגובות שסברו שעליה לשמור את דבר ההריון בסוד, מאחר שהדבר עשוי לפגוע בסיכויי הקבלה שלה.

למחרת, פרסמתי פוסט באותה קבוצה, וביקשתי מסטודנטיות ומפסיכולוגיות לפנות אלי אם חוו אפליה בקבלה לתואר שני או למקום התמחות, או שמסלול ההכשרה שלהן נפגע כתוצאה מהריון או חופשת לידה. בתוך שעות הוצפתי בעשרות פניות; רובן ביקשו להישאר בעילום שם, מחשש שהחשיפה תפגע בהן במקום הלימודים, הפרקטיקום או ההתמחות. כמה מהפונות חששו אפילו להעלות את הדברים על הכתב, שמא יהיה להם תיעוד, וביקשו לדבר טלפונית; והיו גם כמה שפנו אלי ואמרו שהיו מאוד רוצות לשתף, אבל הן חוששות, אפילו בעילום שם ובטשטוש פרטים מזהים.  

סטודנטיות תלויות בהמלצה של מדריכים בפרקטיקום – וחוששות להתלונן על אפליה

כדי להבין את החשש הזה, יש צורך להבין כמה דברים לגבי מסלול ההכשרה של פסיכולוגיות: בכתבה שפרסמתי ביולי 2017 באתר פוליטיקלי קוראת, סקרתי את מסלול ההכשרה הממושך בפסיכולוגיה, הנמשך לפחות 10 שנים, ומחייב תואר שני עם תזה ולאחריו התמחות של ארבע שנים בחצי משרה, בשכר נמוך מאוד. לכל אורך הדרך אל התואר השני הנכסף ואל ההתמחות שלאחריו, על הסטודנטיות לשמור על ממוצע ציונים גבוה (מעל 90), לעמוד במבחן קבלה לתואר שני (אימת הסטודנטיות לפסיכולוגיה – המתא"ם – המבוסס בעיקר על סטטיסטיקה ושיטות מחקר), ולהתנדב על מנת לצבור ניסיון מקצועי והמלצות החיוניות לקבלה לתואר השני. גם כל אלו לא מבטיחים קבלה; על כל מקום בתואר השני מתחרים ומתחרות מועמדות רבות, שרובן ככולן עומדות בסף הקבלה הרשמי. הדרישה לעבודה בהתנדבות אינה מסתיימת עם הקבלה לתואר השני: במסגרת הלימודים, הסטודנטיות נדרשות להתחייב ליום או יומיים של פרקטיקום בשבוע (תלוי בסוג המגמה לתואר שני בה הן לומדות; במגמות הקליניות לרוב מדובר ביומיים מלאים). פרקטיקום הוא עוד התנדבות/הכשרה מעשית ללא שכר, והוא מהווה תנאי לזכאות לתואר שני. ההמלצה של המדריכים/ות בפרקטיקום משמעותית לקבלה להתמחות לאחר מכן. זמן ההמתנה להתמחות קלינית, אגב, עומד על שלוש שנים בממוצע; בהתמחויות בתחומים אחרים בפסיכולוגיה (כמו חינוכית, התפתחותית, רפואית, שיקומית או תעסוקתית) זמן ההמתנה לתקן אמנם קצר יותר, אך הן לא פחות ארוכות ותובעניות, וגם לא יותר מתגמלות כלכלית.

בהינתן כל אלו, ניתן להבין עד כמה הסטודנטית או המתמחה תלויה במוסד האקדמי, בפרקטיקום ובמקומות התמחות בפסיכולוגיה על מנת לסיים את ההכשרה המקצועית, שבלעדיה לא ניתן להשתלב ולעבוד במקצוע. התלות הזאת במוסדות השונים, בחברי הסגל האקדמי ובמדריכים/ות במקומות הפרקטיקום וההתמחות, מאפשרת, במידה רבה, את יחסי הכוחות הלא-סימטריים האלו שבין הסטודנטית או המתמחה לבין מקום הלימודים וההכשרה שלה. מהעדויות שקיבלנו, עולה חשש שלא מעט מהמקומות האלו יודעים לנצל היטב את התלות הזאת, באופן שפוגע ואף מפלה סטודנטיות ומתמחות לאורך הדרך.

כ' (השם המלא שמור במערכת), מספרת כי התראיינה לקבלה לתואר שני באחת האוניברסיטאות בארץ כאשר כבר היתה בהריון מתקדם, ונשאלה איך לדעתה תוכל להסתדר עם שילוב בין משפחה ולימודי התואר. לדבריה, הדבר ערער מאוד את הביטחון העצמי שלה במעמד הראיון. אפליה בקבלה לתואר מנוגדת לחוק זכויות הסטודנט (2007). סעיף 19ב בחוק מתייחס באופן ישיר לנושא של סטודנטיות בהריון ובחופשת לידה, אך מאפשר לכל מוסד את "החופש האקדמי" להחליט על ההתאמות הספציפיות שיאפשר לסטודנטיות במצבים אלו. בכל הקשור להיעדרויות של סטודנטים מטעמי שירות מילואים, להבדיל, חוק זכויות הסטודנט כפוף לתקנות שקבע שר המסחר והתעסוקה. משרתי מילואים זכאים להיעדר באופן בלתי מוגבל משיעורים לתקופות העולות על 30% ממשך הקורס. לעומת זאת, עד לא מזמן, כל מוסד אקדמי היה רשאי לקבוע את אורך חופשת הלידה וההתאמות הניתנות לסטודנטיות בהריון ולאחר לידה, באופן עצמאי (ומנותק) מחוקים שנועדו למנוע אפליה על רקע זה, כמו חוק שוויון הזדמנויות בעבודה או חוקים המסדירים את תנאי חופשת הלידה. בעקבות הצעת חוק של ח"כ מיכל רוזין, בשנת 2014 חופשת הלידה האקדמית הוארכה לשישה שבועות (אמנם שיפור לעומת מה שהיה עד אז, אך עדיין הרבה פחות מ-15 השבועות של חופשת הלידה לה זכאיות נשים עובדות).

הפרקטיקום הנדרש כחלק מתנאי קבלת התואר השני בפסיכולוגיה, אף שאינו מתוגמל בשכר, כולל יומיים מלאים בשבוע של עבודה מעשית, ובמקצועות הטיפוליים. ואכן, מרבית הפניות שקיבלנו עסקו בפרקטיקום, ובאופן ספציפי ביחס שמקבלות הסטודנטיות במקום הלימודים שלהן בשל היעדרות מהפרקטיקום בעקבות הריון ולידה.

י', שגם היא ביקשה להישאר בעילום שם, משתפת במה שעברה לפני כמה שנים, הפעם באוניברסיטת בר אילן: "הכריחו אותי לדחות בשנה את הפרקטיקום הפנימי (בקליניקה של בר אילן), ומקום פרקטיקום חיצוני הבהיר לי שלא יקבל אותי מאחר שאני בהריון. בנוסף על כך, במהלך ההריון חוויתי בהדרכות חוסר רגישות שבא לידי ביטוי באמירות חודרניות כמו: "המטופלת חומדת את העובר שלך ומפנטזת שהבאת את הילד איתה", ושאר פרשנויות הקשורות לרחם ולהריון, או בהכחשה של מצבי, שאיפשרה לתת לי לטפל במטופלים הסובלים ממחלות מדבקות, או בהורים שהילדה שלהם הפכה לצמח כתוצאה מסיבוכים בלידה".

ז', ששלחה אלי עדות נוספת, דווקא לא הסכימה לדחות את הפרקטיקום בשנה, וחזרה ללימודים ולמקום הפרקטיקום חודש בלבד לאחר הלידה. אבל בנוסף למחיר האישי-משפחתי, היא שילמה גם מחיר מקצועי על הבחירה הזאת: "אחת התגובות הקשות שקיבלתי היתה מהמנחה שלי בהדרכה הקבוצתית בקורס של הפרקטיקום, שאמרה לי שלא תוכל לתת לי המלצה בסוף השנה, בגלל שהטיפולים שלי לא רציפים ונקטעו למשך החודש שלא הייתי".

ג', בוגרת המגמה התעסוקתית במכללה האקדמית תל אביב-יפו, סיפרה למרצה שמרכז את נושא הפרקטיקום במגמה על הריונה, ולדבריה, "התגובה שלו הייתה לא פחות ממזעזעת. לחץ מתון לדחות בשנה את הפרקטיקום, אמירות כמו ״את לא יודעת מה מחכה לך״ ושאלות ישירות על הנקה. התגובה שלו מאוד ערערה אותי, והייתי בהלם שזו התגובה שאני מקבלת מפסיכולוג". גם י', בוגרת המגמה הקלינית של הילד באחת האוניברסיטאות המובילות, מספרת כי חזרה ללימודים ולפרקטיקום לאחר שישה שבועות של חופשת לידה, וגם היא נתקלה באמירות בעייתיות: "לנשים רבות בסגל (שאחראיות במידה רבה על עתידי המקצועי ואמונות על ביקורת מקצועית ואישית עלי כפסיכולוגית) הייתה דעה מוצקה, כזו או אחרת, על חזרתי המהירה. בין היתר נאמר המשפט: "כולנו פה מבינים מה ההשלכות הרגשיות שיכולות להיות לתינוק שאמא שלו לא איתו בבית בחודשים הראשונים…את בטוחה שאת לא רוצה לפרוש את התואר?", והנה לכן "מלכוד 22" נוסף: אם את מפסידה לימודים או הכשרה מעשית – את סטודנטית (או פסיכולוגית) רעה, ואם את חוזרת ללימודים ולפרקטיקום – את אמא רעה. ככל הנראה חברת הסגל הנ"ל לא ממש הפנימה את תיאוריית יחסי האובייקט של וויניקוט, שטען שניתן להסתפק ב"אם הטובה דיה". נ', סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, מתארת את החשש שלה מכניסה להריון במהלך הלימודים, ולאו דווקא מהסיבות שהייתן מצפות: "לא העומס ולא הקושי הרגשי של שילוב אמהות וטיפול מרתיעים אותי מלהיכנס להריון – אלא רק התגובה של הסגל במגמה".

קונפליקט בין צרכי המערכת לזכויות הסטודנטית

ד', פסיכולוגית קלינית מומחית, סבורה שמאחורי מה שהסטודנטיות חוות כיחס חודרני ומפלה עומדת בעיה אמיתית: "יש פה קונפליקט עמוק, בין צרכי המערכת והמטופלים לבין זכויות הפרקטיקנטית או המתמחה. רוב מקומות הפרקיטקום וההתמחות (הקלינית, לפחות) הם במרפאות ציבוריות, בהן המטופלים ממתינים שנה ויותר לקבלת טיפול, וגם אז הם מקבלים סטודנט/ית או מתמחה בלתי מנוסה לעשרה חודשים או שנה לכל היותר. זה מה שהמדינה מוכנה לספק להם. אז אם מישהי נכנסת להריון, זה אומר שאחרי כמה חודשים היא תיאלץ להפסיק לטפל. כך נוצר מצב שהמטופל/ת מקבל/ת טיפול קצר יותר, או לחילופין מחליפים לו מטפלת באמצע. זה לא אומר שהדבר בלתי פתיר; אפשר לשבץ את הפרקטיקנטית לטיפולים קצרי מועד בתקופה הזאת, לאינטייקים, לטיפולי CBT ממוקדים של 10 מפגשים, למשל, באופן שלא יפגע במטופלים. אבל בהכשרה קלינית נדרשים גם טיפולים דינאמיים ארוכי טווח על מנת להכשיר פסיכולוג/ית כמו שצריך". כאן ד' עושה הבחנה בין פרקטיקום לבין התמחות: "בפרקטיקום את מגיעה למקום לשנה בלבד; אם יצאת לחופשת לידה – לא יתאפשר לך רצף טיפולי. ההכשרה המקצועית נעשית בשטח, בפרקטיקום, לא בקורסים באוניברסיטה. יש מקומות שבהם עושים שנתיים רצופות של פרקטיקום – ואז אפשרי לקטוע את הרצף, כל עוד נותרת לך שנה מלאה לאחר חופשת הלידה (או לפניה). אם גבר היה יוצא ל-3 חודשי מילואים, גם הוא היה נדרש לדחות את הפרקטיקום בשנה כדי לשמור על תקופה רציפה".

יש עוד הבדל בין פרקטיקום להתמחות – את הפרקטיקום את עושה ללא שכר, כחלק מדרישות התואר השני.

"אבל את המטופל שלי זה לא מעניין ולא רלוונטי כלפיו. מבחינתו הוא מקבל פסיכולוג/ית ואחריות המקום היא לספק טיפול טוב – בין אם מדובר בפרקטיקנטית או במתמחה, היא מקבלת הדרכה. לא רק כדי שהיא תלמד אלא כדי שהמטופל יקבל טיפול ראוי. זה קונפליקט עמוק וקשה. יש צרכי מערכת מאוד נוקשים באוניברסיטה ובמקומות הפרקטיקום – להכשיר סטודנטים עולה כסף למקומות, והם עושים את זה בשביל יוקרה של המקום. שעות הטיפול שהסטודנטית עושה בפועל בטלות בשישים מול כמות ההדרכות שהיא מקבלת. מתמחה כבר מטפל/ת ביותר אנשים – אבל סטודנטים רק עולים כסף".

אני בטוחה שהפרקטיקנטיות מעריכות את צבירת הניסיון וקבלת ההדרכה, אבל בכל זאת, הרבה פעמים נוצר מצב שבו קיימת התנגשות עם הזכויות שלהן, באופן שפוגע בהן מבחינה אישית ומשפחתית.

"אני חושבת שצריך להיות יותר מקום לדיאלוג ולגמישות. אם למשל המוסדות האקדמיים היו מאפשרים לנשים שהתקבלו לתואר שני לדחות את תחילת הלימודים בשנה במידה והן בהריון או מתכננות הריון – לא היה צורך לפצל, להאריך או לדחות את הפרקטיקום בשנה, על כל עגמת הנפש הכרוכה בכך לשני הצדדים.  זה גם יאפשר למועמדות ולסטודנטיות לנהוג בשקיפות כלפי המוסד האקדמי ולא להסתיר ממנו את דבר הריונן. אני באמת מאמינה שהרבה נשים היו עושות את זה, לו היתה ניתנת להן הבחירה".

חלק מהבעיה נעוץ בכך שזכויותיהן של הסטודנטיות במקום הפרקטיקום אינן מעוגנות בחוק. אך גם במקומות ההתמחות – וכאן כבר מדובר במקומות עבודה לכל דבר – לא בטוח שהמצב יותר טוב.

רוב מקומות ההתמחות במגמות הקליניות והטיפוליות שייכים למגזר הציבורי, וההעסקה של המתמחות נעשית באמצעות מלגה של משרד הבריאות, שמקצה כמות מסוימת של תקנים. הפסיכולוגיות הממתינות להתמחות ניגשות למכרזים במוסדות השונים (בתי חולים, מחלקות פסיכיאטריות, ועוד), כאשר יש עדיפות למי שמיקומה גבוה יותר בתור באשכולות השונים של ההתמחות (סיימת את כל חובותייך לתואר שני בפסיכולוגיה הכולל פרקטיקום ותזה, ונרשמת בפנקס הפסיכולוגים, עניין של חודשיים-שלושה של בירוקרטיה מורטת עצבים? מזל טוב! נכנסת למקום 350 בתור). השכר נמוך מאד: פסיכולוגית מתמחה במגזר הציבורי משתכרת כ-30 שקלים לשעה. וברוב התחומים בפסיכולוגיה, התמחות היא תנאי הכרחי לעבודה במקצוע.

צעירה ונשואה? כנראה שלא תתקבלי להתמחות שרצית

מקומות ההתמחות, ככל מקום עבודה, כפופים לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שקובע: "לא יפלה מעסיק בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, היותם הורים..". , נראה כי מקומות התמחות רבים בפסיכולוגיה נמצאים, לתפיסתם, מעל החוק. י', שביקשה להישאר בעילום שם, מתארת חוויה שעברה בראיון להתמחות: "לצערי, במהלך הראיון סיפרתי שאני נשואה טרייה. המשרה שהוצעה הייתה בעיר שמרוחקת כשעה ברכבת ממקום מגוריי. במהלך הראיון עלתה השאלה האם אהיה מוכנה לעבור לאותה עיר, ואמרתי שכרגע לא אבל בהמשך, אם יהפוך לתקן קבוע, אוכל לשקול זאת ובכל מקרה אני מנוסה בנסיעות ארוכות ומודעת היטב למשמעויות. המראיינים שלי (גבר ואשה) אמרו שאולי עכשיו זה אפשרי עבורי, והם ״לא יודעים מה התוכניות שלי הלאה״ אבל כשיש ילדים הרבה יותר קשה לעבוד רחוק מהבית. אמרתי להם שאני מבינה ושאשקול זאת כשיהיה רלוונטי. המשך הראיון עבר, להרגשתי, מצוין. כאשר לא קיבלתי מהם תשובה, פניתי למקום ונאמר לי שהם חושבים שאני מאוד מתאימה אבל "נמצא מועמד עם נתונים מתאימים יותר". אחר כך שמעתי שאותו מועמד הוא כמובן גבר. ייתכן שלא התאמתי לתפקיד, אבל לאור השאלות שנשאלתי בראיון, קשה לי להאמין שלא היתה משמעות לכך שאני אישה צעירה בשלבים הרלוונטיים להקמת משפחה". עו"ד גלי זינגר, מנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים, מבהירה: "שאלה כזו היא אסורה על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. זה ענין למועמדת לעבודה להחליט בו, אם וכמה היא רצה לנסוע למקום עבודתה, ולא ענין של המעסיק". מיותר לציין כי גם שאלות לגבי מצב משפחתי וכוונות ילודה אסורות על פי החוק.

גם ל' מספרת על חוויה דומה, כאשר בשניים מתוך שלושת המקומות אליהם התראיינה לאחרונה, היא נשאלה האם היא מתכננת להיכנס להריון בקרוב. לאחר שלא התקבלה להתמחות, שלחה אימייל למקום ההתמחות, ובו סיפרה על חילופי הדברים בראיונות, מתוך ניסיון להאיר את עיניהם על כך שמדובר בשאלות שאינן חוקיות ואינן הולמות ראיון עבודה, בתקווה שמועמדות עתידיות לא ייאלצו לחוות את החוויה שעברה. היא לא זכתה לתגובה. גם כעת היא מתקשה להסתיר את הכעס שלה: "זה פשוט הזוי בעיניי, שזה קורה במקצוע שרובו נשי. אתן (המראיינות) לא הייתן צריכות לשלב בין משפחה לקריירה? איך אתן מעזות לשים רגליים לנשים צעירות שפעם אתן הייתן במקומן?"

אתיה ברנהרט מגן, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, ופעילה בוועד המתמחים והמתמחות בפסיכולוגיה קלינית (גוף של מתנדבים ומתנדבות ששם לעצמו למטרה לייעץ ולתווך בין המתמחות לבין הממסד והפסיכולוג הראשי בכל הקשור לסוגיות הרלוונטיות למסלול ההכשרה וההתמחות), מספרת לפוליטיקלי קוראת: "אמנם לא הגיעו אלינו פניות רשמיות בנושא אפליה על רקע הריון וחופשת לידה, אבל אני מאוד מחוברת לשטח, ושומעת הרבה על מקרים כאלו. גם אצלי, באופן אישי, כשחיפשתי התמחות, היו מקומות ששאלו אותי איך אני מתכוונת להסתדר עם ילדה קטנה בבית, ומה תוכניות הילודה שלי להמשך. נדיר למצוא מתמחה שלא נתקלה בזה"

ברנהרט מגן לא מתעלמת מהשיקולים של מקומות ההתמחות: "אנחנו כמובן מבינים את המורכבויות – כשמקום מראיין מישהי לקבלה, הוא פחות מעוניין שתצא לחופשת לידה כעבור שנה. פרק הזמן שמתמחה לוקחת לחופשת לידה עשוי להיות מקושר אחר כך להמלצה שתקבל, או ליכולת שלה להתקדם בתוך מקום ההתמחות. נשים לוקחות הפסקות ארוכות יותר במהלך ההכשרה – הארוכה ממילא – בגלל הריונות ולידות, דבר המשפיע באופן ישיר על משך ההתמחות". היא מחדדת את ההבדל בין מתמחים למתמחות בהקשר הזה: "סוגיית ההמתנה להתמחות, שפוגעת במתמחים באופן כללי, פוגעת יותר בנשים. יש לנו נתונים בוועד המתמחים – מסקר שערכנו על מדגם די קטן, אבל אני סבורה שהוא מצביע על מגמה מסוימת – שנשים ממתינות להתמחות זמן רב יותר מאשר גברים. יש לכך כל מיני סיבות אפשריות, והקושי לתכנן את תחילת ההתמחות באופן שישתלב עם התוכניות להרחבת המשפחה הוא אחד מהן. הרבה מקומות התמחות מקשים על אמהות צעירות, למשל בדרישה לעבודה בשעות אחר הצהריים. גם עבור גברים יש מורכבות, כמובן, כמו נושא השכר הנמוך, במציאות שבה גברים עדיין נדרשים להיות המפרנס העיקרי. יחד עם זאת, גברים מתקבלים מהר יותר למקומות התמחות, גם מפני שיש מיעוט מהם, ומקום התמחות רוצה גם מתמחים גברים כחלק מהצוות. גברים מתקדמים הרבה יותר מהר במקצוע הזה, בהתאם לתופעה של "מעלית הזכוכית" (מונח שטבעה בשנות ה-90 טבעה החוקרת כריסטין וויליאמס, שהראתה שגברים שעוסקים ב"מקצועות נשיים" כגון הוראה, עבודה סוציאלית ועוד, נתפסים ככריזמטיים וכמתאימים לניהול יותר מנשים, ומתקדמים מהר יותר. נ.ע.).

התמחות בפסיכולוגיה: מתמחה שילדה תיאלץ לחזור על תקופת ההתמחות

מסלול הייסורים לא מסתיים עם הקבלה למקום ההתמחות. יעל גלין, מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית, מספרת כי יצאה לחופשת לידה לאחר חצי שנה בהתמחות, אך פרק הזמן שהשלימה לפני צאתה לחופשת הלידה לא הוכר לה בפז"מ להתמחות, בטענה לפיה נדרשת שנה רציפה של התמחות הקודמת לחופשת הלידה. "זה נאמר לי חד משמעית. בקשתי שיכירו לי בכל זאת כי בפועל הייתי כבר זמן לא מבוטל בשפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי, נ.ע.) והתשובה הייתה שהזמן שעבדתי עד כה, שמירת ההיריון וחופשת הלידה לא נחשבים לי לצורך התמחות", אומרת יעל. בשיחה עמה היא מדגישה כי גם שמירת ההריון לא הוכרה לה, מלבד ימים שנרשמו על חשבון ימי מחלה. לדבריה, היא מכירה מתמחות נוספות שפרק הזמן שלפני חופשת הלידה לא הוכר להן, ושהמקרה שלה אינו חד פעמי או יוצא דופן. ניסיתי למצוא את הביסוס להנחיות האלו במסמך ההנחיות להיעדרות בתקופת התמחות בפסיכולוגיה, ולא נמצא לכך כל אזכור.

ברנהרט מגן, מוועד המתמחים והמתמחות, מנסה לעשות קצת סדר בהקשר זה: "ההנחיה הזאת עדיין קיימת כנראה. היה ומתמחה יוצאת לחופשת לידה של שלושה חודשים, ופרק הזמן הזה מסתיים בטרם השלימה שנה מלאה בהתמחות (כולל שלושת החודשים של חופשת הלידה) – והיא מעוניינת להאריך את משך ההיעדרות מההתמחות (על-פי חוק ניתן להאריך ל-26 שבועות, כאשר 11 השבועות האחרונים אינם בתשלום. נ.ע) – פרק הזמן של השנה הראשונה פשוט לא נספר לה, מאחר שלא היה רצף תעסוקתי. בדרך כלל מדובר במישהי שכבר עשתה לפחות חצי שנה של התמחות לפני שיצאה לחופשת לידה, ואפילו יותר מכך, במקומות שבהם נהוג לעשות מספר חודשים של "טרום התמחות". כך שבפועל, הרבה פעמים, כבר יש לה רצף של שנה במקום ההתמחות, אבל מסיבות כאלו ואחרות הוא לא "נספר". ואין שום סיבה שפרק הזמן הזה לא ייחשב לה כחלק מההתמחות, בוודאי במציאות שבה מספר התקנים כל כך מוגבל, ובכל הזמן הזה היא "תופסת" תקן." כלומר, אם ילדת – ואת מעוניינת להאריך את חופשת הלידה, כפי שאת רשאית לעשות על-פי חוק – המחיר יהיה חזרה על כל תקופת ההתמחות שקדמה ללידה, אם ארכה פחות משנה. גם ד', הפסיכולוגית הקלינית המומחית, שסבורה כי במקרה של פרקטיקום על הסטודנטית להשלים שנה מלאה למרות המחיר האישי הכרוך בכך, מביעה עמדה נחרצת באשר לחופשת לידה במהלך התמחות: "כל עוד תהיה למתמחה שנה רציפה במהלך ההתמחות – העובדה שלא מחשיבים את התקופה שקדמה לחופשת הלידה היא אידיוטית, ויותר מכך, מיזוגנית. אם יש בכך הגיון כלשהו, הוא לא ברור לי".

עו"ד גלי זינגר משדולת הנשים מספרת שפנתה בעבר למשרד הבריאות בעקבות פנייה של מתמחה בפסיכולוגיה בנושא זה, וקיבלה תשובה ברורה מאוד לפיה ניתן להאריך את חופשת הלידה, וגם החלק שלפני תום השנה הראשונה להתמחות ייחשב. על המכתב, שהועבר לידי פוליטיקלי קוראת, חתומה ימימה גולדברג, הפסיכולוגית הארצית דאז. מהעדויות שקיבלנו, עולה כי מקומות התמחות רבים מרשים לעצמם להאריך את תקופת ההתמחות של המתמחות, בניגוד מוחלט להנחיות הרשמיות של משרד הבריאות. אחד הדברים המאפשרים את המצב הזה, ככל הנראה, הוא העובדה שההנחיה שקיבלה עו"ד זינגר בעקבות אינה כתובה במפורש במסמך ההנחיות של משרד הבריאות בנוגע להיעדרויות מההתמחות, מה שמאפשר למקומות התמחות לפרש את ההנחיות באופן המתאים להם ומקשה על המתמחות לדעת את זכויותיהן ולעמוד עליהן. וגם כאשר המתמחות יודעות את זכויותיהן, רבות מהן חוששות להיאבק עליהן – בוודאי כאשר ההכשרה המקצועית והאפשרות שלהן לעבוד במקצוע בעתיד תלויה באותו מקום התמחות.

גם במידה שהשלמת שנה מלאה של התמחות בטרם יצאת לחופשת לידה – אמנם יכירו לך בפרק הזמן שעשית, אך הדבר עדיין לא מבטיח שיאפשרו לך לממש את מלוא הזכויות המגיעות לך על-פי חוק: ב', מתמחה בפסיכולוגיה קלינית המועסקת במלגה של משרד הבריאות, מספרת: "ילדתי לפני חודשיים, כשמאחורי ותק של שנה ושלושה חודשים התמחות בפסיכולוגיה. כבר בהריון, אחראית המתמחים קבעה שעליי לחזור מחל"ד אחרי 15 שבועות. ביקשתי להאריך כחוק את החופשה ונאמר לי שזה לא מקובל (כפי שצוין לעיל – על-פי חוק, המתמחה, ככל עובדת בישראל, זכאית להאריך את חופשת הלידה ל-26 שבועות ללא תשלום, מבלי שהדבר ישפיע על שמירת מקום העבודה. נ.ע.). היה נהוג בתחנה שמתמחות שיולדות יוצאות לחל"ד של 15 שבועות ואחריה חוזרות בהדרגה, ליום או יומיים בשבוע (במקום שלושה) ומשתמשות בימי בחופש שלהן לצורך ההסדר הזה. זה היה נותן להן עוד חודש וחצי בערך, בהנחה שהיו להן די ימי חופש צבורים. הרעיון שעומד מאחורי זה הוא לאפשר להן לחזור למטופלים שלהן מלפני הלידה ולאפשר רצף של ההתמחות. אני לא הסכמתי להסדר הזה. ביקשתי לצאת לפחות לחצי שנה, כפי שמותר לכל עובדת. הופעל עליי לחץ כבד לשנות את דעתי, כולל טענות קשות מאד שהבחירה שלי היא לא מקצועית, פוגענית כלפי המטופלים ופוגעת בתהליך ההכשרה שלי באופן שלא ניתן לתיקון. בשיחה אישית עם המנהל, אף נשמעו איומים מרומזים שאם לא אקבל את המתווה המקובל, לא אוכל לשוב למקום ההתמחות, יעסיקו מתמחה אחרת במקומי, או שאאלץ למצוא מקום אחר, ואם כן אוכל לשוב, לא בטוח שיוכלו לאפשר לי לסיים שם את ההתמחות כמתוכנן. בוועד המתמחים תמכו בי תיאורטית אך מדובר בגוף חסר סמכויות וללא ייעוץ משפטי, ולכן לא יכלו לסייע לי בפועל. במועצת הפסיכולוגים רק הקריאו לי את החוק היבש הכתוב בתקנון, שבו אין כל התייחסות באשר למחויבות מקום ההתמחות לקבל את המתמחה בשובה מהחל"ד ולאפשר לה את סיום ההתמחות". ב' מדגישה כי לסיפור שלה אמנם יש "סוף טוב", ובסופו של דבר היא קיבלה את מלוא הזמן שביקשה, אך בכל זאת היא נשארה עם תחושות קשות ביחס למקום ההתמחות שלה: "התעקשתי מאד על דרכי ונאבקתי עליה, והצלחתי להגיע לסיכום תקדימי עם מקום ההתמחות לשוב מחל"ד אחרי 9 או 10 חודשים. זה היה סיכום שנוח גם להם, מכיוון שהתאפשר להם להעסיק מתמחה אחרת במקומי ולקבל אותי בחזרה כשנפתח להם תקן חדש. להבנתי, ומתוך הבירור שעשיתי, אני הראשונה אי פעם שהגיעו עמה להסכם כזה. כל מתמחה אחרת נאלצה להיכנע ללחצים, ויש שאף סיפרו לי שקיבלו מכתבי איומים שהמלגה שלהן לא תישמר. אמנם כיום אני מרוצה מכך שהצלחתי להאריך את חופשת הלידה וגם לשמור על מקום ההתמחות שלי – אבל הדרך שעברתי כדי להגיע אליו היא מייגעת ומעליבה. מאכזב שפסיכולוגים המטפלים בילדים ומשפחות מתייחסים כך למתמחות אימהות, ומקומם לראות התנהלות המנוגדת כל כך לחוק ולזכויות עובדים דווקא במהלך התמחות בפסיכולוגיה".

במהלך העבודה על התחקיר, היו גם כמה סטודנטיות ופסיכולוגיות שביקשו לשתף בחוויות חיוביות מהתואר השני וממקום ההתמחות, ואכן קיימים לא מעט חברי/ות סגל, מדריכים/ות ומקומות התמחות בפסיכולוגיה המגלים יחס אנושי ומתחשב כלפי הסטודנטיות והמתמחות. אך מהעדויות שקיבלנו עולה תמונה בלתי אחידה, וגם לא מעט מקרים של פגיעה בזכויות על רקע הריון וחופשת לידה. חלק מהמקרים, כפי שראינו, מעלים חשש של הפרה לכאורה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וחלקם גם מנוגדים להנחיות הרשמיות של מועצת הפסיכולוגים במשרד הבריאות. בהיעדר הסדרה ואכיפה של ההנחיות ושל החוק, ובהינתן יחסי כוחות ותלות שמאפשרים למוסדות לימוד ולמקומות פרקטיקום והתמחות את היכולת והסמכות לקבוע במידה רבה את עתידן המקצועי של הסטודנטיות והמתמחות – נוצר מצב פרוץ, שבו כל מגמה ומוסד אקדמי, וכל מקום התמחות רשאים לפעול כרצונם, וכל סטודנטית או מתמחה נאלצת לספוג את הפגיעה בזכויותיה על מנת להשלים את ההכשרה המקצועית, או לחילופין לצאת למאבק במקום ההתמחות שלה – מאבק שעשוי לסכן את עתידה המקצועי. חשוב לאזן בין צרכי המערכת וזכויות המטופלים לקבלת טיפול רציף ומקצועי, לבין זכויות הפרט, אך קשה שלא לתהות האם הפגיעה כאן היא מידתית? האם לא ניתן למצוא פתרונות, ברמת המערכת, שיאפשרו לנשים לשלב באופן מיטבי בין מסלול ההכשרה הכל כך ארוך ותובעני בפסיכולוגיה לבין הקמת משפחה, מבלי לפגוע בזכויותיהן?

מעוניינות לקבל תחקירים נוספים מפוליטיקלי קוראת? לתמיכה בתקשורת פמיניסטית עצמאית

תגובות:

מדובר משרד הבריאות, המשרד האחראי למועצת הפסיכולוגים, נמסר: ההנחיה הנוגעת להיעדרות במהלך ההתמחות תעודכן בהתאם לחוק ל-15 שבועות.

לא הגיעו אלי פניות ספציפיות על פגיעה במתמחות אלא נמסר לי באופן כללי שיש פגיעה כזו וגם חשש להתלונן, לכן הוצאנו מכתב לכל המכונים הפרטיים שנתחיל בעריכת בקרות בתחום תנאי העסקה ושמירה על העסקה ראויה והוגנת כלפי מתמחים בכלל וזכויותיהם.

התמחות אינה העסקה אלא גם הכשרה ולמתמחה שלא השלימה שנה רציפה (כולל חופשת הלידה) אנחנו בודקים עם המוסד המעסיק את איכות ההתמחות ומכירים בתקופות הפחותות משנה במידה ובוצע בהן התמחות ראויה.

מהמועצה להשכלה גבוהה נמסר: בהתאם לסעיף 6 (א') לכללי זכויות הסטודנט (התאמות עקב טיפולי פוריות, הריון, לידה, אימוץ או קבלת ילד למשמורת או אומנה), תשע"ב – 2012: "מוסד יאפשר לסטודנט שנעדר בשל אירוע מזכה מקורס במעבדה, סמינריון, סיור, סדנה, או הכשרה מעשית להשלים את שהחסיר או יפטור אותו מהשתתפותו, או יאפשר את השתתפותו בהם במועד מאוחר יותר, בהתייחס בין השאר, למהות הקורס ובתיאום הנוגע בדבר. כמו כן, קובעים הכללים כי בעניין זה יפעל המוסד לקבוע נהלים ולפרסמם".

לפיכך, מוסד רשאי לדרוש מסטודנטית שיוצאת לחופשת לידה את השלמת הפרקטיקום במועד מאוחר יותר. מכל מקום, מל"ג לא קיבלה תלונות בנושא. הסטודנטיות מוזמנות לפנות למל"ג ואנו נבדוק כל מקרה לגופו.

מאוניברסיטת בר אילן נמסר: "מעולם לא התקבלה כל תלונה או טענה מאף סטודנטית לתואר שני במהלך ראיונות קבלה, פרקטיקום או הדרכות, או בכל שלב אחר במהלך הלימודים, והטענות העולות בכתבתך משוללות כל יסוד. סגל המחלקה ברובו נשי, כולל בעלי תפקידים בכירים (60% מראשי המגמות ו- 60% מקרב הדרגות הבכירות- פרופסור חבר ופרופסור, הן נשים). כל חברות הסגל אימהות בעצמן, המעודדות שילוב בין אמהות לקריירה,  כך שהמחשבה שמישהו בסגל העיר הערות הנוגעות להריון, לידה או שילוב בין בית לקריירה אינה סבירה.

תפקיד אנשי הסגל במחלקה הוא להכשיר את הסטודנטים של המגמה הקלינית להיות מטפלים, והכשרה כזו מחייבת קשר טיפולי רציף עם מטופל לאורך כל חודשי ההכשרה. אם עולה החשש, כי הסטודנט לא יוכל, מסיבות שונות, להיות בקשר רציף עם מטופל, המדריך דן בכך עם הסטודנט, בדיאלוג חופשי ופתוח, כאשר ברור לכל המעורבים בתהליך כי השיקולים הם מקצועיים וענייניים גרידא, אך ורק לטובת ההכשרה ולטובת המטופל".

מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו נמסר: "לכל סטודנטית שילדה או עומדת ללדת מתקיים דיאלוג משותף – ברוח טובה וברצון כן לסייע – ביחס לשאלה האם לקיים את הפרקטיקום במועדו או לדחותו. ההחלטה הסופית בשאלה זו היא של הסטודנטית ושלה בלבד וכך היה גם במקרה שהובא בכתבה. אנחנו מצטערים אם הסטודנטית הבינה את הדברים אחרת או נפגעה בצורה כלשהי.

רמת הלימודים באקדמית תל אביב יפו היא מהגבוהות בישראל, וכפועל יוצא מכך לימודי התואר השני בפסיכולוגיה הם אינטנסיביים. מתוך הקושי הזה, אנחנו מאפשרים לסטודנטיות וסטודנטים המודיעים על הריון או שיש להם ילדים לדחות את סיום התואר – על אף שהדבר מכביד עלינו מאוד כלכלית וארגונית, כדי שיוכלו לסיים את המטלות האקדמיות שלהם בהצלחה".

מאוניברסיטת תל אביב נמסר: "אוניברסיטת תל אביב ערה למציאות שבה תקופת הלימודים של סטודנטיות רבות היא תקופה שבה גם נבנית משפחתן והן מביאות או עושות מאמצים להביא ילדים לעולם. ועל כן נקבעו כללים מיוחדים על מנת לסייע להן בתקופה זו, תוך שמירת הרמה האקדמית של הלימודים ועמידה בכל הנדרש לשם קבלת תואר. אין התייחסות לנושאי הריון ולידה במהלך המיון למגמה הקלינית-מחקרית באוניברסיטת תל אביב, ולא התקבלו פניות מסטודנטיות או מועמדות לתואר שני בנוגע לאפליה בקבלה לתואר שני על רקע תכנון משפחה".

לגבי הפרקטיקום נמסר: "פרקטיקום כולל מפגשים שבועיים עם מספר מטופלים, ומלווה בקורסים שנתיים באוניברסיטה בהם התלמידים דנים בטיפול ומקבלים הדרכה, ולכן מהווה חלק מהותי ומשמעותי מתוכנית ההכשרה. אנו עושים מאמצים למצוא פתרון אישי לכל תלמידה על מנת שלא יפגע ברצף הלימודים והעבודה עם המטופלים. ההחלטה אם נדרשת דחייה של הפרקטיקום/הלימודים ומשך הדחייה תלויה במגוון של גורמים המשפיעים על היכולת לעמוד בדרישות ולהשלים את מכסת הקורסים, ההדרכות והטיפולים על פי דרישות האוניברסיטה ומשרד הבריאות.

לאחר בדיקה, נמצא כי לא הגיעו אלינו פניות כלשהן בנושא, ועל כן, בהעדר פרטים מספקים אין ביכולתנו להתייחס לתלונות קונקרטיות".

מהאוניברסיטה העברית לא התקבלה תגובה עד מועד פרסום התחקיר. אם וכאשר יתקבלו תגובות ההן יתפרסמו כאן בהקדם האפשרי. 

תודה לרחל בית אריה ולירדן סקופ על הסיוע בהכנת הכתבה.