מאת: אילה דקל

בארי נכנס הביתה בסערה לאחר משחק כדורגל ועיניו מלאות דמעות. "אמא, קיבלתי מכה ממש חזקה" הוא אמר לי "זה כואב נורא, אבל אני לא בוכה, אני מתמודד עם זה כמו גבר".

עמדתי מולו וניסיתי לעכל את מה ששמעתי ברגע זה. הבן שלי, בגיל שמונה וחצי הכריז על עצמו שהוא גבר ובאותה נשימה גם הצהיר שגברים לא בוכים. במוחי התרוצצו מחשבות, איפה טעיתי? הרי אני כל כך מתאמצת לגדל בנים אחרת, לפרק את התבניות המגדריות, לתת לו להרגיש שמותר להיות גם אמיץ וגם פחדן, שמותר לחשוש ולהביע חולשה. ובסוף כך הוא אומר לי? גברים לא בוכים?

עוד לפני שהספקתי להגיב הוא רץ החוצה וחזר אל המשחק. הדמעות שלו יבשו מעצמן והשאירו אותי לחשוב איך אפשר לעזור לבנים לפרוץ את התבניות המגדריות שלהם. 

כן, אני יודעת, בדרך כלל סוגיות של מגדר נוגעות לנשים, ובצדק. אבל מאז שהפכתי להיות אמא לשלושה בנים פתאום נפקחו עיני לצד הגברי של הסיפור. יש לגברים המון תבניות מגדריות ואיכשהו הן הרבה פחות מדוברות.

"תגדל, תגדל ותהיה גנרל"

גברים נדרשים להיות כל הזמן גיבורים. אין מצב שהם מפגינים חולשה. הם נדרשים תמיד להיות יציבים, לא בכיינים חלילה. דמויות המופת שהחברה מציגה להם מבוססות על גיבורי על. כאלה שמסוגלים לפתור כל קושי. לעוף, לנצח קרבות ביד אחת ולהציל את כל מי שנקרה בדרכם.

ואם הם לא גיבורי על, אז הם בטח כוכבי כדורגל. בכלל, כדורגל זו סוג של חובה הכרחית, או כמו שאמרה לי חברה כשהבכור שלי עלה לכיתה א', אם הוא לא משחק כדורגל יהיה לו הרבה יותר קשה בהפסקות. 

ויש את הספק שתמיד מקנן באופק בגיל שמונה עשרה, איך תהיה חייל? מגיל צעיר הם שואלים את עצמם מה הם יהיו בצבא ואיך בתור חיילים הם יהיו חזקים ואמיצים ולוחמים. ההבנה הזו שכל ילד הוא לוחם פוטנציאלי יוצרת השפעה עמוקה על ההבניות החברתיות במדינת ישראל בעיני. חיילים צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם כל דבר. הם מגנים עלינו ודואגים להישרדות שלנו והצד הזה ההישרדותי משודר לבנים כבר מגיל צעיר. 

כשאביתר היה בן שלוש, במסיבת חנוכה הגננת יצרה הופעה סביב שיר שאני כבר לא זוכרת מהו. אבל המופע צרוב בזכרוני. כל הבנות הפכו לכדים אבל הבנים היו אבירים. הם נפנפו בחרבות ויצאו למלחמה ביוונים. במסיבת הסיום של אותה השנה הבנות היו פרחים והבנים גננים. וזה כמובן לא הפסיק שם. 

"אל תספרו שאתם אוהבים את אלזה ואנה, יצחקו עליכם"

ואני מתאמצת כל כך להראות להם שאפשר גם אחרת, קוראת איתם על דיוויד בואי ומהטמה גנדי. משקיעה זמן איכות עם פוליאנה וסוד הגן הנעלם וכמובן צופה איתם בכל סרטי דיסני של הגיבורות.

כשצפינו בפרוזן 2 כל כך נהננו, יצאנו מהקולנוע והבנים החליפו חוויות. על המגניבות של אלזה ועל הצחוקים עם אנה. ואז, אביתר הבכור פנה לאחים שלו והזהיר אותם : "אל תספרו בבית הספר שאתם אוהבים את אלזה ואנה, כולם יצחקו עליכם".

באזהרה הזו הוא חיזק את קשר השתיקה הגברי. הרי ברור לי שגברים מרגישים חולשה או כאב או רצון לבכות אבל במרחב הכללי משתיקים אותו. בפשטות הוא אמר להם, בבית זה דבר אחד אבל אם אתם רוצים להיות מקובלים בבית הספר, תהיו גברים ותשתקו.

וליבי יצא אליו. אל הצורך הזה להסתיר את מה שאני אוהב כדי להתקבל בחברת השווים הגברית. לרגע עצרתי את עצמי ונזכרתי שבעצם אותי הילדים ראו בוכה לא מעט פעמים אבל את בן הזוג שלי הם לא ראו בוכה מעולם. וזה למרות שהוא אבא פעיל ורגיש. 

אילה דקל מנסה לגדל בנים אחרת
אילה ובארי דקל

 

תוך כדי שאני עסוקה בהגיגים מגדריים וחושבת על פגיעות חולשה, השתקה וגבריות פתאום ניגש אלי תבור ואמר לי : "אמא, נכון שאת ממש כועסת אם בנות לא יכולות להיות לוחמות?"

זקפתי את ראשי בגאווה ובתקווה, אולי בכל זאת המסר המגדרי שאני מפמפמת להם מצליח לעבור. "בהחלט" עניתי לו "אני מאד כועסת אם לא נותנים גם לבנות הזדמנות שווה".

"מעולה" הוא אמר לי "אז את צריכה לי להרשות לשחק בפלאפון שלך בבראול סטארס, יש שם מלא בנות לוחמות. אמא, זה משחק מאד חינוכי"

הבטתי בו וחייכתי לעצמי. אמנם התבניות המגדריות עדיין חזקות ונוכחות בכל צעד של חיי היום יום אבל לפחות המניפולציות שהם מנסים להפעיל עלי מראות שהם כבר הבינו מה חשוב. חינוך למגדר זה מסע ארוך ומורכב אבל נראה לי שאני כבר על השביל הנכון בדרך לגדל בנים אחרת. 

למאמרים נוספים בנושא אימהות לחצו כאן

התמונות בכתבה: בארי ואילה דקל, באדיבות אילה דקל

תגובות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.